גיאוגרפיה, מתמטיקה ותעמולה – או: מדוע למדינת היהודים 'מגיעים' עוד פי שניים משטחה הנוכחי

 היכן 'פלסטין'? איזו חטיבה גיאוגרפית 'טבעית' היא מהווה? על שאלה זו יש להשיב קודם כל על דרך השלילה: פלסטין היא בוודאי לא חלק ממצרים ולא חלק מסעודיה. היא המשך ישיר של עבר הירדן המזרחי, אבל רק עד האזור המדברי. הגליל העליון של פלסטין בת זמננו הוא ללא ספק המשך של דרום לבנון, בדיוק כפי שהגולן מתמזג בדרום סוריה. אבל בפועל, הן עקרונית, הן תיאורטית והן היסטורית, פלסטין לא היתה חטיבה גיאוגרפית מובנת מאליה.

הצירוף 'לאומיות-פלסטינית' שמקובל היום ככותרת של התנועה הפלסטינית להחזרת הזכויות של הערבים הפלסטינים בפלסטין, לא היה קיים בראשית הופעת הלאומיות הערבית בפלסטין. טענה זו נשמעת כפרדוקס. אבל אם מבחינים בין פלסטין כשם של ארץ במובן הגיאוגרפי, לבין פלסטין כמושג פוליטי, הרי שלא מדובר כלל בפרדוקס.

למה הדבר דומה? לשימוש הרווח היום במושג 'אמריקה' כמלה נרדפת למדינה פדרלית בשם ארצות הברית, לעומת השימוש במושג 'אמריקה' כמושג המתייחס מאז 1498 ליבשת שלא היתה מוכרת באירופה עד 1492 . הגנרל חוסה דה סן-מרטין, אחד ממשחררי אמריקה בתחילת המאה ה-19 , דיבר על עצמו ועל שותפים אחרים לרעיונותיו, כמו ג'ורג' וושינגטון וסימון בוליבר, כעל 'אמריקנים'. במלים אחרות, בתחילת המאה ה- 19 , המושג 'אמריקה' שימש גם לגיאוגרפיה וגם לפוליטיקה.

באופן מהופך, עד 1920 המושג 'פלסטין' שימש בקושי כמושג  גיאוגרפי, ובוודאי לא כפוליטי. מושגים אלו אוחדו לא לפני 1937. כידוע, המושג 'פלשתינה' הומצא על ידי הרומאים במאה ה-2 לספירה, נוצרים כינו את הארץ הזו 'ארץ הקודש', ובתקופת הכיבוש הערבי אזור מסויים בארץ הזו כונה 'ג'ונד-פלסטין'. אין ולא יכולה להיות הסכמה מוחלטת לגבי גבולותיה הגיאוגרפיים של ארץ ישראל, או 'ארץ הקודש' או 'פלסטין' אם לנקוט במושג המשמש היום את התנועה הלאומית הפלסטינית.

אבל אם לשפוט על פי ההיסטוריה הגיאוגרפית עולה תמונה ברורה למדי: הירדן עובר בליבה של הארץ ולא מסמן את גבולה המזרחי כפי שמובן מאיליו בימינו. די להביט במפות של הגיאוגרפיה המקראית ולהשוותן להגיון הגיאוגרפי של האימפריה הרומית ולאחר מכן של גורמים אחרים ששהו בארץ תקופות כאלו ואחרות. 'אפילו' המושג 'סוריה הדרומית' מקפל בתוכו את ההגיון הגיאוגרפי הזה.

על יסוד ההגיון ההיסטורי הזה הציגה התנועה הציונית את המפה המושכחת שלה בפני מנהיגי העולם ב-1919: ארץ ישראל השתרעה מדרום לליטני, ממערב למסילה החיג'אזית ועד למפרץ אילת, ונהר הירדן עבר כמובן בליבה. מנהיגי התנועה הציונית אותו הזמן הקפידו להבהיר באותה הזדמנות את ההגיון הגיאוגרפי-כלכלי של המפה שהציעו: מקורות המים בצפון אמורים היו להיות הבסיס לפיתוחה של הארץ באמצעות חשמל שיופק מהם.

הבריטים שכבר שלטו בארץ מאז 1918 קיבלו את ההגיון הזה במלואו. אלא שב- 1922 נפל דבר: מסיבות עליהם עמדו היסטוריונים כמו ישעיהו פרידמן, החליטו הבריטים לחלק את הארץ ולהפוך את נהר הירדן לגבולה המזרחי. עם זאת, המנדט שהופקד בידיהם כלל את שתי הגדות, והמושל הבריטי שישב בירושלים הופקד על ענייני שתיהן.

המשמעות המעשית המרכזית של חלוקה זו היתה להצר את צעדי המפעל הציוני ולהגביל את המחוייבות הבריטית לבית לאומי לארץ ישראל המערבית בלבד. כאשר החליטו הבריטים לעשות שימוש במושג 'פלשתינה' כשמה של א"י המערבית, התנגדו לכך גם היהודים וגם הערבים שהמשיכו לראות בארץ כולה את 'סוריה הדרומית' ורובם כמובן התנגדו לעצם שלטון המנדט, קל וחומר למחוייבותו לציונות.

היהודים מצידם המשיכו רובם ככולם להתייחס לא"י המזרחית כאל חלק טבעי של ארץ ישראל, ובינתיים הם דרשו שליד המלה פלשתינה תופיע המלה 'א"י'. המושג 'פלסטין' אמנם הופיע במשמעות פוליטית לפני 1922 , אך באופן מקומי: עיתון בשם 'פלסטין' החל לצאת לאור ביפו ב-1911, אך מטרתו היתה לקחת חלק פעיל בקידום האפשרויות שנוצרו – כך רצו רבים להאמין – אחרי מהפכת 'התורכים הצעירים' ב-1908, לדמוקרטיזציה ולביזור פוליטי באימפריה.

לסיכום, לא ב-1911 וגם לא ב-1922 ייצג המושג 'פלסטין' גיאוגרפיה קונקרטית מבחינה ערבית. כידוע, התנועה הלאומית הפלסטינית בימינו עושה שימוש קבוע בתמונה עליה ארבע מפות, באמצעותה הם מראים לכל מי שרוצה לשמוע, כיצד איבדו הפלסטינים את אדמתם ליהודים. במפה הראשונה בתמונה, צבועה כל הארץ בצבע ירוק, הצבע המסמל את האסלאם, והמסר ברור: עד 1947 כל הארץ הזו היתה פלסטינית. על המפה השנייה, שכותרתה 1947, הסימון הירוק מכסה 44% מהשטח. בשלישית, שכותרתה "1967" אבל היא מתייחסת לקוי שביתת הנשק של 1949,  הירוק מכסה 22% מהשטח. על המפה הרביעית, שכותרתה 2020 , כמה כתמים ירוקים שמכסים 15% מהשטח. אכן תמונות קשות.

נהוג לומר שתמונה אחת שווה אלף מלים, אבל הטענה הזו היא עוד קלישאה עממית שברוב המקרים לא רק שאיננה נכונה אלא שבמקרה הזה היא מוטעית לחלוטין. מדוע? כי כאשר התעוררה הלאומיות הערבית באזור הגיאוגרפי המוכר בשם פלשתינה, רוב הערבים, כמה מאות אלפים בסך הכל, לא חשבו במושגים לאומיים-פלסטיניים, ואילו כמה קבוצות עלית דיברו על הגיאוגרפיה 'הפלסטינית' כחלק מהגיאופוליטיקה של 'סוריה הגדולה', שלשיטתה כללה את האזור בו מתקיימות היום לבנון, סוריה, ירדן וישראל.

על פי הגיון גיאופוליטי זה, כלומר בהמשך לתפיסתם העצמית של הפלסטינים בראשית דרכם, הרי שעל פי תפיסת 'סוריה הגדולה', השטח אותו כביכול "איבדו" הערבים מ- 1946 ועד ימינו הוא לא יותר מ-8% (24 אלף קמ"ר מתוך 310,000). אבל גם מנקודת מבט מצומצמת יותר – זו ששימשה את חבר הלאומים ב-1920 - הסיפור דומה למדי. מדובר בחבל ארץ שהיום יושבים עליו אזרחיהן של שלוש ישויות מדיניות: ירדן, הרשות הפלסטינית ומדינת ישראל. במקרה הזה, השטח אותו כביכול "איבדו" הערבים מ-1946 ועד ימינו הוא לא יותר מ-20% (24 אלף מתוך 117 אלף קמ"ר).

הפיתוי לשחק במספרים גדול, אולי כי מספרים – בניגוד לרעיונות - הם מוחלטים ו'מדברים בעד עצמם' כביכול כמו 'תמונות'. על רקע התעמולה הפלסטינית המוצלחת יש להודות, הפיתוי רק גדול יותר. ובכן, 'פלסטין' אותה תובעים לעצמם – ולעצמם בלבד – הלאומנים הפלסטינים, היא כל השטח שלא משמש את כל המדינות הערביות האחרות. מדינות ערביות אחרות אלו ירשו את מקומה של האימפריה העות'מנית.

אמנם בעולמנו עקרון 'הצדק החלוקתי' הוא רק נקודת ייחוס מוסרית ולא סרגל לקביעת גודלן של ארצות. בקנדה למשל 37 מליון נפש על שטח של 9 מליון קמ"ר, ואילו רק במטרופולין של מקסיקו-סיטי מצטופפים יותר מ-23 מליון נפש על שטח של פחות מ- 5,000 קמ"ר, אבל לצורך הטיעון נעקוב אחר ההגיון שלו, תוך התעלמות ממקרים כמו רוסיה, קנדה ומדינות אדירות שטח אחרות.

להלן הנתונים: שטחה של האימפריה העות'מנית בשיאה היה כ-5 מליון קמ"ר. חיו בה 35 מליון נתינים, מהם חצי מליון יהודים. אם לסורים שפעם היו נתינים עות'מנים, או לטורקים שפעם היו נתינים עות'מנים, או למצרים שפעם היו נתינים עות'מנים 'מגיעה' מדינה, הרי שגם ליהודים.

על פי המתמטיקה של 'הצדק החלוקתי' המדומיין הזה, השטח לו ראויים היהודים הוא כחלקם היחסי באוכלוסייה, כלומר 1:70, שהם 71,428 קמ"ר, כלומר פי 2.5 משטחה של ארץ-ישראל המנדטורית. על פי אותו משחק במספרים (המשמש כזכור את התעמולה הפלסטינית ואת עושי דבריה בעולם כולו, חלק מהם אזרחים ישראלים נמרצים ומוכשרים), הואיל ועם פלסטיני לא היה קיים בתקופה העות'מנית, הרי שהשטח המיועד לפלסטינים לחלוקה צודקת מתוך שטחה של האימפריה שהתפרקה, הוא אפס.

אפשרות אחרת היא ללכת בעקבות ההגיון הפוליטי של הפלסטינים ב-1920, ולבדוק מה השטח שקיבלה סוריה, שאמנם לא הצליחה לממש את כוונתה להיות גדולה, אך נותרה ולרשותה לא פחות מ- 183 אלף קמ"ר, קצת יותר מ- 3.5% משטח האימפריה העות'מנית. הואיל והפלסטינים ראו עצמם ב-1920 כחלק מסוריה הגדולה, והואיל וחלקם בכלל נתיני האימפריה העות'מנית נוחה עדן היה כ-2.3%, והואיל וסוריה גדולה הכוללת את פלסטין לא קמה, הרי שלפלסטינים מגיע על פי מתמטיקת הצדק הזו 2.2% מתוך 183 אלף קמ"ר, כלומר מעט יותר מ-4000 קמ"ר.  אם 'תמונה' אחת – מפה במקרה הזה – 'שווה אלף מלים' של תעמולה, כך גם מתמטיקה פשוטה של 'צדק חלוקתי'. מסקנתה הפוכה כמובן. כל השאר פוליטיקה, כלומר אמנות האפשר (או במצב הדברים הפלסטיני: אמנות האי-אפשר).