שנאת ישראל ואנטישמיות – ביקור מחודש בכיתת לימוד בתואר הראשון בהיסטוריה, או: מדוע מבחינות מסויימות וחשובות מאד חרדיות ומארקסיזם זה בדיוק אותו הדבר

 א.

נעים ונחמד להחזיק ספר חדש ביד. תמיד יש משהו חדש ללמוד. אבל את אותה חווית לימוד ניתן להרגיש גם במפגש מחודש עם ספר ישן. לפני יותר מ-30 שנה זכיתי ללמוד תואר ראשון באוניברסיטה הפתוחה. אין צורך לומר עוד מלים טובות על המוסד הזה, אבל תמיד כדאי לזכור שמי שהבטיח את תרומתו האדירה להשכלה בישראל היה שר חינוך אחד שכוח, יגאל אלון שמו.

מזלי הגדול היה שהלכתי כבר אז בעקבות לבי, ולא בעקבות 'תועלת' כזו או אחרת. זכורה לי שיחה בחדרו של מי שהיה אז רק ד"ר גיורא קולקה, במשרדי האו"פ ברמת אביב. 'מה תרצה לעשות כשתהיה גדול' הוא שאל אותי, וכשהבין שאני לא מבין את השאלה, הוא הסביר לי שהואיל ונכון לעכשיו – זה היה בתחילת 1993 – עברתי בהצלחה מרובה (ממוצע 92 בימים שקדמו לאינפלציית הציונים המוכרת בימינו אפילו ב'ליגת הקיסוס') עשרה קורסים, והואיל ולתואר הראשון נחוצים 18, ראוי שאשאל את עצמי מה אני רוצה לעשות עם הלימודים הללו. כששוב בהיתי בו נטול תשובה על שאלה שמעולם לא שאלתי את עצמי – אם לא ברור, ניגשתי ללימודי התואר הראשון רק כי התעניינתי בהיסטוריה ולא יכולתי אז להתיישב בקמפוס על כל המשתמע – הוא ענה במקומי והתווה את דרכי מכאן והלאה: 'שמע', הוא הסביר, 'תשעה מ-10 הקורסים שלמדת קשורים להיסטוריה של עם ישראל. אני ממליץ לבחור את ה-8 הנותרים בהתאם, וכך להגיע לסיומו של תואר ראשון בהיסטוריה של עם ישראל, ואם תרצה תוכל להמשיך ללמוד בכל מוסד אקדמי אחר'.

וכל השאר היסטוריה. תואר שני ושלישי באוניברסיטת חיפה, ובהמשך הדרך התואר הרביעי הנכסף, ולאורך כל הדרך, ואני מאחל לעצמי ולכל מי שעיניו בעניין זה בראשו, להמשיך באותה הדרך בה התחלתי אי אז בשנות ה-80', ללמוד את מה שמעניין. 'התועלת' תבוא אחר כך, או שלא.

ב.

ובכן רוב ספרי הקורסים ההם שמורים עמי, ומדי פעם אני שולח יד וקוטף חוברת אחת מתוך הסדרה שהשלימה קורס בנושא כזה או אחר. תמיד ראנדומלית, תמיד מתוך צפייה גדולה להבטחה שתמיד מקיימת, למפגש מחודש עם חומרים 'ישנים', כי מה לעשות וצדק הרקלייטוס, ובעצם, אדרבא: לעולם אינך נכנס לנהר אפילו לא פעם אחת. כי הנהר זורם וגו', וגם אתה כבר לא בדיוק אתה.

ובכן, שנאת ישראל ואנטישמיות, ביקור מחודש, והפעם ביחידה 8, העוסקת בנפתולי המפגש היהודי עם האמנציפציה, מהימים שקדמו במעט למהפכה הצרפתית, ועד לימים שקדמו במעט לפרשת דרייפוס. כתבה בכשרון רב לאה לשם, בפיקוחו של אז ד"ר וכבר מזמן פרופ' פורה ונעים הליכות, יוסי גולדשטיין.

על מה ולמה אני מטריח את קהל הקוראים כבר כמעט 400 מלים? רק מסיבה אחת. בין העמודים 70-66 בחוברת הזו, מופיע בתמצית פולמוס 'מפורסם' (לפחות באותם ימים ובימינו רק בקרב מי שעוסק בסוגייה) בין שני ענקי רוח שפעלו במאה ה-19, ברונו באואר וקארל מארקס. הפולמוס התמקד כמובן ב'שאלה היהודית'. הימים: שנות ה-40 המוקדמות של המאה ה-19. ליתר דיוק 1842-1843, כלומר לפני 'אביב העמים' המהולל, שלדעת רוב ההיסטוריונים הנזכרים בחוברת, היתה התקופה בה בין השאר הפכו היהודים לגורם פוליטי פעיל (א-פרופו הפולמוס הממשיך להתנהל כאן בעניין ציוניותו כביכול של אחד-העם, והרי האיש בז לפוליטיקה ומי שבז לפוליטיקה ממילא איננו יכול להיות ציוני).

ג.

