על הפרוטוקולים של זקני ציון - עליהם ועליהם כמשל: כמה מלים על הספר 'השקר מסרב למות' מאת הדסה בן-עתו, מהדורה שנייה 2006

 

מצד אחד לא מתאים דווקא בראש השנה לקלקל את מצב הרוח אם התייחסות לספר חשוב ביותר שסיימתי לקרוא ושלמרבה בושתי לא שמעתי עליו ורק בזכות מבצע של דביר-זמורה-ביתן, ספרים ב-10 ש"ח (נדמה לי שהמבצע עוד בתוקף), התוודעתי אליו.

מצד שני הואיל וראש השנה הוא זמן מומלץ במסורת שלנו לחשבון נפש, אז למה לא. לא אנסה לקבוע על מי החובה לקיים חשבון נפש בנושא, ומה סוג חשבון הנפש, כלומר האם הוא חשבון פרטי, ציבורי, חברתי, לאומי, כלל-אנושי.

כך או כך, בהנחה שלא רק אני לא שמעתי על הספר הזה, אלא עוד שניים מאלו שיקראו את הפוסט הזה, בכל מקרה שווה לומר על הספר הזה כמה דברים.

כותרת המשנה מגדירה אם הנושא, 100 שנות פרוטוקולים של זקני ציון. למעשה יותר מ-100, ליתר דיוק לפחות 116 מאז שנעשה שימוש בתועבה הזו לראשונה, רוסיה 1905.

כך או כך, העניין הוא לא 'רק' הפרוטוקולים' כשלעצמם - נושא מוזנח לחלוטין במערכת החינוך הישראלית, ל ח ל ו ט י ן!!! - אלא הפרוטוקולים כביטוי לתופעה רחבה ורווחת בהרבה, גם בארץ הקודש כמובן, תופעה שאני נדרש אליה לא פעם מסיבות מקצועיות ואישיות גם יחד: יצירת טיעון המבוסס על שקרים הנשענים על חצאי אמיתות והיקשורן לעניין 'מובן מאליו' שאין להרהר אחריו שעצם קיומו הוא ההוכחה לטיעון.

הדוגמא המוכרת בימינו בעשור האחרון הוא התועבה של ילדי תימן-אקאטמפוקוסטן. ההקשר שאין להרהר אחריו הוא שחבורת אשכנזים מפאיניקים שבנתה את המדינה הזו לא רק סחרה בילדים תימנים אלא מצליחה עד היום לשמור את האמת בכלל ובפרט באמצעות ארבע ועדות חקירה שעשו כאילללו הן חוקרות כשלמעשה הן העמיקו את השקר.

דוגמא אחרת היא עולמן המופלא של תלונות שווא לאינספור מעולם המגדר, כשהפעם ההקשר שאין להרהר אחריו הוא שבמשך 250 אלף שנים עולם פטריארכלי שולט בנשים, מדכא אותן וכן הלאה.

וכמובן מגדלי התאומים והמוסד, הכרישים האוטומטיים בים סוף והמוסד, וכן הלאה.

ותכנית ד' והנכבה וגזילת הרכוש הפלסטיני ב-1948 כמובן. פפה ושות' יסבירו לכם אם לא הבנתם איך התנועה הציונית בכלל ובן-גוריון בפרט, עשה את כל הטריקים כדי לגרום לפלסטינים לאבד את ארצם ואת רכושם.

