'שיקום', 'התארגנות מחדש', כלכלה ופוליטיקה – לתולדות פרשה היסטורית-כלכלית אחת מארגנטינה (מוקדש לאלו שרוצים להבין כלכלה מנקודת מבט היסטורית בכלל ובפרט אם הם מודאגים מהמצב בישראל וסבורים שהיא בדרך להיות ארגנטינה)

את המאמר הזה כתב חוליאן בלחמר, עיתונאי כלכלי החי וכותב בבואנוס איירס. תרגמתי והוספתי רקע. שלחתי ל'דבר ראשון', אכסניה מובנת מאליה לסוג כזה של חומר, אבל הסוציאליסטים של פסח האוספטר לא טרחו לענות אפילו כי כידוע פולחן אישיות כרוך גם בביטול אנשים לא חשוב מה התוכן.

 אחר כך הצעתי לאתר ''''סוציאליסטי''''' חדש המפרסם בין השאר תמונות רחפנים ומאמרים של הוגים פוסט-ציונים ידועים, אבל העורך שלו, על סמך "התייעצות עם מישהי מארגנטינה", החליט שאין קשר בין מה שהוא עצמו מאמין בו (סוציאליזם ראוי לשמו, כלומר כזה המתקן את המציאות ולא מסתפק רק בהפרחת קלישאות) לבין מה שכתוב במאמר הזה (ללמדנו שאם מישהו רוצה לבחון איכות תוכן מסויימת הקשורה בענייני קולינריה איטלקית למשל, עליו לבחון את התוכן עם איטלקי ולא עם אדם המבין בקולינריה. זו רמת השיח בימינו, זה מה יש).

 אם למי מהקוראים יש רעיון היכן בכל זאת לפרסם מאמר זה, כמובן מבלי להזכיר את שמי, מוזמן לקחת אותו כפי שהוא, ולהותיר רק את השם חוליאן בלחמר. ומי שיודע ספרדית מוזמן כמובן לקרוא את המאמר הזה במקור ומאמרים אחרים של בלחמר, עיתונאי ראוי לשמו.

(למאמר המקורי: https://carasycaretas.org.ar/2023/03/04/el-punto-de-partida-para-el-proyecto-peronista/)

 

רקע – תקציר תולדות ההיסטוריה הכלכלית-פוליטית בארגנטינה

תולדות הכלכלה בארגנטינה הן תולדות מאבק מתמשך בין שתי אסכולות של תיעוש, שתיהן התבססו על התיאוריות של אדם סמית ובראשן עקרון חלוקת העבודה. האסכולה הראשונה, 'העולמית', הניחה שעקרון חלוקת העבודה מיושם בקנה מידה גלובלי, ושהמסקנה לגבי ארגנטינה היא שעל ארץ זו לבסס את כלכלתה על יתרונה היחסי: ייצור  ויצוא חומרי גלם. 

בסוף המאה ה-19 מדובר היה בבשר ובחיטה, ואילו היום מדובר בבשר, סויה ולאחרונה ליתיום. האסכולה השנייה, 'המקומית', הניחה שעם כל החשיבות שיש לעושר הלאומי שנוצר מייצוא של חומרי גלם, עקרון חלוקת העבודה חייב להיות מיושם על ידי אזרחי ארגנטינה, תוך יצירת והרחבת השוק המקומי, כפי שהדבר התרחש בכל המדינות המתועשות בעולם: בריטניה במאה ה19, ארה"ב במאה ה19 וה20, דרום קוריאה במחצית השנייה של המאה ה20 וכן הלאה.

המאבק בין שתי האסכולות הכלכליות הללו נשא אופי תרבותי, חברתי ופוליטי כמובן. למשל את חוק הבחירות הכלליות מ-1912 יש להבין כנצחון חלקי של תומכי האסכולה השנייה. את הקמתה של המפלגה הסוציאליסטית בארגנטינה בסוף המאה ה19 יש להבין כעוד ביטוי של האסכולה הראשונה, שכן הסוציאליסטים הארגנטינים הראשונים, לא חשבו שיש בארגנטינה לתעשייה מקומית, וכי סוציאליזם פירושו חלוקה הוגנת יותר של עושר שנוצר וחייב להמשיך ולהיווצר על בסיס יצור ויצוא חומרי גלם בלתי מעובדים. 

המהפכה של חואן דומינגו פרון ב-1945 היא הביטוי המובהק ביותר של הצלחת האסכולה השנייה, האסכולה 'המקומית', לסלול את הדרך לתיעושה של ארגנטינה. בדיוק מנקודת המבט הזו יש להבין את ההפיכה הצבאית של 1955 כהצלחתם של הכוחות 'העולמיים'.

לפני חמישים שנה עמדו על כף המאזניים בארגנטינה שתי חלופות פוליטיות: זו הדמוקרטית, שמשמעותה החזרה הבטוחה של פרון לשלטון, או הדיקטטורית למעשה שהתבססה על זכות בחירה מוגבלת שהוציאה מכלל המפלגות המותרות את המפלגה הגדולה ביותר, מפלגתו של פרון. מדיניות זו היתה בתוקף מאז ההפיכה הצבאית ב-1955, אחריה יצא חואן פרון לגלות ארוכה.

1973

במישור הכלכלי, האפשרות הראשונה תאמה את המודל הכלכלי של הפרוניזם, במרכזו עקרון "ההרמוניה המעמדית", ששילב את העובדים שהאתאגדו ב'קונפדרציה הכללית של העבודה' (Confederación Generl de Trabajadores: CGT ), ואת היזמים הקטנים או  "הבורגנות הלאומית", שפעלו במסגרת 'ההתאגדות הכלכלית הכללית' (Confederación General Económica: CGE)  .  

שילוב זה של יזמים קטנים ופועלים מאוגדים היווה מבחינה אלקטוראלית רוב ברור. מהצד השני התארגנה החלופה הפוליטית-כלכלית על בסיס שיתוף פעולה בין 'האיגוד התעשייתי של ארגנטינה' (Unión Industrial Argentina :UIA)  ו'איגוד בעלי האדמות בארגנטינה' (Sociedad Rural Argentina: SRA) שייצגה את האינטרסים של בעלי הקרקעות הגדולים, שעם השנים הרחיבו פעילותם הכלכלית לכיוון התיעוש שנשען מצידו על הון זר ועל מונופולים מכווני-יצוא, שהצליחו להשתלט גם על שוק העבודה המקומי ועל יזמים קטנים ובינוניים.

 ב-1973 נוצרה הזדמנות להצעדתה של ארגנטינה במסלול הראשון, זאת עם בחירתו של הקטור קמפורה לנשיא. קמפורה היה למעשה איש של פרון כבר מ-1971.  קמפורה התמודד על תפקיד הנשיא  כדי לעקוף את הווטו על השתתפותו של פרון בבחירות אשר נקבע כאמור ע"י הדיקטטורה הצבאית ב-1955. 

נצחונו של קמפורה סלל את הדרך בפני שובו של פרון מהגלות, ובכך פתח מחדש את האפשרות לקדם את הפרוייקט הכלכלי שייצג את האינטרסים של רוב האזרחים בארגנטינה.

כבר ב-30 במאי 1973, עבר 'החוק הלאומי לשיקום, שחרור לאומי וצדק חברתי', בתמיכתם של ראשי ארגון העבודה ה-CGT וראשי יזמי 'הכלכלה הלאומית', ה-CGE. במבוא לחוק הוסבר כי "ב-18 השנים האחרונות המדינה הייתה עדה לתהליך של חלוקת הכנסה לא הוגנת. 

העובדים השכירים שבימי ממשלת פרון נהנו מהכנסה לאומית של 50%, זוכים היום ל-36% בלבד". בנוסף מתח החוק ביקורת חריפה על הנוכחות הדומיננטית של ההון הזר, אשר "תרם לאוליגופוליזציה ומונופוליזציה של הכלכלה". בהמשך הבהיר נוסח החוק כי מטרתו היא "להחזיר את העובדים השכירים למקומם הראוי בהכנסה הלאומית, מקום שנגזל מהם".

 בשלב ראשון נקבעה תוספת כללית של 13 אחוז בשכר הממוצע ועד 20 אחוז לשכר המינימום. כמו כן הוחלט להוסיף 40 אחוזים לקצבאות המשפחה ו-28 אחוזים לפנסיות המינימום. 

במקביל הוסכם כי לאחר העלאות אלו יוקפאו למשך שנתיים השכר, ההטבות הסוציאליות, התקציבים הציבוריים, מחירי הבשר, הטקסטיל ומחירי מוצרי צריכה שיוצרו על ידי 570 חברות. להשלמת המהלך הוסכם גם כי לצד השעיית ההטבות לעובדים לאותן שנתיים, יופחתו שיעורי הריבית במטרה לחזק את המגזר היצרני.  

אבל הצעד הזה היה רק ​​ההתחלה. עם כניסתו  המחודשת לבית הנשיא,  השיק חואן פרון תוכנית תלת-שנתית 'לשיקום ושחרור לאומי 1974-1977', שהתבססה על מחקרים ודפי עבודה של ה-CGE,  בסיוע גוף של האו"ם בשם 'הפורום הכלכלי של אמריקה הלטינית והאיים הקריביים (Cepal)'. 

 דפי העבודה והמחקרים הקיפו את כל תחומי הכלכלה הארגנטינאית, החל מסחר בינלאומי ועד מדיניות ייעור.  התוכנית כללה הצעה לעשרים חוקים שכוונו להרחבת הצריכה הפנימית, יצירת זמינות רבה יותר של אשראי ציבורי ופרטי, הפיכת מערכת המס לפרוגרסיבית יותר, הסדרת סחר הדגנים והבשר, הלאמת  מערכת הבנקאות ויצירת חלופות ליבוא מכונות ותשומות בסיסיות, כמו פטרוכימיה, ברזל ופלדה.

אפקט גלברד

את המהלך הוביל כמובן פרון, שהביא לאישורו בקונגרס, אך האישיות המקצועית שניהלה את כל התכנית בפועל היתה  חוסה בר גלברד, יהודי שנולד בפולין ב-1917, ושהיגר לארגנטינה עם משפחתו ב-1930. בצעירותו התפרנס כרוכל רחוב, והצטרף לתנועה הקומוניסטית, אך שינה את עמדותיו הרדיקליות.

ב-1954 שימש גלברד כשר בלי תיק בממשלת פרון, זאת לאור הצלחתו הכלכלית הפרטית וכשרונו לארגן ב-1953 את ה-CGE, אותו ארגון של יזמים ואנשי עסקים ארגנטינאים קטנים ובינוניים, "הבורגנות הלאומית", שלעת הזאת, עשרים שנה מאוחר יותר, היוותה את ציר הפעולה של התכנית הכלכלית החדשה שנועדה להצעיד את ארגנטינה אל דרך המלך הדמוקרטית.

כפי שתיארה הביוגרפית שלו, מריה סיאונה, "גלברד היווה מודל לבורגנות הארגנטינאית: הוא לא הפסיק לפנות לתאגידים כדי להפעיל לחץ על הממשלה, הפעיל לובי כדי להתעשר, לחמוק ממס כדי להגן על רווחיו, לחפש הטבות או פרקטיקות מונופוליסטיות לטובת הרחבת החברות שלו (Aluar y Fate, האחת בתחום האלומיניום והשנייה בענף הצמיגים), וגם לא היסס לקבל עמלות עבור שירותיו הטובים. 

אבל בניגוד לבורגנות הגדולה, המונופולים התעשייתיים ובעלי האדמות הגדולים, שכבר בשנות ה-60' דבקה בפונדמנטליזם  של 'כוחות השוק', גלברד העדיף ליצור בריתות עם החברה האזרחית על פני העדפת ברית עם הצבא. הוא בחר להמר על התפתחות השוק הפנימי, לבקר את הריכוזיות של חלוקת העושר ואת אי השוויון, ולהגן על מודל של מדינה מתועשת פתוחה לכל. בניגוד ליריביו, בהימור של גלברד לא היו אי בהירויות או חשאיות”.

לדברי ג'יימס ברנן, חוקר באוניברסיטת הרווארד, "גלברד הצליח לבנות איפריה כלכלית שתפסה מקום חשוב בכלכלה. קשריו עם המדינה השתלמו בעבר והיו חיוניים לעתיד, [אך במקביל] גלברד והצוות הכלכלי שלו עסקו באמת ובתמים בהעלאת רמת החיים של העובדים, כחלק מפרויקט לפיתוח של קפיטליזם לאומי, שימנע מהפכה סוציאליסטית במדינה. הדאגה שלו לא הייתה רק לעשות עסקים טובים. 