בתמצית התמצית הפולמוס בין השניים מסתכם בשאלה הבאה: האם היהודי, על מנת לזכות בזכויות אזרח, חייב לתת משהו בתמורה? במונחים ששימשו את ברנר בערך 70 שנה מאוחר יותר, השאלה היא האם חייב היהודי להיות ללא-הוא ('כיצד נהיה אנו ללא-אנו', ברנר, להערכת עצמנו בשלושת הכרכים, 1914).

באואר אמר שכן. מארקס הציג את עמדת באואר במערומיה, כלומר למעשה אמר שלא. אבל כדי להבין את 'הלא' של מארקס באופן הנכון, יש לקחת בחשבון שני עניינים חשובים: האחד – גם באואר וגם מארקס היו 'בעד' אמנציפציה ליהודים. השני – מארקס, בניגוד לבאואר, נטה לנתח ולשפוט את המציאות באופן דיכוטומי. במלים אחרות: באואר=אבולוציה; מארקס=רבולוציה.

טיעונו של באואר לא 'רק' נכון ומשכנע לגבי מה שהתרחש במאה ה-19 – תהליך מורכב של שינוי רב מערכתי – אלא המשיך להיות נכון במהלך המאה הקודמת וכמובן גם במאה הזו, שכל מי שחי בה רואה לנגד עיניו 'תהליך מורכב של שינוי רב מערכתי'. ומכאן למסקנתו של באואר:  זכויות אזרחיות ליהודים? בוודאי. אבל יהודים לא יכולים להמשיך להיות 'יהודים' כפי שהיו עד אז. על תוכן השינוי אפשר להתווכח. בימינו הויכוח כולל מושגים כמו 'תכנית ליב"ה', השתלבות בשוק העבודה, שירות צבאי ותשלום מסים. אבל הקורא ששרד עד כאן לא יתפלא לשמוע שכמעט בדיוק אותם מושגים ועניינים הופיעו בדיון הציבורי בנושא זה כבר במאה ה-18, עוד לפני שמארקס ובאואר נולדו אפילו. החוברת 'המפורסמת' של האב גרגואר, 'כיצד יכולים היהודים להפוך לאזרחים מועילים ומאושרים' שראתה אור במסגרת תחרות חיבורים בשנת 1785 (תורגמה לעברית לפני כ-60 שנה), היא דוגמא לכך.

ד.

כיצד אפשר לשלול את הטיעון הזה של באואר? כיוון אחד הוא כמובן הכיוון החרדי. מעט מאד ישראלים יודעים את האמת הפשוטה והחשובה כל כך, והיא שאין חרדים לפני המאה ה-19. אין. מדובר בתופעה חדשה בדיוק כמו התנועה הרפורמית או הבונד. חרדיות היא תגובת נגד לרעיון שעל היהודים להשתנות באופן מודע, לא בתחומים לא חשובים כמו תבלינים ושיטות פינוי ביוב, אלא בתחומי ליבה, כמו חינוך. על כך עמד כבר נפתלי הרץ וייזל, בן דורו וידידו של מנדלסון המפורסם, לפחות ארבעים שנה לפני שהחת"ם סופר המציא את התיאולוגיה החרדית: 'חדש אסור מן התורה', ו'השומע ישמע והחודל יחדל' (עוד על כך ראוי לקרוא בספרו של משה סמט, 'החדש אסור מן התורה'). החרדיות היא תגובת נגד לרעיונות המובנים מאליהם בימינו, שאין סתירה בין טיפוחה של זהות יהודית, לבין חינוך מדעי-חילוני. אדרבא, חת"ם סופר בעצמו הקים בעיר בה חי, פרשבורג, בית ספר טכני לילדי הקהילה, רעיון משונה שממשיכי דרכו בימינו מתפלצים לעצם איזכורו.

ובכן, את באואר שוללת החרדיות, ואין צורך להוסיף מלה (להוציא את הדגש החשוב, הנה הוא שוב: חרדיות היא תופעה מודרנית לחלוטין בכרונולוגיה שלה, אנטי-מודרנית במהותה ובהגדרתה, לא תרי"ג מצוות הוא העניין אלא שלילת המודרנה גם באמצעות פרשנות מיוחדת וחסרת תקדים מבחינה יהודית-מסורתית לתרי"ג המצוות, מושג שהוא כשלעצמו לא יותר ממדרש מרתק במסכת מכות, אבל אי אפשר לכסות הכל במאמר כבר-לא-קצר אחד).

ה.

אבל מארקס הצליח לשלול את באואר מכיוון הפוך, וזה הדבר החשוב שהזעיק אותי אל המקלדת. כי אי אז לפני יותר מ-30 שנה, הנהר אליו נכנסתי היה אחר למדי. צורה מעודנת לומר שכשהייתי עוד יותר צעיר עוד יותר לא הבנתי מה אני קורא. מארקס מבטל את באואר במגרשו שלו: הליברליזם. באותו קטע המצוטט ביחידה 8 הנזכרת, מארקס מקפיד להביא כלשונם את אותם סעיפים בחוקות של מדינות ליברליות – ארה"ב כמובן, וצרפת  - המבטיחים את חופש המצפון בענייני דת, ושלכן – לשיטתן - הן אנוסות על פי דיבורן הרשמי (חוקה!) לאפשר לכל יהודי (או לא יהודי) לעשות עם מצפונו (כלומר עם יהדותו) ככל שליבו חפץ.

במלים אחרות, מארקס למעשה טוען כלפי באואר שאם באואר נאמן לערכיו המודרניסטים-ליברלים, הרי שהוא, באואר, הראשון שחייב לשלול את תביעתו הראשונית של באואר: שינוי עצמי. מה פתרונו של מארקס? נו, כולנו יודעים את הפיטפוט שממשיך להוות בסיס לכמה וכמה אנשים חכמים שיצא לי להכיר, אפילו לפני לימודי התואר הראשון: מהפכה חברתית-כלכלית תאיין את כל העיסוק הזה בנרות ובפרשות השבוע ובעבודת אלילים המבוססת על מולד הירח, שבלעדיה לא יתכן לוח שנה יהודי וכן הלאה.

מארקס אמנם כתב על 'הממון', אבל לזו הכוונה. במלים אחרות, מארקס, וגם לא מעט מארקסיסטים בימינו, משוכנעים שפתרון הפרדוקס, פתרון הסתירה הפנימית של הליברליזם (המקדש חופש מצפון אך התובע השתנות) , הוא בחיסולה של "השיטה". את המלה "השיטה" יש להקפיד לבטא בהדגשת ההברות ובכוונה גדולה, כי אחרת עוד מישהו, אותו ילד מהאגדה המפורסמת על בגדי המלך, עלול לשאול בלי כוונה, 'מה בדיוק באותה שיטה יש לבטל, ואיך בדיוק'.

ו.

מספרים על לייבוביץ', חכם דגול נוסף בערך בקנה המידה של מארקס, שהתנגד לפעילו גופנית באמצעות הטיעון המהולל והמבריק הבא: אם אדוני בריא, ממילא הוא איננו זקוק לפעילות גופנית. ואם אדוני חלילה חולה, ממילא אסור לו לעשות פעילות גופנית. מסקנה: אין צורך בפעילות גופנית. בין אם מדובר באגדה אורבנית בין אם לאו, על דבר אחד אין ויכוח בכל הנוגע לשיטת המחשבה הלייבוביצ'יאנית: קידוש הדיכוטומיה, הפיכת השחור-לבן לחזות הכל, 'קיצוניזם' שאולי כוונתו המקורית ברוכה (חידוד השכל או יצירת פרובוקציה א-לה-סוקרטס כדי להראות לבעל הגישה הדוגמטית שראוי לו להעמיד את דבריו במבחן הביקורת), אבל תוצאתו היתה תמיד אחת: פוזה.

את הפוזה הלייבוביצ'יאנית העריצו בשנות ה-80 לא מעט אנשים שהיו מזוהים עם מה שנקרא כבר אז משום מה 'שמאל'. הסיבות לכך ברורות: הנה יושב לנו האיש המצחיק והחריף הזה, כיפה סרוגה על ראשו, ידענות אין חקר בראשו, לשון שנונה בתוך פיו המפיק מרגליות בגנות מתנחלים, ציונים דתיים ויודו-נאצים למיניהם. מחיאות כפיים.

כך גם עם שיטתו של מארקס: כבר יותר מ-180 שנה יש לא מעט אנשים המזוהים עם מה שמשום מה נקרא 'שמאל', ומתפעלים מהאופן בו מציג האיש החריף והידען הזה, זקן עבות סביב עיניו הבורקות, כחוכא ואיטלולא את השיטה הליברלית שיש בה דבר (חופש מצפון) והיפוכו (החובה להשתנות).

ז.

"השאלה היחידה שתמיד תישאל", כתב באואר ב-1843, "היא האם אפשר לעקור רוע מבלי להגיע לשורשיו, ומי שמתעקש להתלונן, יועיל נא להתלונן על החירות, המתנה את בואה בוויתור על מסורות מיושנות, לא מעמים אחרים בלבד אלא גם מהיהודים. בין אם הביקורת היא נוקשה ובין אם היא רק נראית כזאת, הרי רק היא תוביל את החירות".

כל שנותר, גם, ואולי בעיקר, בימינו, זה להחליף את התיבה 'היהודים' בתיבות כמו 'הבידואים', 'החרדים', 'הפלסטינים', אבל גם כל תיבה אחרת המייצגת קבוצה אנושית הנוטה לראות את חפירות חייה עיקר, ואת כל אלו שחיים סביבם, כתפל. על השאלה האם גם על התיבה 'מארקסיסטים' אפשר להחיל את העקרון הזה, קשה לענות. דומה שיש דברים שהם מעבר להגיון הבריא. והגיון בריא כך לימדו אותנו חכמים ראויים לשמם, מהרקלייטוס ועד באואר ועוד, הוא תמיד אבולוציוני. וכבר הזהיר הראס"א (רבנו אנטואן סנט אכזופרי) מעצי הבאובב. הם באים בכל הצורות ובכל הגדלים.