"[...] איננו נלחמים ומתווכחים על "קדושת" ההפוגה [הכוונה להפוגה הראשונה במלחמת השחרור, נכנסה לתוקף ב-11.6.1948. א.מ]. היא איננה שוה אף כדור יהודי אחד. ישמרו עליה האחרים. ישמרו עליה משקיפי או"מ. מספרם רב למדי. ישמרו עליה האנגלים, דרך משל. אנחנו עשינו ועושים היינו למענה גם בלאו הכי. להוי ידוע, שרק מקרה ביש הכניס את ההפוגה לתוך הענין הזה. וכי בעצם המאבק הזה נטוש על אשיות מדינתנו. על הריבונות המוחלטת של המדינה וממשלתה וזרועה המזויינת. על אחדות המדינה, על היקר מכל יקר. על מטרת כל מלחמתנו נגד אויבינו מבחוץ. על אותה שלמות המדינה, אשר למענה נתנו את חייהם כל קדושינו, במלחמה הזאת ובמאבק שקדם לה. והואיל וכך — המסקנה ברורה. על ההפוגה אפשר להתווכח. על מדינת ישראל אין להתווכח. נגד ההפוגה אפשר להיאבק. נגד מדינת ישראל וריבונותה המוחלטת אין להיאבק. משלחת ברנאדוטה אינה קדושה. ממשלת ישראל - תהיה אשר תהיה - קדושה היא. ..הכל קיבלו את מרותה. קבל עם. גם אצ"ל. עתה - את הנעשה כבר אין להשיב. האסון שנגרם לנו בחוץ - קיים ועומד. או"מ יודע על הנשק הזה. במידה שנפגעה ההפוגה - אין לתקן עוד וחבל, חבל. אבל את האסון הפנימי - עדיין אפשר למנוע. כאן עוד לא קרו דברים, שאין להם תקנה. כאן עוד אפשר לעצור. אין זה הכרח שהשלהבת הזאת תתפשט. רק עקשנות צרת־אופק, ששוב אינה מועילה לעצם הענין, יכולה להרחיב את השואה. בל ניגרר לתוך התהום הזאת. ולפחות ליום הזה, לאותן שעות מעטות, שבהן עוד אפשר ליישב את האינצידנט הניתן ליישוב בקלות, תוכרז בפנים מחננו – הפוגה... (מאמר מערכת מאת עזריאל קרליבך, 'ידיעות-מעריב'. פורסם ב'המשקיף', 23.6.1948)
ולחובבי ההקשרים והאווירה, הנה ידיעה שהופיעה אף היא ב'המשקיף', יומיים קודם, תחת הכותרת:
מלחמה מבישה בירושלים
הייתי
עד ־ראייה לקרב זה. מלחמה עלובה ומצחיקה. קשה להאמין כי ארבעים ושמונה שעות לאחר
הכנס ההפוגה הכללית לתקפה יתפנו יהודים למלחמה ביניהם. המניע
לקרב והמסיבות: בראשית יוני הקים הלח"י בסים לעצמו בשכונת טלביה. הוא לקח לעצמו חמשה בתים ערבים. באחד הבתים הקים בית חולים, וביתר — מעונות
מגורים. מספר משפחות יהודיות שגרו במקום נדרשו לעבור לבתים ערבים עזובים באותה
שכונה. הדיירים הסכימו, מאחר שסירבו לגור בתוך מחנה גדור שהכניסה
והיציאה טעונה בדיקה. אבל מפקד ההגנה בקטע זה סירב להרשות לדיירים לצאת, ואיים,
שבמקרה שיצאו, תישלל, מהם הזכות לקבל את מנות המזון. סירובו בא, מפני
שאנשי לח"י לא נועצו תחילה עם מפקדת ההגנה בדבר הקמת הבסיס במקום. המו"מ
נמשך והגיע עד להתדיינות בפני מיניסטר הפנים של ממשלת ישראל מר יצחק גרינבוים. לרגע
נדמה כי הסכסוך יושב. אבל נראה שהסכסוכים עם הלח"י נושאים אופי נרחב יותר.
למחרתו, בשעה חמש אחה"צ, יצאה פלוגת חי"ש לפעולה. איזור לח"י הוקף
ע"י מאה איש מצוידים במכונות יריה. מספר בתים החולשים על הבסיס של לח"י
הפכו למבצרים. מכונית משורינת הובאה לעזרה, למקרה של צורך להתפרץ לתוך הבסיס,
ומפקד ההגנה הודיע שהוא יתפרץ לתוך הבסיס. אנשי הלח"י השיבו ביריות באויר
ובהודעה "שרק על גופותיהם יעברו". ההגנה שלחה תגבורת, וזו התבצרה בבית
מול בית החולים. אנשי לח"י החלו להקיף עצמם במוקשים ופתחו ביריות באויר. מיד
הושבו יריות. הד הידיות הבהיל את הסביבה הקרובה והרחוקה. כמה מאנשי הלח"י
הקיפו 'את הבית בו התבצרה פלוגת העזרה והודיעו כי יפציצו את הבית. תחת איום זה
הניחו אנשי החי"ש, כחמשים במספרם, את נשקם — ויצאו לשבי, יהודים בידי יהודים... היריות
לא הופסקו עד אשר מפקדים משני הצדדים הגיעו למקום והחליטו להפסיק את "האופרה
המלחמתית" בכל מחיר. אותה שעה היו כבר גם חמשה פצועים. ההגנה הודיעה על הפסקת
ההתקפה על לח"י ואילו הלח"י הודיע שיחזיר את השבויים ואת הנשק הואיל והם
אינם מחרימים נשק יהודי. בשעה שמונה וחצי הוחזר
הנשק והשבוייים
והכל חזר למקומו בשלום. לבסוף מפקדים משני הצדדים נפגשו לשיחות רעים וצחקו על הקרב
המגוחך. ביניהם לבין עצמם הסכימו כי לשניהם אותה
בעלות על רכוש האויב. השאלה נשאלת למה אי אפשר היה למנוע מאורע מביש זה, שהפר למשל
ושנינה. אולם נראה שהמאורעות הללו בין ההגנה אינם נפרדים. פרשה חדשה בין ההגנה
והלח"י בירושלים החלה, כאשר נודע כי ההגנה סירבה להעביד שיירת מזון של
הלח"י בדרך ירושלים. הענין הסתדר שם בהתערבות הפלמ"ח המסייע בידי
לח"י. המאורע על הדרך רק הגביר את הסערה בתוך ירושלים. שני הצדדים מצאו נימוקים
חדשים להמשכת המלחמה הקרה. היתכן שלא יימצא פתרון למלחמות הללו? ככל שיקדימו
להפסיקם ייטב לשני הצדדים. (גבריאל צפרוני, 'הבוקר' – פורסם ב'המשקיף', 21.6.1948)
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה