כשהחברים של מילסון פגשו את הנרי בייקר טריסטראם, או: יומן קריאה כפול - כמו פעם כשהיינו תלמידים ביסודי והכריחו אותנו לקרוא, או בכל אופן הכריחו אותנו להגיש יומני קריאה

 לאחרונה אני קורא הרבה יותר ספרות הקשורה בארץ ישראל. אכן ההבחנה בין היסטוריה של עם ישראל, היסטוריה של ארץ ישראל, לימודי ארץ ישראל, לימודי מזרח תיכון מאד בעייתית, וכל מי שעוסק בנושא משני צידיו - יצרן וצרכן - יודע זאת, אבל הבחנה בעייתית אין פירושה שהנושאים שיש להבחין ביניהם לא קיימים במובן זה שהם 'המצאה' מלאכותית לצרכי אגו או משהו בסגנון.

כי זה למשל מה שסיפרו על העובדה שבאוניברסיטה העברית יש גם 'מכון ליהדות זמננו' וגם 'היסטוריה של עם ישראל בעת החדשה', שניים שהם אחד, היינו הך ואותו הדבר, שנולדו וממשיכים לחיות בנפרד, כי את הכסף לאחד השיג מאן, ואת הכסף לשני השיג דהוא, והמאן והדהוא לא מסוגלים לשבת יחד יותר מ-4 שניות ברדיוס של 250 מטר. זו בערך האגדה.

אבל גם אם 'יהדות זמננו' זה בדיוק כמו 'היסטוריה יהודית בעת החדשה', בכלל ובפרט אם שני אלו יושבים באותו הקמפוס, אי אפשר לומר את אותו הדבר על ההבדל בין היסטוריה של ארץ ישראל, היסטוריה של הציונות, לימודי ארץ ישראל, לימודי מזרח תיכון ועוד כמה מסוג זה.

הכל מעורבב אבל בדיוק כפי שגם הסלט או מרק הירקות הם יצורים מעורבבים, עירבובייתם לא היתה מתאפשרת ללא קיומם המיוחד של מרכיביהם: מלפפון נפרד מעגבניה שנפרדת מחסה שהיא ירק לעומת מלח שהוא תבלין כמו שמן שהוא לא מלח וכמו שמן זית שהוא לא שמן קנולה והדברים ידועים.

ובכן, יותר ספרות הקשורה בארץ ישראל עוברת תחת עיני לאחרונה וזה מסיבה מרכזית אחת: לפני כשנה הוסמכתי מקצועית כ'מורה דרך' ולכן ארץ ישראל במובן של אתרים וסיפורים הקשורים באתרים מושכת את תשומת לבי יחסית יותר מאשר ב-30 השנים שקדמו ללפני-כשנה הנזכר.

ובמסגרת העיסוק הנרחב יותר בארץ ישראל עליתי על ספר חובה, ספר מדהים ומרתק, ספר המבוסס על גרסאות שונות של יומן שכתב באנגלית כומר אנגלי בשם הנרי בייקר טריסטראם, שביקר בארץ - את הביקור הוא התחיל בביירות, ללמדנו משהו על גבולותיה הטבעיים של הארץ, טוב, אם לא ביירות בוודאי הליטאני, עניין שהיה מובן מאליו ב-1919 ואצל יגאל אלון גם אחרי 1949 - מנובמבר 1863 ועד ליוני 1864.

תקציר מסעו של טריסטראם: ביירות, צידון, ראש הנקרה, עכו, חיפה, נצרת, ג'נין, ירושלים, ים המלח, יריחו, ארץ ישראל המזרחית, באר שבע, חברון, בית לחם, בית שאן, הבשן, בית ציידא, רשימה חלקית ולאו דווקא לפי הסדר כי היו מקומות, ולא רק ירושלים, שטריסטראם וחבר מרעיו (בדרך כלל כ-10 אנגלים ועוד כ-20 מקומיים בתפקידים שונים: טבחים, סייסים, שומרים) עברו בהם פעמיים.

מטרת מסעו של טריסטראם: על הנייר ציפורים בפרט ובעלי חיים בכלל וגם צמחים. כלומר זו היתה התמחותו ובדרך כלל זכור טריסטראם על שם הציפור שהוא נקרא על שמה, כלומר להפך (תכף נסביר את הבדיחה הלא מצחיקה הזו, הסבר שיגרום לצחוק מר חשוב יותר מכשלונה של הבדיחה הזו להצחיק). אבל טריסטראם היה כומר כזכור, אבל כומר אנגלי, כלומר אחד שיודע את התנ"ך כולו (המקרא והברית החדשה) בעל פה או קרוב לכך, אבל בניגוד גמור למומחי מקרא בתקופות מאוחרות או מוקדמות יותר, לא רק שהוא לא ראה שום סתירה בין שליטה מוחלטת בתוכן ושפת כתבי הקודש לבין היכרות עם כל מה שהמדע הציע נכון לתקופתו (כבר נעיר שאת תורת דארווין הוא איננו מזכיר כלל אבל לא בהכרח מסיבות אמוניות אלא כי ספרו המהולל של דארווין התפרסם רק בדצמבר 1859 והופץ בתחילה ב-1200 עותקים), אלא שהוא ראה חובה קדושה אם אפשר לומר כך, חובה בכל אופן, להכיר כל מה שמכירים בני אדם, חובה שהיא תנאי למי שרוצה להרחיב את הכרתם של בני האדם.

או בקיצור, טריסטראם היה משכיל, משכיל מאד, ואולי בזכות כך היה חכם, או להפך, או גם וגם, כלומר חוכמתו מסבירה את השכלתו שמסבירה מצידה את עומק חוכמתו וצבת בצבת עשויה וגם כאן הדברים ידועים. או בקיצור: טריסטראם הוא עוד דוגמא (שבימינו הולכת ונעשית נדירה מיום ליום) של אדם שנקודת המוצא שלו היא שהוא לא יודע מספיק, ובתחומים מסויימים ממש כלום, ומחוייבותו לידיעה הזו היא התנאי ההכרחי לרכישת הידע שלו. רעיון משונה שמקורו אולי בעת העתיקה (פסוקים כמו 'מרבה דעת מרבה מכאוב' מעידים על כך, בימינו אומרים: אין שכל אין דאגות, וגם בפילוסופיה היוונית יש כמה ביטויים לכך כמו 'בכל מקום האש בוערת אותו הדבר ובכל מקום דעותיהם של האנשים שונות', או משהו כזה), אולי אם כך בעת העתיקה, אבל עקרון שהפך לעקרון-על רק אחרי המאה ה-15, ואולי לא לפני ד'קארט.

ומכיוון שטריסטראם היה כה חכם וכה רב ידע, וגם צנוע, וסימפטי, ועוד תכונות שעולות באופן ברור מהתאורים ביומנו - לא, הוא לא כותב על עצמו שהוא חכם וצנוע וכן הלאה, הקורא מבין את הדברים מתוך הדברים - הוא מסר לנו ביומניו (כי היו כמה מהדורות כאמור) מסמך חשוב מאין כמותו המעיד על ארץ ישראל ועל יושביה, ובעיקר על תרבותה וחברתה, עניינים שלא לשמם ניגש טריסטראם ועלה על האנייה לביירות, ציפורים ושועלים ועצים כאמור, אבל עניינים שהם הם המזכים את הספר הזה בשני סופרלטיבים לפחות: חובה וחובה.

מה קשור מילסון תוהה הקורא הרגיש שהתחיל מהכותרת. ובכן כתוב בכותרת שיומן הקריאה הזה מתייחס לשני ספרים. מילסון ערך קובץ מאמרים תחת השם 'חברה ומשטר בעולם הערבי'. הקובץ ראה אור ב-1977, ומאמריו מבוססים על דברים שנשאו חוקרים מהמעלה הראשונה ('החברים של מילסון' מהכותרת) בכנס מדעי שהתקיים ב-1970. טיבו של ציר הזמן - עניין שלפחות עד המאה ה-20 לא היה במחלוקת (כלומר היו ימים בהם זמן לא היה 'נראטיב' או 'הבניה' או פטפוט פוץ-מודרני אופנתי דמיקולו כפי שהוא בקאקאדמיה של ימינו, בכל אופן בחלקים הולכים וגדלים שלה) - ובכן טיבו של הזמן הוא כזה, שאם חוקרים נושאים דברים בכנס ב-1970, הרי שדבריהם המלומדים (ודבריהם לגמרי מלומדים, עוד תופעה מוזרה שאפיינה את המאה שעברה בתחום זה) התבססו על דברים שהם חקרו לפחות 20 שנה, כלומר הנה הגענו לשנות ה-50' או אפילו ה-40'.

מריחים את הקשר? יפה. אקדים כאן ואומר, שהמאמר החשוב ביותר לדעתי בקובץ, חוץ מכל המאמרים האחרים שכל אחד מהם חשוב מאד מאד, ובכל אופן החשוב ביותר הוא המאמר האחרון המופיע תחת כותרת מכובסת להפליא: "הארגון הפוליטי של מגדלי הבהמות הנודדים במזרח התיכון".

אם תבדקו, הכותרת הזו, "הארגון הפוליטי של מגדלי הבהמות הנודדים במזרח התיכון", יוצאת בגימטריה בול 'בדווים'. לא הצליח? נסו שוב. אל תשכחו שיש גימטריה גדולה וגימטריה קטנה ושכפי שלימד אותנו הרמ"מ - רבנו מוני מושונוב - בימים בהם כיהן בתפקיד הרם 'הבאבא בובא', עם שני פליק פלאק לאחור בסגנון וישנייה, כל צירוף מלים מביא לכל תוצאה בגימטריה, ומשם הדרך לצירוף המלים, או למלה בודדת אחת, קצרה ביותר.

או בקיצור, "הארגון הפוליטי של מגדלי הבהמות הנודדים במזרח התיכון" זה כמו לומר בדווים. חתום על המאמר הזה חוקר גדול מאד בשם עמנואל מרקס, לא, אין שום קשר, לא בדקתי אבל אין, והוא, כלומר המאמר, אמנם מתייחס גם לחומרים משנות ה-40' וה-50', אך נקודת הייחוס שלו היא ספר שראה אור באנגלית ב-1924, והמבוסס על מחקרים ותצפיות על אותם "מגדלי הבהמות הנודדים במזרח התיכון", כלומר בדווים, בעשרות השנים שקדמו לכך.

החיבור לטריסטראם ברור אם כך, ואם לא הנה האימייל שלי: udimanor@gmail.com. אמנם לפני שלוש שנים בדיוק נודע לי על קיומה של תיאוריה בלשית מבריקה בערך ברמה של שרלוק, לפיה משלוח כתובות מייל נועד בכלל לצורך סיפוק צרכים אפלים, עוד תיאוריה המעידה על נפלאות התבונה של המאה ה-21, שמסתברת כמאה של הרבה מאד גאווה ומעט מאד דעה קדומה או אחרת. 

בכל אופן, תסלח לי שרלוק, הנה הוא שוב udimanor@gmail.com ומי שלא הבין את המהלך שהחל לפני חמש פיסקאות עם 'מילסון' והסתיים ב'מרקס' על חיבורו לטריסטראם, מוזמן לבקש הסבר נוסף, במייל, כי לפחות דבר אחד שאומרים עלי שהוא נכון, זה שלא תמיד אני ברור כי אני כותב ומדבר באסוציאציות.

זה שאסוציאציות, דבר הניתן ללמוד מילא מהמלה עצמה אלא ממיהותם של החיים, משקפות את מיהותם של החיים בהם הכל מחובר, כלומר אסושייאייטד שזה בעברית אסוציאציות, מילא... והנה עוד אסוציאציה על המלה אסוציאציה.

מרקס בכל אופן מתלונן במאמרו, ובצדק, על כך שמשקיפים רבים שהשקיפו על אותם  "מגדלי הבהמות הנודדים במזרח התיכון" נטו להביט עליהם גם באופן חלקי וגם באופן רומנטי. על הרומנטיקה הזו אין צורך להכביר מלים, מספיק לומר מרכז ג'ו אלון ומי שלא מכיר יחפש. הרומנטיקה אבל נובעת מהמבט החלקי. ומבחינה זו מסתברת כותרת מאמרו של מרקס כמהלך מבריק, כי אכן הדבר הנכון שיש לעשות הוא להביט במבט כולל - בדיוק כפי שעשה טריסטראם שלמרבה הצער לא נזכר כלל אצל עמנואל מרקס -  על "הארגון הפוליטי של מגדלי הבהמות הנודדים במזרח התיכון".

הנה קטע ממאמרו של מרקס, ולמי שמתחיל מהנקודה הזו: שים לב ידידי, לא מדובר בתאור מעיתונות ימינו, אלא ממאמר שפורסם ב-1977 על בסיס הרצאה מ-1970 שהתבססה על מחקרים משנות ה-50' שהתבססו גם על מחקרים משנות ה-20' שהתבססו גם על תצפיות ומעקבים בנושא "הארגון הפוליטי של מגדלי הבהמות הנודדים במזרח התיכון" מהמחצית השנייה של המאה ה-19:

"שיחה של מוסיל [החוקר החתום על הספר הנזכר מ-1924] עם אחד מראשי הרואלה [אחד מהשבטים של 'מגדלי הבהמות הנודדים במזרח התיכון'] מראה עד היכן הדברים מגיעים - שפיכות דמים. 'הפדעאן [עוד שבט של מבנמ"תים] כופרים הם בעינינו ולכן אנו נלחמים בהם'. וכשהזכיר לו מוסיל כי הפדעאן הם מטה [כלומר משפחה מורחבת] שמוצאו כמוצא הרואלה ושנייהם מבדווי ענזה, השיב לו השייח': 'אני יודע שהם שארינו בדם ובגת, אבל הם הכזיבו אותנו, ולכן הם גרועים מכל הזרים והנוצרים ואנחנו עושים בהם מלחמת מצווה'. המסתכל בחברה הבדוית בזמן רגיעה מבחין במחיצות בין קבוצות, בגבולות טריטוריאליים, במעשי איבה ובנקמת דם. הוא מתקשה להבין כיצד בדוים, השייכים לקבוצות שונות, יכולים לנהל ולנצל במשותף שטחי מרעה ומקורות מים. ואמנם, השיתוף די קשה, אפילו שיש מוסדות תיאום פוליטיים: יש עדויות, שהשעלאן, משפחת השייח'ים הידועה של מטה הרואלה, לא הצליחו למנוע מעשי שוד אפילו בין השבטים שבפיקוחם. אין שייח' ראשי כזה יכול להתגבר על הפירוד, לפי שאין לו מנגנון שלטון נפרד מן היחידות האגנטיות [אין לי מושג מה זה], וכמעט שאיו לו כוח צבאי משלו. המצב קשה פי כמה וכמה במטות שאין להם שייח' ראשי". [עמ' 284 אם זה חשוב למישהו].

בקיצור, ברדק. או כאוס. או אנרכיה המבוססת על אלימות שיעדה הראשי הוא גזל שאמנם ניתן להצדיקו בהישרדות אך בהנתן מושא הגזל - חקלאים כפריים - ברור שיש לבעיית ההישרדות האוניברסלית פתרונות הגונים יותר. וכשהישרדות-מבוססת-גזל-אלים היא לא ברירת מחדל אלא בחירה, הרי שמדובר בתרבות.

ועל כך עומד טריסטראם לאורך כל ספרו, כי מה לעשות ולאורך כל דרכו הוא עובר בתפר שבין התיישבות יציבה ולא פעם אפילו ממש מבוססת, אבל בדרך כלל ממש לא, לא משנה אם מדובר במה שהיום לבנון, ישראל, ירדן או סוריה, לבין שליטי תרבות הגזל האלים והחומס שאלימותם-אמנותם, או בקיצור "מגדלי הבהמות הנודדים במזרח התיכון" שאתמול, ממש אתמול (10-12-22) למדנו על כמה מהם שבאישון לילה (כנראה) חמסו מאות מטרים של ציוד תקשורת באזור באר שבע, דבר שכמעט הביא לשיתוק הרכבות, ושלמרבה הצער תוקן במהירות, דבר שיבטיח ששום דבר לא יעשה על מנת להתמודד מהשורש עם התופעה, כי חזל"ש היא מלת המפתח בימינו, בכלל ותחת שלטון 'המחנה הלאומי זקוף הקומה' בפרט.

טריסטראם לצורך מסעות המחקר שלו - ציפורים, קודם כל ציפורים! ותכף נגיע לעניין המובטח ההוא, הבדיחה הלא מצחיקה שתוחלף בבדיחה מרה מעצבנת למדי - נאלץ לתאם מראש מעבר באזורי הספר בשליטת מטה כזה או אחר של מגדלי הבהמות הנודדים במזרח התיכון, שהואיל והם עסוקים בלפגוע אחד בשני תוך כדי או אחרי או לפני שהם פוגעים באלו שלא זכו לתואר מגדלי הבהמות הנודדים במזרח התיכון, אין ברירה למי שבמאה ה-19 (אמנם העות'מנים שולטים כלומר "שולטים" פה, ואמנם ליצנים מהאקדמיה, חלקם כאלו שקיבלו אחריות להכשיר במשך עשרות שנים מורים למערכת החינוך האומללה שלנו, ימשיכו לספר לכם אם בחדרי ההרצאות ואם בסדרות דוקומנטריות כלומר ''דוקומנטריות'' כמו פרק 16 בסדרה 'והארץ היתה תהו ובהו', שבדרך כלל אכן היתה דוקומנטרית ולא ''דוקומנטרית'', שהעות'מנים, לפחות כמה שנים לפני ביקורו של טריסטראם ואפילו מ-1839, זוכרים את בבל"ת ה'תנזימאת'?, כבר החלו, העות'מנים, במודרניזציה, עובדה השעון ביפו, עובדה רכבת העמק, עובדה, לא? אחד מהם הגדיל לעשות ותאר את באר שבע העתיקה במונחים של מנהטן. נשבע לכם) ובכן....

ובכן... טריסטראם, שלא זכה ללמוד מאותם ''דוקומנטריסטים'' דגולים וליצני הקאקאדמיה הישראלית על ''המודרניזם'' העות'מני, ידע שבמאה ה-19, מי שבאמת רוצה להגיע לכל מיני פינות בטבע ולהשקיף על ציפורים, לאסוף ביצים, לצוד חזירים ולעקוב אחר דובים, אין לו ברירה אלא להשען על הארגון הפוליטי של מגדלי הבהמות הנודדים במזרח התיכון, להמשיך להתאמן בקליעה למטרה, להפעיל היטב את השכל הישר (אין מקום לטעויות מהסוג שטריסטראם מעיד על עצמו שכמעט עשה , טעויות שלא היו מאפשרות לנו לעיין ביומנו שלא היה נכתב אילו נעשו), ולקוות לטוב, ובמקרה של טריסטראם גם להתפלל.

הסיפור הלא מצחיק על שמו קשור במתרגם הזריז לשפה העברית, ונציין שהספר 'מסע בארץ ישראל' שמו (במקור land of Israel, כפי שצריך להיות, ולא 'פלשתינה' - שאכן מופיעה בכותרת המשנה -בכל אופן 'ארץ ישראל' בכותרת הראשית, ולא פלשתינה כפי שכותבים מתחכמינו ותמימינו) יצא לאור בהוצאת מוסד ביאליק, לא פחות, מוסד חשוב מאין כמותו בלשון המעטה, שלא פעם לוקה באופן חריף באי-שימוש בשכל הישר, ודוגמא מעציבה במיוחד היא האופן בו תורגם ספרו האלמותי של צ'ארלס דארווין מוצא המינים, שראה אור ממש כעת חיה כאמור ב-1859, ושבמוסד ביאליק החליט לעשות מעשה ראוי, ובמלאת מאה שנה להופעת הספר הכי חשוב במדע המודרני, הרבה יותר חשוב מכל מה שכתב כל אחד אחד לעניות דעתי הלא קובעת, לפרסם תרגום עברי שלו.

אז מה הבעיה אתם שואלים. בדיוק. שאת התרגום של מוסד ביאליק לעברית של מוצא המינים יש לתרגם שוב לעברית, אבל כזו שאפשר להבין, עוד לפני שקופצים בכל רגע לויקיפדיה להבין את סודות הגנטיקה ואת תולדות היקום. כן, קראתי. את כל התרגום האיום הזה, מכריכה לכריכה. ככה אני קורא ספרים, מה לעשות. יתכן וממש כרגע מומצאת תיאוריה בלשית נוספת לפיה לקריאת ספרים יש תפקיד אפל כלשהוא, אבל עוד לא נודע לי עליה. המאה ה-21 כבר אמרנו? הנה שוב. המאה ה-21.

משהו דומה, בקנה מידה, קטן בהרבה, מתרחש בתרגום העברי ליומנו של טריסטראם. בכמה מקומות מסופר על ההתרגשות שאחזה בטריסטראם כשצפה באותה ציפור יפהפיה, שחורה ברובה ובכנפיה פסים כתומים, וקול שירתה עוצמתי ונפלא, הלא היא הטריסטראמית. או בקיצור, המתרגם העברי, כן, יש לו שם, לא משנה, מתרגם לנו את טריסטראם מגלה את הטריסטראמית.

אם יש ציפור שטריסטראם לא יכול היה לגלות הרי שזו הטריסטראמית. משתי סיבות: כשהוא צפה בה היא עדיין לא הוכרה בשם טריסטראמית. זה אלף. ובית - אדם כמו טריסטראם הוא האחרון שהיה מעיז לכנות בעל חיים כלשהוא על שמו.

אבל התרגום, נו, והעצלנות המטופשת, אלו החיים.

עמנואל מרקס לא מזכיר את טריסטראם ברשימת הספרים אותם הוא מציין כספרים ששימשו דורות של מתעניינים בסוגיית מגדלי הבהמות הנודדים במזרח התיכון. הגיוני, כי טריסטראם כאמור הלך לחפש ציפורים. אבל חבל שכך, כי מה שמתאר טריסטראם בנושא מגדלי הבהמות הנודדים במזרח התיכון עולה בקנה אחד עם מה שעמנואל מרקס מציג בפנינו, ואין כמו חיבור טוב בין מקורות המחברים מאה שנה (ועליהם כבר אפשר להוסיף חמישים לפחות, ענד קאונטינג).

וכן, בקובץ שערך מילסון יש הרבה יותר מאשר סיפורם של מגדלי הבהמות הנודדים במזרח התיכון וארגונם הפוליטי. יש שם למשל פרק על תולדות סודאן מעת גבריאל ורבורג, שנושא שידעתי עליו כלום ושום דבר, והנה בזכות קריאת הקובץ למדתי כי בסוף המאה ה19 בזמן שהבריטים שלטו בסודאן, יצא חוק האוסר עבדות. המתנגדים הגדולים ביותר לחוק וכמובן למימושו, דבר שתרם למלחמה שנמשכה שם כמה וכמה שנים, היו רוב השבטים המקומיים שאחדים מהם צדו עבדים, אחרים שינעו אותם ואילו כל השאר נהנו משכר עבודה נמוך בחוות שלהם. שבטים מקומיים היו שם 570 בערך, ובמונחיו של מרקס מדובר כאמור במגדלי בהמות נודדים.

או מאמר על הפיכות צבאיות, מאת אליעזר בארי, שמצטט בין השאר קטע ממאמר שהתפרסם במאי 1969 בעיתון שוויצרי, ובו נכתב בין השאר: "כיום שומעים את האזרח הפשוט וכן חוגים רחבים של האינטליגנציה חוזרים וקוראים אל הקצינים. הקיפאון הכלכלי, האמרת המחירים והשחיתות הפורחת גלויים כל כך, מבלי שייעשה דבר נגדם - עד שלדעת רבים רק 'איש חזק' מסוגל לעזור, כלומר הצבא". ואליעזר בארי מוסיף לנו את דבריו אלו, למקרה של חשבנו אותם בעצמנו (בדיוק מה שאני עושה כרגע, כאילו שלא חשבתם על זה בעצמכם): "עד כאן הכתבה מהעיתון השוויצרי. בין כתיבתה לפרסומה יצאה הכתבה מכלל הערכת מצב והגיעה לכלל תיאור היסטורי, ואפשר אף לשאול: כלום לא היו דברים אלו יכולים להכתב, כמעט מלה במלה, גם בדמשק באפריל 1949, בקהיר ביוני 1952, בבגדד ביוני 1958, ושוב בח'ארטום באוקטובר 1958?".

תמשיכו את המשפט הרפלקטיבי-רטורי הזה בעצמכם.

ועוד משהו מעולמה הנפלא של הרלפקציה. את הספר של מילסון מצאתי, לא יאומן, בספריות הללו שבתחנות הרכבת. המדבקה עוד עליו. 'אל תשכחו להחזיר אותי' היא צועקת עלי בכל יום, ואני משיב לה בסבלנות, 'אחות שלי, את יודעת שאני יודע שאת יודעת שאני יודע שאם לספר יש תפקיד בעולם הרי שהתפקיד הוא שיקראו אותו ומי את חושבת יקרא את הספר וישוב ויקרא אותו בעתיד, אה, אחותי?'

מילא יקרא, יגיש עליו יומן קריאה.