יש ואדם שוקע בתוך עצמו, בתוך עולמו הפנימי ומפליג בהזיותיו
ודמיונותיו, חולם את חלום הערגה ושאיפותיו ומאוייו העצורים בלבו, וחוזר לאטו
לחוף-המבטחים של מחשבתו הריאלית, המשיבתו לעולם-העשייה-וההיאבקות. ואז עוברות בסך לפני רוחו אותן הבעיות הרבות
והענינים המטרידים את מוחותינו בשעה זו, המדריכים את הנפש ממנוחתה ומטילים רטט של
ציפייה בלב.
קרובים ימי-ההכרעה! המערכה שלנו הולכת ומתרחשת, הולכת וקשה. תפקידים רבים ואחראיים יותר צצים לנוכח ההווה והעתיד הקרוב. כל פרט עושה את חשבון-נפשו. אבל כיום עלינו לעשות גם את חשבון הכלל, היישוב והעם כולו; חשבון היכולת הרוחנית, המוסרית והכלכלית של ציבורנו. לאו דוקא ניתוח העבר חשוב בזמן זה, מרכז-הכובד צריך להיות בהתכוננות לקראת העתיד. חשש כבד מאפיר את האופק, שמא לא יעמוד הציבור במבחן. רצוננו ומאמצינו ישאוּ פרי רק אם נדע לעמוד כאיש אחד במלחמה, ללא פירוד-לבבות ומשטמה זו המעוררת רעדה והיסוס ביכלתנו בתור כלל. לא תיתכן פעולה מוצלחת ללא אחדוּת, ללא עמדה אחת לגבי המאורעות הממשמשים ובאים. והרי נטל עצום נישא על כתפינו!
(כפר החורש, ערב ראש השנה, תש"ה [1945])
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה