לא שאין חשיבות והשלכות ל-BDS ולתומכיהם ב'הארץ' ובעוד מקומות בארץ, אבל פרספקטיבה היסטורית אולי תורמת לפרופורציות - או: כבר שמענו את הטיעונים האלה

 ישראל מדינת אפרטהייד.

הציונות היא גזענות.

חוק השבות שווה במהותו לחוקי נירנברג.

האלימות הערבית מובנת בהנתן תנאי החיים שלהם.

נשמע מוכר?

בוודאי. אלו טיעוני היסוד של שוללי קיומה של מדינת ישראל בגבולות כלשהם, בין אם הם יושבים במערכת 'הארץ', בין אם הם מועמדים לפרס ישראל בשל תרומתם למחקר אקדמי כלשהוא, בין אם חבורת מטורללים, בין אם הם ישבו פעם על הכסא בו ישב דוד בן גוריון ובין אם אבא שלהם היה פעם שר בכיר בממשלות ישראל מרובות, והרשימה הזו חלקית כמובן.

אבל מסתבר, כשמתסבר, ומסתבר כשלומדים היסטוריה, שכל כנופיית הליצנים הזו לא המציאה שום דבר חדש. במהלכה של מלחמת העולם הכי שנייה, לפני אך בעיקר אחרי שהאיום של רומל במדבר המערבי התנדף, עמל הנציב העליון הרולד מקמייקל על מזכרים שתפקידם היה להזהיר את ממשלת בריטניה מפני האיום הציוני בכלל, ומפני הסכנה ש'הספר הלבן', זה שהתקבל ב-17 במאי 1939 ולמעשה הכריז על גירושין חד צדדיים של בריטניה מ'מדיניות הבית הלאומי', לא יוכל להתממש אם ממשלת הוד מלכותו לא תנקוט כמה צעדים נחרצים לדיכוי פוטנציאל 'הטרור היהודי'.

בין השאר כתב מקמייקל בתזכיריו כי אין שום הבדל בין התכנית הציונית לאידיאולוגיה הנאצית, בשני מובניה: הפנימיים והחיצוניים. החיצוניים - כלומר רצונם של הציונים ליצור לעצמם 'לבנסראום' (כך כתב הוד מעלתו הנציב העליון באחד מתזכיריו), ואילו הפנימיים - כוונת המוסדות הציוניים (הסוכנות, ההיסתדרות וכן הלאה, שממילא היו קשורים ולפותים זה בזה במישור הרעיוני והפרסונלי גם יחד) לנהל את הציבור שלה בשיטות 'נאציונל-סוציאליסטיות' (כך במקור).

כדי להדגיש את הסכנה הציונית תיאר מקמייקל את הכוח הצבאי העומד לרשות היהודים באופן מוגזם פי שלושה ממה שהיה לישוב בפועל. ההגנה למשל תוארה על ידי ככוח המונה כ-100 אלף אשה ואיש (כ-50% מהם מצויידים בכלי נשק) ועל האצ"ל הוא כתב שמדובר בכוח המונה לכל הפחות 5000 איש. כידוע, בשיאה מנתה ההגנה על הנייר פחות מ-40 אלף אשה ואיש, רק לשליש מהם היה נשק תקין, והאצ"ל, גם במופרזות שבגוזמאותיו המרובות, לא חצה את קו ה-4000, וגם זה ביחס לספטמבר 1948, תקופה אחרת לחלוטין.

מדוע סבר מקמייקל שעליו להגזים בכוחו של הישוב היהודי? כי הוא ידע שבראש ממשלת בריטניה עומד אדם מסור לעניין הציוני עד כדי כך ששרי ממשלה למיניהם דיווחו על זעמו של צ'רצי'ל בכל פעם שמישהו ניסה לערער על מחוייבותה של בריטניה ל'בית הלאומי', או לפקפק בנכונותה של 'הצהרת בלפור'.

בדיוק מאותה הסיבה הקפיד מקמייקל והקפידו גורמים אחרים ששטמו את הציונות ואת מדיניות 'הבית הלאומי', לצייר את הערבים לא רק במונחים של 'אותנטיות' ולא רק במונחים מובנים מאליהם (אפילו ליהודים ואפילו לצ'רצ'יל) של אינטרסים ונפט וגיאו-פוליטיקה מהאוקיינוס עד למפרץ - כל אלו סיבות מספיקות לתחושות 'האהדה הטבעיות' שאמור לחוש כל בריטי כלפי העם הערבי האציל - אלא לעשות מאמץ ואת האלימות הערבית לתאר ולהציג כנובעת מתסכול של אי-מימוש גדולתם הטבעית. 

ולמי שלא זוכר במה מדובר, נזכיר את האלימות האנטי-בריטית לא 'רק' במהלך 'המרד הערבי' בשנים 1939-1936, אלא בעיקר (שהרי אנו עוסקים בענייני מלחמת העולם השנייה) את מרד אל כילאני בעיראק, שמילא היה אנטי-בריטי, הוא היה גם פרו-נאצי, בדיוק כפי שהמופתי לא היה סתם אנטי-ציוני ואנטי-בריטי אלא גם פרו-נאצי.

נשמע מוכר? בדיוק. זו היתה הכוונה. לא שהמסקנה היא שיש להוריד את מפלס הדאגות. ממש לא. אבל הידיעה שמדובר במאבק שנמשך לכל הפחות 100 שנה, אמורה לתת למאבק מימד סטואי מעט יותר. או בעברית פשוטה: אין צורך להתרגש יתר על המידה מכל מאמר שמפרסם 'הארץ' פרי עטם של המנוולים התורנים הממשיכים את הפרוייקט של מקמייקל, שגם הוא, כמה מפתיע, לא חולל אותו אלא תרם את שלו לנוסחה האנטישמית והאנטי-הומנית והאנטי-הוגנת הזו, שכל כולה הונאה עצמית שיתכן שעצם קיומה הוא הוא הדבר המסוכן, ולא האיום שהיא מייצרת כנגד זכותם של יהודים להיות יהודים.

ומה הנוסחה? כל מה שיהודים עושים פסול כי עצם קיומם של יהודים לכל היותר מפוקפק וחשוד, שלא לומר פסול. ומדוע? ראשית - כי יהודים מתעקשים להמשיך ולהתקיים כיהודים (הגם שהם לא מצליחים ולעולם לא יצליחו להגדיר בדיוק מה משמעות היותם יהודים, הם רק יודעים - בדיוק כמו אויביהם בדמשק, הר-אדר, רחוב שוקן, אוניברסיטת חיפה ועוד כמה מוסדות אקדמאים ובעוד ובעוד ובעוד מקומות ואתרים - שהם קיימים). 

שנית - כי ליהודים אין לא נפט ולא נתיבי שיט, והחוצפה היהודית המפורסמת לא כוללת את החוצפה המאפיינת את התרבות הערבית ואת התרבות הערבית בלבד, להאשים את כל העולם אחותו ואשתו בכל צרותיהם, תוך כדי שהם מקפידים להזכיר שהם הם המציאו את התרבות ובלעדיהם לא היתה אלגברה וגם לא אסטרונומיה וכן הלאה.

אז מה הלאה? מה שהיה הוא שהווה והוא שיהיה: נמשיך לחיות ליצור ולעבוד. ומדי פעם נזכיר לעצמנו מה מקור העוינות, ועל ידי תזכורת עצמית בת כמה שנים העוינות הזו, נוכל למדוד את הישגיה העלובים, לחייך, לירוק אולי לכאן או לשם, ולהמשיך הלאה.