כשדיבר על התנגדותו לליברליזם האנטי-לאומי והאנטי-חברתי, כמו גם על רצונו לבסס מודל הומניסטי של פיתוח כלכלי, לא היו אלו מלים ריקות". לא במקרה הפקיד פרון את משרד הכלכלה, עוד מימי קמפורה, בידי גלברד. צעד זה מובן לאור מקומו הכלכלי, ובהתאם לתפיסותיו של גלברד בנוגע לתעשייה של צריכה פנימית שעלו בקנה אחד עם הפרוניזם, שמצידו סבל ממתקפות קשות מצד ה-SRA וה-UIA, כמו גם מצידם של ארגונים אחרים של בעלי קרקעות ואנשי עסקים גדולים.

פרוניזם ללא פרון, ארגנטינה ללא גלברד

 אלא שהמהלך שתוכנן ונהול ע"י גלברד וה-CGE, נשען יתר על המידה על פרון. מותו של הנשיא ב-10 ביולי 1974, הביא במהרה להרס 'החוק לשיקום' ו'התוכנית התלת-שנתית'. המיתקפות מצד בעלי האדמות ואנשי העסקים הגדולים רק התחזקו כמובן: מ-1975 הם נהגו להתכנס במסגרת ה- Apege, 'מועצת העסקים והחברות'. אך חברו להם בביקורת הפרוניסטים מהימין הקיצוני ומהשמאל הקיצוני. הימין בטענה שכל התכנית של גלברד היא המשך ל"קומוניזם" הישן שלו, ואילו השמאל בטענה שתכניתו אינה אלא 'קפיטליזם רפורמי', העומד כמכשול למהפכה הסוציאליסטית. בנוסף, אחרי שנתיים של הקפאת שכר, הצטרפו לביקורת גם מנהיגי האיגודים המקצועיים שכבר לא יכלו לקבל את הקפאת השכר שהיוותה מרכיב מרכזי ב'חוק לשיקום'.

ללא גיבוי פוליטי ועם כלכלה שהגיבה באופן שלילי למותו של פרון, עליהם יש להוסיף את משבר הנפט העולמי, התפטר גלברד מתפקידו ב-19 באוקטובר 1974. את מקומו תפס אלפרדו גומז מוראלס, מי ששימש בעבר כשר הכלכלה אצל פרון ולעת הזאת שימש כנשיא הבנק המרכזי. כחצי שנה לאחר מכן יפרוש גם מוראלס מתפקידו, ואל הגה הכלכלה שבו הכוחות השמרנים בראשות בעלי הקרקעות הגדולים.

בתחילת 1975, בפגישה עם ידידים בפרובינציה שלו, קטמרקה, אמר גלברד: "לא יכולנו לחיות בשלום עם המצפון שלנו אם ברגע בו היינו אמורים לפעול, היינו שוב מנוצחים על ידי השחקנים הותיקים הרגילים, אלה שנלחמנו נגדם כל חיינו. תבוסה כזו היתה משפיעה על מאבקיו של הדור הבא".

החשש של גלברד היה מבוסס למדי: ב-1976 שוב הוכתה המדינה על ידי הפיכה צבאית. הסיבה הרשמית היתה התגברות האלימות הפוליטית, והתהליך כונה 'התהליך הלאומי להתארגנות מחדש' (el Proceso de Reorganizacion Nacional), במהלכו נרצחו על ידי השלטונות לפחות 10,000 אזרחים. 

אך אין להבין את ההפיכה הצבאית של 1976 מחוץ להקשר של מאבק האיתנים בין שתי האסכולות הנזכרות. המאבק ממשיך עד היום.

גלברד הלך לעולמו והוא בן 60, ב-4 באוקטובר 1977, למרבה האירוניה בוושינגטון, בירת ארה"ב. שנה קודם לכן, כחלק מ'ההתארגנות המחודשת', ביטלה הדיקטטורה האזרחית-צבאית את אזרחותו.