"בעבודה לקינו ובעבודה נירפא". כך נהג לומר א.ד. גורדון שמת לפני כמאה שנה. יועצים למיניהם יגידו את זה בימינו במלים המוכרות: 'הבעיה היא חצי מהפתרון'. ולגופו של ענייננו, שוב בפראפרזה על גורדון: "בפוליטיקה לקינו ובפוליטיקה נירפא".
כי התקלה הציבורית הגדולה ביותר של ישראל ושל הישראלים, היתה וממשיכה להיות הניתוק בין החלום "להיות עם חופשי בארצנו", לבין ההכרח של פעולה פוליטית מתמשכת, מתמידה, סיזיפית ומדוייקת למימוש החלום הזה. אין קיצורי דרכים, והמאבק על הרפורמה הוא לא הסתערות על יעד אחד וזהו, אלא חלק מתהליך שהתחיל מזמן וימשיך עוד הלאה.
ואת התהליך הזה אפשר לעשות טוב ואפשר לעשות חפיף. ועד עתה רוב הישראלים עשו אותו חפיף. כי הם התייחסו ורובם ממשיכים להתייחס לפוליטיקה כאל משחק סכום-אפס, או גרוע מכך, כאל משחק כדורגל. 'ניצחנו', 'הפסדנו', 'הבסנו', 'הובסנו'. החיים הציבוריים הם לא משחק סכום-אפס וגם לא משחק כדורגל, גם אם יש עניינים שהם מוחלטים, כמו למשל האם הכותל המערבי הוא נחלת הציבור כולו או שהוא זירת המשחקים של גורם יהודי אחד.
יש עוד עניינים כאלו, אבל רובם, והמרכזיים שבהם, לא עונים להגיון של 'מי שלא קופץ אדום\צהוב\ירוק'. בפוליטיקה לקינו, כי לא הבנו, ברובנו, את הסתירה הפנימית המהותית שלה, סתירה שאין לה פתרון, כמו סתירת המצב האנושי בכללותו:
מצד אחד אין פוליטיקה ללא ערכים וללא אידיאולוגיה וללא יושרה או צפייה ליושרה ולהגינות. או בשתי מלים של יגאל אלון: 'אתיקה בפוליטיקה'.
מצד שני הפוליטיקה היא כמו תל אביב, עיר ללא הפסקה. אין בה נקודות, רק פסיקים. וחשוב מכל אלו: פוליטיקה היא אמנות האפשר.
כלומר היא דורשת פשרות, כיפופי ידיים, הסתפקות במועט מבחינה ערכית וכל שאר הדברים המרצפים את הדרך הארוכה של ההיסטוריה הפוליטית, כאן שם ובכל מקום. ועם הסתירה הזו – מלים גבוהות ומעשים נמוכים – חייבים ללמוד לחיות.
ועד עתה, לפחות ארבעים שנה, 'שני הצדדים' לא הבינו אותה, את הסתירה, התעלמו ממנה, ובכל רגע נתון מצאו עצמם פעם בצד 'המנצח' ופעם בצד 'המפסיד', פעם בצד 'המתנשא', פעם בצד 'המשפיל', פעם אלו הואשמו שהם 'הורסים את הדמוקרטיה' או 'בוגדים במדינה', ופעם האחרים.
אפשר להמשיך במסלול המוכר הזה, אבל כל מי שיודע משהו על שינוי, יודע שחזרה על 'עוד מאותו הדבר' מבטיחה בדיוק את זה: את אותו הדבר, כשרק הצבע משתנה. 'ככה לא בונים חומה', ולא 'רק' חומה, אלא שום דבר, גם לא את התנאים ל'להיות עם חופשי בארצנו'. 'אז מה אתה מציע?' א. נשימה ארוכה. ב. כבוד לתוצאות הבחירות. ג. תשומת לב מיוחדת לסתירה הנזכרת בין המלים הגבוהות למעשים הנמוכים. ד. בפוליטיקה לקינו, בפוליטיקה נירפא.
ולסיום ציטוט בן 40 שנה בדיוק, אבל בדיוק, מוגש באהבה לכל האנשים 'מהצד שלי'. כתבו אותו האחים הרצל ובלפור חקק, ב-1983: "דרכו של המערך מגמדת אותו לדרגת מפלגה זעירה, תוך שהוא זונח את רעיונות מפא"י ההיסטורית לטובת דרכם של מפ"ם ושלום עכשיו. דווקא כך יאבד הסיכוי האחרון לחילופי שלטון, ולא תהיה שום מפלגה שתוכל להציג קו אקטיביסטי-ציוני מול הליכוד".
ודוק: אם האחים חקק צודקים, דמוקרטיה ללא צמד חלופות ראויות לשמן, כלומר כאלו שיודעות לשלב אידיאולוגיה ופוליטיקה באופן מקיף הכולל הכל (וזו היתה דרכה של מפא"י), היא דמוקרטיה לקויה. ובפראפרזה לפראפרזה: בדמוקרטיה לקינו, בדמוקרטיה נירפא.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה