א.
פרדוקס אי-הוודאות: אובייקטיבית הרוב מובטח, סובייקטיבית נוח לנו
לחשוב שלא
'א מען טראכט און גאט לאכט'. מסתבר שלפתגם היהודי הזה, בשפת היידיש,
יש מקבילות בשפות רבות. המוסכמה לפיה 'האדם מתכנן ואלוהים צוחק', קיבלה ביטוי נוסף
בשורה משיר שכתב ג'ון לנון ב-1980: 'החיים זה מה שקורה לך בזמן שאתה עסוק בלתכנן
תכניות אחרות'. העובדה שלנון עצמו ציטט אימרה שהיתה נפוצה כבר מאמצע שנות ה-50',
מלמדת שעבורו כמו עבור מליוני אוהדיו, מדובר בחוכמה עממית מובנת מאליה. בין אם אתה
יהודי נרדף במזרח אירופה ובין אם אתה אליל פופ נערץ במנהטן, כך או אחרת, אין שום
דבר בטוח בתכניות שלך, או ליתר דיוק, די בטוח שהתכניות שלך, אדם עני או עשיר, אלמוני
או מפורסם, דינן להתנפץ על אבני אי הודאות, מושג שהפך למוסכמה תרבותית בעולמנו,
הגם שבפועל החיים המודרניים מבוססים בפועל על ההפך הגמור: למרות הפתגם היהודי
ולמרות דבריו הנוגים של לנון, אין אחד מאיתנו שלא מניח בוודאות גמורה שמים נקיים
זורמים בצנרת ביתו, שהרכב הפרטי שלו יובילו מהכא אל התם, שכשהוא יעלה על מטוס
בנתב"ג הוא ינחת בהונג-קונג (אם זה יעדו כמובן) ושבשדה התעופה ימתין לו שותפו
הסיני לעסקים, אותו לא ראה אף פעם, אך שלמרות זאת הוא מעביר אליו את מיטב כספו
ובוודאות גמורה יודע שהוא יקבל תמורתו את הסחורה הסינית שעל קנקנה יכול היה לעמוד
רק מתוך תמונות שהגיעו אליו דרך מרשתת שבבטחון גמור הוא ידע שהיא תמיד שם.
על הפרדוקס הזה – תרבות המתייחסת לאי-הוודאות כאל עניין מובן מאליו
כשבפועל היא מתנהלת על בסיס ודאויות רבות מכל הסוגים – יש להוסיף עוד פרדוקס מרתק:
גם בעת העתיקה הניחו חכמים כי תכניותיו של אדם תלויות לא בו כי אם בכוח עליון.
היטיב לנסח זאת התלמוד הבבלי, במלים "אין
אדם נוקף אצבעו מלמטה אלא אם כן מכריזין עליו מלמעלה". אלא שלטיעון
העתיק הזה לא ניתוספה נימה פסימית, אלא ההפך הגמור: הרעיון שיש בורא עולם 'המכריז
מלמעלה' אמור לנסוך באדם בטחון שיש מי שמכוון, ויש מי שמוביל ושאין על מי לסמוך
אלא על אבינו שבשמים, כשבפועל – בעולם הממשי – רמת אי הוודאות (מזון, מים, בטחון
אישי) נמוכה בלשון המעטה.