והכחשת השואה, ספורט מרתק במיוחד, הנשען על מבנה הטיעון הבא: היהודים השולטים בתקשורת ובפינננסים, רוטשילד וכן הלאה, לא רק המציאו את השואה שלא היתה ולא נבראה (הגם שיהודים בהחלט מצאו את מותם בין 1939 ל1945, אבל לא רק הם, הרי במהלך המלחמה נהרגו 60 מליון בני אדם. אושוויץ? נו, מחנה עבודה. כן, לא היה כיף וגם מזון לא היה בשפע אבל גם לא באנגליה ובוודאי לא ברוסיה. ציקלוןB? המצאה יהודונית), אלא הצליחו להפיק מהשקר שני הישגים גדולים מאד: מדינה על חשבון הפלסטינים, ופיצויים על חשבון גרמניה (וכפועל יוצא על חשבון אירופה כולה ולמעשה על חשבון העולם כולו, מש"ל). על מה מתבססת הכחשת שואה? רובר פוריסון, זה שהמציא את הפטנט, נהג להסתובב עם 200 ק"ג מסמכים. אלו כמובן לא כללו, כלומר דחו על הסף, כל עדות של יהודי, וכל עדות או מרכיב משפטי שקשור למשפטי נירנברג ('את ההיסטוריה כותבים המנצחים' נוהגים גם כמה מהקולגות שלי לצטט בנפיחות עצמית כאילו גילו את אמריקה כשלמעשה מדובר בעוד שטות בלתי נסבלת. במקרה של מכחישי השואה היא פועלת יופי: מי ניהל את משפטי נירנברג? נו, 'המנצחים', כלומר היהודים). קל וחומר למשפט אייכמן או לכל פריט מידע השוכן ביד-ושם, המוסד העליון של השקר היהודי אודות השואה.

הפרוטוקולים הם עוד מאותו הדבר. קדם להם משפט דרייפוס המהולל. בספר אחר שלא זה הזמן לתאר אותו, ולא 'רק' כי הוא מקיף כ800 עמודים, מסופר כיצד נבנה 'תיק דרייפוס' שבשיאו הכיל 1000 מסמכים. אלף!!! מסמכים!!! אלא שכל מסמך נועד לכסת"ח את השקר של זה שקדם לו. אבל יצרני התיק, כלומר רוקחי השקר, ידעו שמהרגע שיש תיק, כלומר 'תלונה', הרי עצם קיומו.מה היא הוכחה לפשע. נכון? לא נכון. אז מה? אז כלום.

"לבסוף", כותבת הדסה בן עתו (עמ' 340), מידע נחוץ עליה תספק הרבנית ויקי או רייב גוגל, "מן הראוי לציין אפיזודה אחת שאיננה זקוקה לשום הסבר: בשנת 2003 נפתחה מחדש לציבור הרחב ספריית אלכסנדריה המפורסמת, ששופצה למהדרין במימון של אונסקו [...] בארון הזכוכית שהוצב במוזיאון [...] והוקדש לשלוש הדתות המונותיאיסטיות, הוצגו זה ליד זה הקוראן, הברית החדשה וספר תורה. ליד ספר התורה הוצב תרגום המקורי הראשון של הפרוטוקולים של זקני ציון, שעל עטיפתו מתנוסס מגן דוד מוקף על ידי נחש. מנהל המוזיאון, ד"ר יוסף זאידן, כשנשאל על כך הסביר שליהודים ולציונים הפרוטוקולים עולים בחשיבותם על ספר התורה, שכן הם מייצגים את החוקה האמיתית שלהם, את דרך חיים. רק בהתערבות של אונסקו [...] הוסר ספר הפרוטוקולים מארון הזכוכית, מעשה שזכה לביקורת קשה בעיתונות המצרית כמעשה בלתי פטריוטי וככניעה לציונים".

2003. מצרים. ארוע תרבותי. ספרייה וזה. 2003. ואנחנו ממשיכים לפטפט עצמנו לדעת על 'שלום עם מצרים'. הסכם בטחוני? יופי. הסכמי גז? מעולה. סיוע טכנולוגי? בכיף. שלום?? די עם השקרים.

ובחזרה להדסה בן עתו, עוד קטע אחד (עמ' 296) וחוזרים לחגוג, יום יפה היום, המשפחה עוד רגע מגיעה: "לוסלי הסתכל בשופט כדי לראות אם תפס את השיטה. כמה חכם, אמר. באופן כזה יכול כל אחד לפרסם הודעה פומבית, ללא כל הוכחות, שחברים בארגון פלוני הם פושעים ותת אדם. כל מה שעליו לעשות כדי למנוע הגשת תביעה נגדו, הוא להודיע שהוא מוכן לאפשר לקרבן להתגונן".

שנה טובה. אני מציע סימן לבדוק אם תשפ"ב תעמוד בצפיות: עד כמה האמת תהיה נקודת ייחוס בדיון ציבורי כלשהוא, בכל רמה. לומר שאני אופטימי? נו, אני יהודי, יש לי ברירה??