אבא, באמצע השבעה

מה יותר סמלי מזה שאני כותב את הדברים על המחשב של אבא ושהקובץ הראשון שנפתח כשביקשתי מהמחשב 'וורד' היה קטע מהזכרונות שכתב אבא על משפחת קורץ, קטע שהוא ביקש ממני לגזור מתוך מאה דפי הזכרונות שכתב, ושביחד תרגמנו מעברית לספרדית כדי לשלוח לבת דודה אינגריד בקנדה.

מה יותר סמלי מזה שאני רואה אם אני רוצה כמעט בכל דבר סמל, סימן, רמז, הקשר, חיבור לדברים שהיו, לדברים שדוברו, לדברים שנעשו. כי ככה אנחנו בני האדם, מדברים ועושים, מי יותר מזה ומי יותר מזה, ומי יותר מההוא ופחות מההוא, וכך או אחרת, דברים שהם מעשים, מעשים שהם דברים.

וכמה סמלי שהשפה העברית, אולי היא לא היחידה, אבל היא היחידה שאני מכיר שיודעת לחבר בעוצמה כזו בין דברים כTHINGS לבין דברים שהם saying  או words. ואין דוגמא עוצמתית יותר  מאשר הקשר המופלא שעושה השפה העברית בין 'נשימה' – הפעולה הראשונה והאחרונה שעושה אדם כאן על פני אדמה – לבין נשמה, שעל פי שמועות והשערות, גם של אבא, נשארת אתנו כך או אחרת גם אחרי לכתו של אדם.

או שילוב עוצמתי שמצא חן בעיני אבא, כי השמעתי לו אותו כמה פעמים, ברגעי חסד של הקשבה נקייה, בלי נוימרקטיזם משולח רסן לא פעם, מטופש גם אם משעשע ומצחיק: השילוב המבוסס על הטיות של הפועל ש.מ.ע. אני לא יודע, מעריך שלא, אבל אולי כשאבא נפרד מהעולם הוא חשב גם על המלים 'שמע ישראל'. 

סביר שלא. מורפיום וכן הלאה, שום דבר שאתם לא יודעים. אבל את המלים הללו אין יהודי שלא מכיר, ובוודאי אם גדל על ברכי משפחה יהודית מחוייבת כמו המשפחה שלו בארגנטינה, ואחרי זה המשפחה התנועתית (בנוער הציוני נתנו כבוד עצום למסורת, על פי הבנת אנשיה כמובן), ואחרי זה המשפחה הישראלית המאד מורחבת, והמשפחה הקיבוצית שלנו, כאן בניצנים (עד היום אני שומע בראש את נגינות השבת על הפסנתר של הדסה או אריה).

ובכן, ש.מ.ע נותן לנו 'שמע ישראל', בציווי. מה לשמוע? 'אדוני אלוהיך אדוני אחד'. מונותיאיזם בלשון לטינית מאוחרת בהרבה. עקרון הייחוד-איחוד-אחדות, 'מוניזם' בעוד מלה של בית מרקחת (כמו מורפיום, או דמוקרטיה). בכל שפה הרעיון פשוט: יש עקרון על העומד מעל עולמנו ובבסיסו. ולכן יש טוב מוחלט. ולכן תפקידו של האדם הוא לשאוף לטוב. כפי שנאמר במקורותינו על אהרון: אוהב שלום ורודף שלום וכמו אבא חביב על הבריות. או כמו שנאמר בסוף הקדיש: העושה שלום במרומיו וכן הלאה.

אבל ש.מ.ע נותן לנו גם את המלה 'משמעות', אותה 'חיה' עוצמתית המתרוצצת בנו, ודוחפת אותנו אחורה, קדימה ולצדדים, את אבא למשל היא דחפה מאולמות הלימודים בפקולטה לרפואה בבואנוס איירס עד לפלטפורמת הפלחה עליה נאלץ להניף חבילות קש בחום של 30 מעלות ו123 אחוזי לחות, כשחבר ותיק עוקץ אותו בשאלת השאלות עמה התמודדו אישים כמו בן גוריון, רחל המשוררת, טבנקין ואפילו ברל וברנר: 'נו חבר מנור, ואיך הציונות עכשיו?'

אז מה היה לנו עד כאן: ש.מ.ע כבסיס לציווי 'שמע!' וש.מ.ע כבסיס ל'משמעות', מותר האדם על החתול הלבן והאומלל שלא מבין מדוע את מקומו של האיש המזוקן והאיטי בעל הקול העמוק החליפו עשרות רבות, לפחות 200, רק בשלושת הימים הראשונים, שנכנסים ויוצאים, יוצאים ונכנסים, ומתעלמים ממנו, מיאו מיאו.

והמלה השלישית והאחרונה החייבת את חיי הנצח שלה לשורש ש.מ.ע היא כמובן מלת המילים בבית משפחת מנור, ולפניה מנסדורף וקופרפיש, וקורץ וכל מי ששכחתי ויסלח לי אבא, גם על זה יסלח לי אבא, רשימת חטאי כבן שני מתוסכל מהוד-סנדביצ'יותו (ובלב המלה סנדביץ' מסתתר לו ביצ' ולא פעם הייתי לאבא ולאמא ביצ'), אז יסלח לי אבא אם שכחתי את הרפפורטים משבדיה או את מי יודע מי מאיסלנד ואלסקה (ככל הנראה גם שם יש לנו קרובי משפחה).

אז מה היא מילת המילים של כל אלו שהשורש שלה הוא ש.מ.ע? כמובן 'משמעת'.

והנה לנו קיצור תולדות אבא, סבא, איש, יהודי, ציוני, ליברל, פרוגרסיב (במובן המקורי, הנכון והאמין של המלה הזו, פרטים נוספים אצל המחבר), חלוץ, מגשים, מצחיק מעצבן, אתך ולא-אתך, דוד אדולפו נוימרקט מנסדורף מנור: המאמץ לחיות חיים מלאים על פי עקרון-על אחדותי, חיים הנעים בעקבות החוט המשולש שלא יינתק: לשמוע, למשמע, להתמשמע. או בעברית תקנית יותר הדורשת מעט יותר מלים: להקשיב, ללמוד, להבין, לברר דברים תוך הבנת משמעותם מזה, והנגזרת המעשית שלהם, מזה. 

מעשים הדורשים משמעת. או בקיצור: שמע ישראל. או ליתר דיוק: שמע דוד מנור.

כמה סמלית העובדה שאת הכוונה שלי לסכם בכתיבה את מה שאמרתי בהלוויה, סיימתי בנדידה נוספת למקומות אחרים, או אחרים לכאורה, כי מה לעשות ואבא ראוי לכל המלים שכתבתי לו כאן עד כאן, מלים שלא נזכרו כלל בדברים שאמרתי לפני שהבטחנו לאבא מנוחה נכונה.

ובעצם מה זה משנה. כי את מה שאמרתי בהלוויה יכולתי לומר אחרת לגמרי, אחרת מבחינת התוכן כמובן, לא מבחינת המהות. 

כי מה שאמרתי בסככה שם בבית הקברות שלנו – אשמח להצטרף בבוא היום, לצורך העניין נכנה את המלים האלו שבין המקפים 'מבוא לצוואה שלי' – היו דברי זכרונות, נקודות חיים מסויימות, שאם להמשיך את הגיון עקרון האחדות המונותיאיסטי או לפחות המוניסטי כי אני, מה לעשות, לא תיאיסטי אלא אתאיסטי, הרי שכל הזכרונות הללו כפופים גם הם לעקרון העל של האחדות הדוד-מנורית על כל יופיה, עוצמתה, עומקה, הצלחותיה, כשלונותיה, מורשתה.

סיפרתי שם ביום ההלוויה על מפת הפרדס שהוא צייר. בשבעה למדתי מצביקה שפירר, חבר, אח של חבר. איש, שלא היו אלו עיגולים שצויירו בקו ישר אלא עיגולים שעקבו אחרי קו הגובה. כמה הגיוני. הרי כשם שבלי קמח אין תורה, וכשם שבלי מחוייבות במעשים לכלל-ישראל אין יהדות לא משנה מה גודל הכיפה וכמה ניענועים כבודו מייצר בעומדו מול הכותל, כך בלי מים אין עץ, ובלי עץ אין פרי, ובלי עץ ופרי אין פרדס.

וסיפרתי שם ביום ההלוויה על הזילזול המבטל של אבא להכיר בחשיבות שייחסתי למוזיאון קו האורך בגריניץ', אתר חשוב המספר את הסיפור המופלא החשוב כל כך לסיפורה של האנושות, של האנגלים, של לונדון, של התייר הישראלי הלא כל כך ממוצע. כמוני למשל. 

כי מה שעשה אבא למוזיאון גריניץ' זה מה שהוא עשה לכל זמר שלא עמד במדרגה של פרנק איי דיד איט מיי וויי סינטרה, או לכל זמרת שלא עמדה במדרגה של ברברה איזה אף מדהים עוד יותר מהרגליים סטרייסנד. ולכן על פי אבא אריק איינשטיין ואילנית ראויים לתואר 'זמרים', כל השאר חצי כוח. כי רק ככה וכן הלאה, הנחרצות, אתם יודעים, אריה אדלהייט היקר הזכיר אותה, ומה שחבריו של אבא ושל אריה חוו בקהילה, חווינו אנו במשפחה. לא פשוט.

וסיפרתי שם על הריצה לצומת הודייה. שעליה אמר אבא את מה שאמרה הפולנייה שהגיעה לגן חיות, ראתה ג'ירפה ואמרה 'אין חיה כזו', מה שלפחות מסביר מדוע עבור יהודי מזרח אירופה כל הטקסונומיה הזואולוגית מסתכמת בשתי מלים: 'א ווילדע חיה' (את המלה 'חיה' מבטאים jaie ובמקרה הזה ה-J תופסת אצלנו בעדה הדרונאנריקנית את תפקיד האות 'ח', ימחל לי שוב אבא וימחלו לי אחרים על חטאי). אבל אין הסבר לסירוב של אבא להכיר בריצה הראשונה שלי מניצנים לצומת הודייה וחזרה.

וסיימתי בזכרון האחרון, הנסיעה לביילינסון במהלכה גילינו את הצרה הקיבוצית המסוכנת לכל קהילה, לא משנה מה גודלה, 'עריצות הפרט', אותו איגואיזם צרוף הנשען על 'אתה בחרתנו', שמביא חברים לעבור על כללי המשחק של השימוש בחדר כושר, ובקנה מידה מעט גדול יותר, אין צורך לומר, הכל מופיע ברשתות החברתיות ובכבישים ובגבעת ר"ם בירושלים, לא רחוק ממוזיאון ישראל.

אבל הנסיעה זו לבילינסון נועדה לא להעמקת הידע במדע המדינה או העמקת הדאגה לקיבוץ ולמדינה, אלא לבדוק האם ד"ר ליאור פרל, הקרדיולוג, עדיין שולט בחומר, ומדוע יש פער כזה גדול בין מדידות לחץ הדם הממוצעות (באותו בוקר נמדדו לפחות 20 פעם) המומלצות על ידי ד"ר קרני, לבין מה שאומר השכל הישר של אבא – ומסתבר גם של ד"ר פרל – ומה אפשר לעשות עם הפער הזה. 

באמצע השבעה למדנו מד''ר קרני שהשכל הישר של אבא לא דייק, וחשוב מכך: שמגיע שלב בו כבר אי אפשר לשלוט בלחץ הדם. כך או כך, ד"ר פרל הבטיח שידבר עם ד"ר קרני. ואם הוא לא הספיק, לא נורא. כבר לא רלבנטי.

כי הלב של אבא החליט שדי, לא סוחב יותר, ואבא הסכים איתו כבר מראש, לפני לפחות שנתיים ואולי אפילו ארבע, שאם יבוא היום שללב לא תהיה את המשמעת להמשיך לעשות את הדברים שהלב אמור לעשות, לתרגם את מה שהנשימה עושה, מביאה את הדברים הנחוצים כמו למשל חמצן, אז גם הוא לא יתעקש. 

וד"ר טאופיק, וד"ר אל-שייך, אזרחי ישראל ערבים נאמנים גם למקצועם, גם לעמם וגם למדינתם, אישרו בחיוך ובאמפתיה ובמקצועיות את הדברים, והנה הנס התרחש גם במקרה שלהם. אבא, עטוף בקושי בפיג'מה המגוחכת של בית החולים, כולו מחורר בכל מיני צינרורים וחיבורים, הקסים גם אותם, כבש אותם. ואף אחד לא אמר 'הלאה הכיבוש' או 'הכיבוש משחית', אלא כולם אמרו תודה וביקשו עוד.

כן, אבא, ביקשנו עוד. גם אתה ביקשת עוד. ועוד ועוד. ולכן הגעת לגיל 90, והשארת מאחור קואלקייר-קאנטידד של זכרונות, ואהבה ללא גבול שאנחנו כאן באמצע השבעה מרגישים בערך 12 שעות רצוף, בכל יום, ואני ממשיך להרגיש בלילה, על המזרון, על הרצפה, כשהקירות מהדהדים אותך,  והתמונות של פיקאסו ושל הנכדים והנינים מביטות עלי ואומרות לי: 'לך בדרכך זו, גם יומך יגיע, הכל בסדר'.

הכל בסדר אבא. תודה.