הצטערתי לשמוע אמש שעמיקם אסם, איש יקר ומופלא, הלך לעולמו. אבל גם כי המוות הוא חלק מהחיים וגם כי בשנים האחרונות עמיקם כבר לא ממש היה איתנו, אולי אין מקום לצער אלא לנחמה.
זכיתי לעבוד עם עמיקם במרכז ההדרכה באפעל. מוח כה מבריק ויצירתי לא פגשתי עד אז ומאז. איש מיוחד במינו, עם הומור עשיר ועמוק, אירוניה עצמית ובעל יכולת נדירה להניח את האצבע על שורשי הדברים בשפת ליבם.
עד היום אני מפיץ את חוכמתו הנכונה כל כך לכל מי שמאמין בחינוך בכלל ובחינוך בלתי פורמלי בפרט, ולמעשה, אם מתבוננים על העניין באופן מרוחק מספיק, להוציא כמה שנים טובות (מבחינתי בכל אופן) במערכת החינוך הפורמלית, שנים חשובות ללא ספק, אבל ספורות ומדודות, כל חיינו אנו נמצאים במציאות של חינוך בלתי פורמלי.
השאלה האלמותית ששם שייקספיר בפי המלט, 'להיות או לא להיות' היא לב ליבה של המציאות הזו. בכל רגע עומד אדם, כל אדם, ועוד יותר מכך בחברה חופשית או שרוצה להיות כזו, בפני דילמות קונקרטיות המקפלות עולם ומלואו. להרים את האשפה שמתגלגלת בחוצות? לוותר בתור לאדם שנראה כלחוץ יותר? לתרום צדקה או להסתפק בהסבר מלומד מדוע תרומת צדקה רק מחזקת את התנאים שהביאו לכך שאדם בתקופתנו תלוי לקיומו בצדקה? ועוד ועוד ועוד.
עמיקם היה אלוף בלהעלות סוגיות כאלו, שהובילו את אנשי המלים הגדולות (גם אני חוטא בזה) לדילמות הקונקרטיות. להיות או לא להיות.
ומה היתה אותה חוכמה נכונה שלמדנו מעמיקם? שבני אדם לא נחלקים בין אלו שרוצים (לאסוף אשפה, לתרום צדקה, ללמוד צרפתית, להציל את העולם) לאלו שלא רוצים, אלא בין אלו שרוצים (כולם) לבין אלו שלא מתחשק להם (כולם מינוס מספר לא ידוע).
ברגע שהבנו שכווולם רוצים הכל, במובן החיובי, כולם רוצים טוב והגינות ויושר וכן הלאה, אבל שהמכשול הוא לא עמדה ערכית של רוע צרוף אלא 'החשק', כלומר אותה גחמה המוכרת לכל אחד מאיתנו, לא רק המסקנה המעשית השתנתה (הפסקנו לחפש את אלו 'שרוצים' כי כולם הרי רוצים!), אלא הפנמנו שמעט יותר שכל ישר, קצת פחות הטפת מוסר, הן הדרכים לחולל שינוי, אם בכלל.
כי מעמיקם גם למדתי את הפסוק המפורסם ההוא מפרקי אבות אם אני לא טועה: דע מאין באת וגו', ועוד פסוק לא פחות חשוב: לעולם יוצא אדם מן העולם וחצי תאוותו בידו.
עמיקם הנפלא עזב את עולמנו כשהרבה, הרבה יותר, מחצי תאוותו בידו. יהי זכרו ברוך.
תגובה זו הוסרה על ידי מנהל המערכת.
השבמחק