הפרדוקס הזה אומר דרשני. האם לא מדובר בסך הכל במשמעות שונה, אולי
מנוגדת, של אותו צירוף מלים? כלומר אולי כשחז"ל או היוונים מדברים על
'וודאות' הם מתכוונים לעניין אחר לחלוטין מאנשי זמננו? למען הסר ספק, כוונת הדברים
כאן היא פשוטו כמשמעו: וודאות (או היפוכה, אי-וודאות) נמדדת ביחס בין הצעדים
הננקטים לצורך השגת יעד מסויים, לבין הערכת סיכויי התגשמותו. מבחינה זו, ברור
שהיחס הזה עומד לרעתו של צייד בימי הביניים הניגש להצטייד בחלבון הנחוץ לקיומו
ולקיום יקיריו, לבין היחס הטוב מאד ממנו נהנה האדם המודרני הניגש להצטייד בדיוק
באותה כמות חלבון הנחוצה בדיוק לאותה מטרה. פתרון הפרדוקס איננו בעולם הממשי, אלא
כפי שנהוג לומר בימינו, הוא נמצא 'בראש'. במלים אחרות, מדובר בעניין של תודעה, של
זהות ושל תרבות, כלומר במישור הסובייקטיבי של הדיון, שכן במישור האובייקטיבי מצב
הוודאות טוב מאד בלשון המעטה.
ב.
תקציר תולדות יצירת הוודאות
התחכמויות מהסוג שהציע ג'ון לנון משעשעו ללא ספק, והן עומדות ברקע של
תעשיית הבידור ומזינות אותה. אלא שמדובר בתופעה החוצה את גבולות השעשוע וחודרת אל
אזורי עיצוב התודעה של אזרחי העתיד, ולכן מדובר בתופעה מסוכנת ומזיקה, המצטרפת
לתופעות מסוכנות ומזיקות לא פחות, כמו הפניית הגב למדע והתייחסות אליו כאל
'נראטיב' כוחני (של "גברים לבנים" וכיו"ב קלישאות), חזרה למיסטיקות
משונות כמו 'תורת ארבעת הליחות' שקדמה לרפואה המודרנית וכיו"ב. התופעות
המסוכנות הללו מקוממות על רקע היכרות בסיסית עם תקציר תולדות האנושות, שהן כל כולן
שורה של הצלחות הולכות ומתגברות בשאיפה למצוא פתרונות לאתגרי אי-הוודאות
האובייקטיבית שאכן מאפיינת את היקום.
שורשי השאיפה לוודאות מתבהרים מנקודת מבט אבולוציונית. את תולדות
האנושות יש להבין כחלק מתולדות החיים בכלל, ואת כל אלו נכון להבין במונחי השאיפה
לודאות: עצים, חרקים, פטריות, יונקים, כולם שואפים להרחיב ולהעמיק את ודאויות
קיומם. שאיפה זו היא הצד השני של מושג אבולוציוני (ולא רק אבולוציוני) מוכר ושכיח
שאף הפך לחלק מתרבות ההמונים הפוסט-מודרנית: 'הישרדות'. כך גם לגבי ההומו-סאפיינס,
שגם הוא חתר להרחבת והעמקת מעגל ודאויות הקיום שלו: מזון, בטחון, היתרבות, או כפי
שכינה זאת דניאל מילוא, שכלול יכולותיו של ההומו-סאפיינס לתכנן, או
"להמציא" את "המחר".
הסתירה בין רוח האמירות העממיות מהשטעטל או ממנהטן, לבין המציאות
ההיסטורית אמורה לזעוק לשמים, שכן מסתבר שלמרות שאלוהים צחק כשהאדם תכנן, הנה
מדווחים לנו בכל סוגי אמנות הדיווח (ספרים, סרטים, תערוכות והרצאות מתורגמות לכל
שפה כמעט), כי האנושות לא רק שלא נכשלה בפרוייקט קידום וודאויות החיים, אלא שהיא
עד כדי כך הצליחה עד שהיא מאיימת להשתלט על כדור הארץ כולו תוך הפיכת בני האדם
לרובוטים כפי שמזהיר יובל נח הררי. הצלחת המדע המודרני היא המשך של אותה 'המצאת
מחר' עליה הצביע מילוא, עם ההבדל 'הקטן' שהמדע המודרני יכול היה להגיע להישגיו
האובייקטיביים, לא לפני שהאנשים שנרתמו לעקרונותיו ומטרותיו, הסכימו לומר בקול רם,
צלול וברור את מה שקודמיהם לא רצו ואולי לא היו מסוגלים לומר: 'אינני יודע'.
תודעת אי הידיעה היא היא שורש הצלחת המדע המודרני לספק הסברים. אמנם
המיתולוגיות למיניהן ובעיקר אלו המונותיאיסטיות קדמו לו בהנחה שלכל דבר יש סיבה
והסבר ותפקיד, אבל בעוד המיתולוגיות בכלל והמונותיאיזמים בפרט לא יכלו לוותר על
עמדת 'יודע הכל', הנה המדע המודרני – בעיקבות דיקארט ואחרים – הניח את ההפך הגמור:
אמנם יש לכל דבר סיבה והסבר ותפקיד, אך אין לנו מושג מהו, ועל מנת לגלותו עלינו
לחקור את הדברים בשפת ליבם ובהקשרם ובלי משוא פנים ודעות קדומות.
אין זה אומר שהמדע דחק את רגלי האמונה הדתית או שהאוחזים באמונה הדתית
דחו את המדע. היה זה למשל הפרופ' ישעיהו לייבוביץ' שניסח באופן החד ביותר את
ההפרדה המועילה בין האמונה 'הוודאית' בקיומו של אל בורא ומשגיח, לבין הפרוצדורה,
הפרקטיקה והפרודוקטיביות של החשיבה המדעית. אולי הדמות רבת ההשראה ביותר מנקודת
המבט הזו הוא בנג'מין פרנקלין, שמצד אחד שמר גם הוא על הפרדה בין היותו אדם דתי –
אמנם דיאיסט - כפי שהיו רוב בני דורו באמריקה הצפונית של המאה ה-18, לבין תרומתו
העצומה לפיתוח וטיפוח החשיבה המעשית-מבוססת-המחשבה-תחילה. פרנקלין תרם אולי יותר
מכל אמריקני אחר, לחינוך למעשיות מועילה המבוססת על חלוקה רציונלית של הזמן, שימוש
נבון במשאבים, עמלנות וחריצות, תכונות שאין להן שום תפקיד ומשמעות אם אכן 'האדם
מתכנן ואלוהים צוחק'.
התוצאה היתה המהפכה המדעית
ששילבה מ"הרגע" הראשון שלה היבטים שימושיים ותיאורטיים, שהזינו זה את
זה, ובשילוב עם המניעים החומריים (הכלכלה והפוליטיקה של הכלכלה), יצרו את השפע
האנושי חסר התקדים שהביא את קיצו של מצב הדברים שהפך את חיי האדם כפי שהגדיר זאת
ג'ון הובס באמצע המאה ה-17 במלים הידועות ל"בודדים, עניים,
מגעילים, אכזריים וקצרים" (באנגלית זה נשמע עוד יותר רע: the life of
man… solitary, poor, nasty, brutish, and short).
לאחרונה הראה ההיסטוריון עזר גת כיצד הפך השפע והשגשוג חסרי התקדים
לבסיס ליצירתן של דמוקרטיות המקפידות על זכויות אדם, וליצירתה של מערכת בינלאומית
המצליחה לפתור את הקונפליקטים בתוכה בהרבה פחות אלימות מזו שאיפיינה אותה עד למאה
ה-18. טיעונו של גת מנוגד ברוחו וביסודותיו המחקריים-מדעיים לחוכמה המקובלת בימינו
במדעי החברה והרוח ובשלוחותיהן הפופולריות המסתופפות תחת הכותרת 'פרוגרסיביות', אך
למרבה הפלא היא מקובלת אפילו – לא במסקנותיה כמובן - על הפופולריזטור הגדול ביותר
של מדע ההיסטוריה בימינו, יובל נח הררי.
והנה לנו דוגמא נוספת לפער המשונה בין אמת מדעית אובייקטיבית לבין תודעה
סובייקטיבית הפוכה במהותה.
ג.
פוסט-היסטוריה כתחליף להיסטוריה, אנטי-פוליטיקה כתחליף לפוליטיקה
כאן אמורה היתה 'להסתיים ההיסטוריה'. תעשיית הבידור מקדישה נתח מכובד
לפיקציות של מדע בדיוני, המבוססות רובן ככולן על מציאות נטולת מחסור. אמנם האדם
נותר אדם, יותר על בדידותו ופחות על עוניו, פחות על קוצר החיים ויותר על אכזריות
מסוגים כאלו ואחרים, אבל בעתיד המדומיין הזה כל מה שהניע את האדם ברבע מליון השנים
הראשונות לקיומו כבר לא רלבנטי. אין בעיה של הגנה בפני כוחות הטבע (האדם שולט בהם
במידה מספקת), אין בעיה של אנרגיה (היא קייימת בשפע, היא איננה מזהמת והיא כמובן
מתחדשת ונוחה וזמינה לתפעול מה שמבטיח היעלמותם של מניפולטורים כמו אלו החיים היום
ברוסיה או בסעודיה), כך כמובן גם מזון וגם בריאות היא בעיה זניחה. מה נותר?
הפוליטיקה. כי בני אדם ומה שהם יצרו בדמותם ובשילוב דמותם (סייברבורגים למיניהם)
ממשיכים להיות בני אדם, ולכן, עם כל הכבוד לפוקויאמה או למילנריסטים מכל מניני
צבעים שקדמו לו, ההיסטוריה לא באה לקיצה.
ואמנם, עוד לפני שהוגשמו תחזיות המדע הבדיוני בסגנון אסימוב, הופיע
מחדש שיח אי-הוודאות, שפילס דרכו מחוכמת רחוב העיירה היהודית במזרח אירופה, דרך
מנהרות הרכבת התחתית בניו יורק והפך לגיבור תרבות. יש כאן מעין סגירת מעגל
אלגנטית: אחרי שצמח ההומו-סאפיינס והחל לחרוג ממגבלותיו הטבעיות, הוא נהיה
ל"ממציא של מחר", 'מחר' שהתאפשר רק מהמצאה של שיטות וחפצים משפרי-וודאות.
בשלב זה הוא נח מעט על זרי ההמצאה, ואת המבט הפנה במעלה 'הציר' – המושג ששימש
בזמנו את יאספרס ועבר עיבוד אצל אייזנשטאדט, אל עבר הוודאות הטרנסצנדנטית כמענה
לידיעתו המבטלת את עצמו ("מה אנוש כי תזכרנו" בניסוח ספר תהלים) ואז החל
לוותר על המצאת המחר המוחשי לטובת יצירה אפוקליפטית-אסכטולוגית. והנה הגענו למאה
ה-21, שבעים, מאריכי חיים, עתירי חוויות תרבותיות, אך חלקנו משועממים עד מוות ולכן
נוטים לאמץ מחדש את מיתוס אי-הוודאות, אם לשם שעשוע אם לשם אנטי-פוליטיקה שהיא ללא
ספק האיום האסטרטגי הגדול ביותר על האנושות, שכן משמעותה היחידה היא הפקרת
מסדרונות הכוח לאלו הרואים עצמם כשליטי העולם 'הטבעיים'.
באיזה אופן שיח אי הוודאות הוא תשובה לשיעמום? תשאלו את נטפליקס, HBO, כאן-תרבות וכן הלאה. אין
דבר נעים יותר כנראה מלשבת ספון בבית חכם, מזגן ביד ימין ובירה ביד שמאל, ולעשות
בינג' ובתוך כמה שעות לסבול עם הגיבורים החטובים שלל תקלות, צרות, הפיכות, שריפות,
מלחמות, מטאורים נופלים, הרי געש מתפרצים, מפלצות מיתולוגיות, מיתוסים מפלצתיים על
מכונות שהשתלטו על האנושות, על הבית הלבן קודם כל ועל בלפור כמובן, ועל תעשיית
התרופות לפני זה ועוד קודם לכן על החיסונים ועל מזג האוויר, ונעבור לפרסומות.
התרבות הזו מצליחה להפוך אפילו את תחזית מזג האוויר למופע אור-קולי של סנסציה
והפחדות. מי יתננו גיבור-על עכשיו.
ד.
החינוך מתחיל בשאלה – השאלה היא מה השאלה
בין בינג' לבאנג, משכים האדם הפוסט-מודרני, דוחף ידית ('ברז' במושג
הרווח) מתוך וודאות מוחלטת שלא רק שמהחור שבמרכז המתכת העגולה ('צינור' במושג
הרווח) יצאו מים, אלא שהמים האלו יהיו בוודאות מוחלטת נקיים מחיידקים כמו אלו
שהשמידו שליש מאוכלוסיית אירופה לפני כ-650 שנה, ושהמשיכו להוות אתגר עד לא מזמן
גם באירופה, ושממשיכים להיות אתגר תברואתי באזורים שונים בעולמנו הנוכחי, אזורים
שעדיין לא עברו מהפכה מדעית. אותו אדם פוסט-מודרני, לפני שניגש לכתוב עוד פוסט על
אי-הוודאות בעולמנו – את הפוסט הוא כותב על מחשב שבוודאות מוחלטת ברור לו שיפתח את
התוכנות שבוודאות יספקו לו את השירות הנחוץ ('עיבוד תמלילים' במושג הרווח), מחשב
המופעל על ידי סוג של כוח מסתורי הזורם בחוטים צבעוניים המצויים בתוך הקירות
('חשמל' במושג הרווח) – יעבור דרך קופסת מתכת לבנה וגבוהה ('מקרר' במושג הרווח),
לא לפני שיפעיל את אותו מתקן שבוודאות מוחלטת מחמם לו מים אותם ישפוך על אבקה
שחורה שנמצאת בתוך צנצנת זכוכית ('קפה נמס' במושג הרווח), ובתוך אותו המשקה יוסיף
חלב שבוודאות הוא יודע שהוא נקי מחיידקים ונשמר באופן מבוקר בתוך אותה קופסת מתכת
גדולה המייצרת באופן שוטף, 24 שעות ביממה, שבעה ימים בשבוע, סביבה בטוחה למזון
בריא שגם הוא קיים כל הזמן בוודאות מוחלטת. אחר כך כאמור ילך האדם הפוסט-מודרני
לכתוב מאמר על אי-וודאות ואחרי כתיבת המאמר ילך ללמד עוד קורס על אי-וודאות ובסוף
הסמסטר יטול חלק בכנס מדעי בנושא אי-וודאות באירופה או באמריקה, לשם יגיע בוודאות
מוחלטת בתוך צינור אטום החוצה את השמיים בגובה של עשרה ק"מ, בטמפרטורה
חיצונית של מינוס 57 מעלות צלזיוס, במהירות של 300 מטר לשנייה. בוודאות מוחלטת
הצינור האטום הזה ('מטוס' במושג הרווח) ינחת איפה שאמור היה לנחות, בוודאות
מוחלטת. אכן כן, וללא ספק, הוודאות של המים, החלב, הקפה, המחשב, המקרר והמטוס
איננה מוחלטת, כי "הכל יכול לקרות" וכן הלאה, אבל האפשרות הזו לא רק שלא
נלקחת בחשבון בשגרת היומיומית, אלא שהיא עומדת לנגד עיניהם של יורשי גישתו של
פרנקלין, כאשר הם באים לתכנן (ולייצר) את התכניות שלהם המאפשרות לכולנו את שגרת
החיים ה(קרוב ל-100%)מוחלטת שלנו.
והנה אנו במאה ה-21, שבעים, מאריכי חיים, עתירי חוויות תרבותיות, כשברקע
טראומות כמו אושוויץ, הירושימה פול פוט ובשאר אסד. כבר לפני מאה שנה הזהיר
הפילוסוף הספרדי חוסה אורטגה אי-גאסט בפני תופעת 'האדם המרוצה', הלוקח את כל מנעמי
חייו כמובנים מאליהם. כארבעים שנים ומלחמת עולם אחת מאוחר יותר יכתוב רמון ארון על
"הקידמה ואכזבותיה". בין השאר יכתוב ארון כי מצד אחד "ההישגים
הטכנולוגים של תקופתנו מהווים מהפכה שניתן להשוותה למהפכה הניאוליתית", אך
מצד שני הוא כי התפתחות זו "לבשה צורה של פטליות" כך ש"החברות
מאבדות את השליטה על גורלן". עברו עוד כעשרים שנות נהי-אינטלקטואלי על עולמנו
העלוב חסר הסיכוי, והגיע תורו של צ'רלס טיילור לכתוב על "מועקת
המודרניות" הכוללת את צרת "האינדיבידואליזם", את תקלת "הסרת
הקסם" ואת הופעתה של "הרודנות הרכה". טיילור עצמו ממקם את התוגה
שלו ברצף של "העידן המודרני כולו מאז המאה ה-17, [ה]נתפס פעמים רבות כמסגרת
זמן של שקיעה", כזו שטוקוויל תאר במלים "הנאות קטנות והמוניות"
(כמו למשל מים זורמים ללא חיידקי כולרה, בטחון אישי בכלל ולנשים בפרט במרחב
הציבורי, אנרגיה זמינה המאפשרת למשל תאורה היוצרת למשל תנאים להשכלה, והבלים
וזוטות ממין זה), או ניטשה ביכה במלים "נחת רוח עלובה".
עם כל הכבוד והנסיבות המקלות, את הרוח הזו יש לראות כפרקטיקה רטורית
של בטלנות, הכוללת רשימה ארוכה של תופעות, חלקן מגוחכות כאמור ואולי לא מזיקות (האמונה
העיקשת בהיותה של הארץ שטוחה), חלקן מדאיגות ומזיקות מאד (כמו תעשיית הפייק-ניוז).
כך או כך, רטוריקת אי-הוודאות בעידן המכונה 'פוסט-מודרני', קרובה יותר לאגף המדאיג
והמזיק מאשר לאגף הגיחוך. הדברים ככל הנראה נכונים בעיקר לשדה החינוכי, שהשפעתו על
שדה השיח הציבורי, ומשם לשדה הפוליטי, מובנת מאליה. היטיב להגדיר את הבעיה רמון
ארון ב-1968, שנת מפתח באימוץ הלך הרוח של הרטוריקה הבטלנית: "העתיד"
ציין ארון ובצדק, "אינו עונה" אלא "מחזיר לנו בשינוי צורה את אותן
שאלות שהצגנו לו". אם נמשיך לשאול – תוך סתירה בלתי נתפסת מבחינת השכל הישר
והמוסר גם יחד – את שאלות אי-הוודאות, נמשיך לקבל את תשובות אי-הוודאות שלא יובילו
אותנו אלא לאותן נבואות זעם מהסוג שהציע ניטשה שכולנו יודעים מה תרומתן לפרקטיקה
פוליטית מסויימת שרווחה בשליש הראשון של המאה ה-20.
חז"ל סיכמו זאת בכמה מלים: "מעשיך יקרבוך – מעשיך
ירחיקוך", כשב'מעשים' במקרה שלנו הכוונה היא לשאלות שאנו שואלים את עצמנו.
איך אמר ס.יזהר כבר לפני כ-50 שנה? "החינוך מתחיל בשאלה". השאלה היא
כמובן מה השאלה ושאלה חשובה לא פחות היא האם הכוונה להציגה לתפארת הספק הריק, או כחלק
ממאמץ אנושי בן רבע מליון שנה לקדש את החיים הלכה למעשה, כאן על פני אדמה ולא
בעבים המדומיינים מעל.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה