עוד דף היסטורי – על 'הנייר - מדפדפים בהיסטוריה' מאת מארק קורלנסקי

    א.   קץ העידן הגוטנברגי ונבואות מופרכות אחרות

כותרת דרמטית בעיתון יומי משנת 1972 הכריזה: "תם העידן הגוטנברגי". המאמר העתידני הסביר לקוראים הנרעשים, שהואיל ואי-שם בסוף מערב הולכת ומתפשטת המצאה חסרת תקדים (לימים תוכר בשם 'מחשב ביתי'), הנושאת את בשורת המלה הדיגיטלית, הרי שתוך זמן קצר עומד להגיע לקיצו "העידן הגוטנברגי" שהחל כמעט בדיוק 500 שנה קודם לכן, כאשר צורף הזהב הגרמני יוהאן גוטנברג "המציא את מכונת הדפוס".

ובכן, המציאות כרגיל מעט שונה מהתחזיות הדרמטיות לגביה. מי לא היה רוצה לדעת מה צופן העתיד? הרצון הזה חזק ושריר והוא לא מתרשם מהעובדה שכמעט כל התחזיות הדרמטיות מסוג זה, שהציעו לאורך תולדות האנושות 'נביאים', 'חוזים', 'מכשפים' ובימינו 'עתידנים', לא רק שלא התגשמו, אלא שבדרך כלל התגלו כמופרכות והפוכות.

הנייר למשל. ב-1972 עמדה תפוקת הנייר העולמית על 136 מיליון טון. 50 שנים לאחר מכן המספר גדל פי שלושה כמעט, והגיע לכ-400 מיליון טון. לשם השוואה, אוכלוסיית העולם גדלה באותה תקופה 'רק' פי 2.1 (מ-3.8 ל-8 מיליארד נפש). ובכן, העידן הגוטנברגי לא תם. ומה לגבי התחזיות הדרמטיות? אין דאגה: הצורך האנושי לדעת מה צופן העתיד חזק עוד יותר מהצורך של האנושות בנייר ומוצריו.

ומה לגבי ראשית 'העידן הגוטנברגי'? ובכן, מי שמעדיף לספק את יצר הסקרנות שלו באמצעות ההיסטוריה, תוך ויתור כואב על הבטחות (השווא) של הפוטורולוגיה, יגלה שאמנם גוטנברג עסק במאמצים להפוך מכבש יין למכונת הדפוס בשנות ה-30 של המאה ה-15, אבל הוא לא 'המציא' את הדפוס יותר מאשר מאן-דהוא המציא את האש או את הגלגל.

כי זו דרכה של ההיסטוריה האנושית: היא מתפתחת תמיד במהלך אבולוציוני, ולא רבולוציוני. גוטנברג למשל שילב את יכולותיו כצורף זהב (היכולת לעבד במדויק מתכות למיניהן) עם מכונה ידועה בזמנו (והרבה לפניו): מכבש ליצירת יין המבוסס על כוחו העדיף של בורג עץ גדול המחובר למדף עץ עבה הלוחץ ענבים ליין או זיתים לשמן. ומה באשר לדפוס עצמו, כלומר לחיצת צורה גרפית מסויימת על פני נייר (או חמר או שעווה)? ובכן התופעה הזו מתועדת אלפי שנים לפני גוטנברג, בסין למשל.      

   ב.     "Mark Kurlansky – Paper: Paging through History"

האם זה אומר שאין לגוטנברג שום חשיבות? ממש לא. גוטנברג, כמו ממציאים לפניו ואחריו, ידע לשלב את המרכיבים הקיימים לכדי המצאה מהפכנית בתוצאותיה. וזו בערך תמצית הרעיון העולה מספרו של ההיסטוריון מארק קורלנסקי, שבמעט פחות מ-400 עמודים תחת הכותרת Paper, מראה לנו כיצד עולמו המופלא של הנייר הוא עוד ביטוי לאופי המפותל של האבולוציה האנושית.

קורלנסקי מבטל בחריפות את מה שהוא מכנה Technological Fallacy, כלומר התפיסה הרווחת לפיה  "הטכנולוגיה משנה את החברה", כשלמעשה הסיפור תמיד הפוך: התמורה החברתית היא המביאה לפיתוחה של טכנולוגיה [xiv]. זאת ועוד: טכנולוגיה לדעת קורלנסקי איננה "מכשירים ומכונות", אלא "יישום מעשי של ידע" [xiii], במאה ה-19 באמצעות קיטור, היום באמצעות אלקטרוניקה, לפני 1000 שנה באמצעות מים וכן הלאה. וברקע התפתחות הנייר עמד התהליך הזה: "קודם הופיעה השפה המדוברת, אחר כך הציורים, אחר כך הפיקטוגרף, אחר כך האלפבית, אחר כך פונטיקה ורק אחרי זה כתיבה" [xiii]. ומכאן הדרך לחיפוש אחר חומרים נוחים לכתוב עליהם – מהחמר דרך הפפירוס, ממגילת הקלף ועד לנייר.     

   ג.      "אל תרכיבו משקפיים, לא שחורות ולא ורודות – הסתכלו נא בעיניים פקוחות"

כמו בכל נושא חשוב אחר, גם התקשורת האנושית על שלל דרכיה, התפתחה באופן מפותל כאמור, זאת בניגוד לנטייה האנושית לדרמה ולסנסציה, מ"גילוי" אמריקה ועד "מהפכת ה-AI", הישגיהם של "גאונים" חד-פעמיים ש"כנגד כל הסיכויים" הביאו ל"קיצו של עידן" ולפתיחתו הנסערת של יורשו. חשוב לא פחות: בכל המקרים כמעט, התגובה החברתית היתה דרמטית בהתאם: מזה 'משיחיות טכנולוגית' – ימות משיח שיגיעו עם השפע שייצרו המכונות, אז גם ייתמו חטאים מן הארץ), ומזה דיסטופיות בהן מכונות רודות בבני אדם.

קורלנסקי מביא למשל את סיפורו של נזיר צרפתי בן המאה ה-12 המבקר בספרד ורואה לתדהמתו יהודים ומוסלמים הכותבים על "עלים המיוצרים מבגדים ישנים" במקום על "עורות של בעלי חיים", דבר המוכיח לדעתו את התדרדרותם המוסרית של בני הדתות הטועות [xiii]. מעט מאוחר יותר, במאה ה-14, שיבץ דנטה אלגיירי הזהרות דומות מפני הנייר ביצירתו 'הקומדיה האלוהית'4 [76]. בהמשך הדרך יזדעזעו הוגי דעות מהתפשטות הקריאה – בכלל ובקרב נשים בפרט – כפי שלפני זה כמה מהפילוסופים היוונים הקדמונים, הביעו דאגה מיואשת מהעובדה שאנשים מעדיפים לכתוב את מחשבותיהם במקום לזכור אותם בעל פה, שהרי 'כידוע' זכרון טוב הוא סימן לחוכמה מפליגה.

כך או אחרת, האבולוציה לא עצרה לרגע. הפרק הראשון, שכותרתו "היות אדם", מסתיים במלים אלו: "לא היה שינוי גדול יותר בתולדות האנושות מהשימוש במלה המדוברת לשימוש במלה הכתובה. מהרגע ששינוי זה נוצר, החברה האנושית כבר לא יכלה להסתפק באמצעי כתיבה יקרים ומסובכים לייצור. כך עלה הצורך ב'משהו' חד פעמי כמו שעווה, קל כמו עלים, זול כמו חמר ועמיד כמו קלף" [21].     

    ד.      "ספרים רבותי, ספרים"

במלה אחת: נייר. קודם בסין ובהמשך בקוריאה וביפן, ובהמשך בהודו, ומשם למערב אסיה, ובהמשך בזכות התפשטות הערבים עד לסוף מערב, גם לאירופה. אבל בהמשך להגיון 'הצורך כאבי ההמצאה', הנייר, כמו 'המצאות' אחרות של הערבים (מדע שימושי כמו אסטרונומיה אבל גם ספרי מתכונים [64] והוראות כיצד לייצר אלכוהול [59]), לא אומץ על ידי האירופאים אלא ממש בשלהי הנוכחות הערבית בחצי האי האיברי.

את הסיבה סיכם – אולי מבלי שהתכוון לכך – הגיאוגרף הערבי, איש המאה ה-10, אל-מסעודי, אשר סייר ברחבי העולם המוכר לו אז, ותאר את אורחם וריבעם של אנשים ותרבויות. "ככל שאתה מתקדם צפונה" כתב על אירופה, "אתה מגלה עד כמה האנשים טיפשים, גסים ואכזריים יותר" [85]. לשם השוואה, כאשר הקיסר הסיני האן החליט להעביר את בירתו מהעיר שאנגאן לעיר לויאנג, 2000 כרכרות נדרשו כדי להעביר את הארכיון הכתוב שלו."מאה שנים מאוחר יותר" מוסיף קורלנסקי, "הספרייה הלאומית [הסינית] גדלה פי שלושה" [32]. בימיו של אל-מסעודי, במאה ה-10, שכנו בין כתלי הספרייה הערבית בקורדובה כ-400 אלף ספרים. בספריית הותיקן לעומת זאת, שנחשבה לגדולה ביותר בעולם הנוצרי,  הגיעו ל-5000 ספרים רק בשנת 1455 [69].

אבל כפי שתאורת גז המשיכה לשמש את פריז אפילו עד לפני כחמישים שנה, זאת למרות המצאת תאורת החשמל כמעט מאה שנה קודם לכן, ובדיוק כפי שבכבישי ארצנו תקועות בפקקים זו לצד זו מכוניות חשמליות 'עתידניות' לצד רכבי-אספנות בני שבעים, כך גם הנייר לא הביא לקץ השימוש בפאפירוס, קל וחומר בחומרים נגישים אחרים, שחלקם כמו עור מעובד, זכו – ומוכיחים זאת יהודים עד היום - למעמד של קדושה. ואם להשאר בזירה המוכרת: יריעות נחושת שימשו לכתיבת 'מגילות קומראן' כמו גם לאלפי תעודות 'ארכיון בר-כוכבא' הנחקר ממש בימים אלו ע"י צוות חוקרים בהובלת ד"ר יצחק אשל.      

    ה.     מים, תחתונים, ופלדה

ומה זה בכלל נייר? כשם ש'פלסטיק' הוא לא יותר מכותרת כללית לעשרות אלפי סוגים שונים של חומר המבוסס על נפט, כך גם 'נייר' היה (ועודנו) כותרת למאות סוגים של חומר המבוסס על סיבים מהטבע. קורלנסקי מציג התפתחויות בתחום זה, בהם רב הנסתר על הגלוי והמקריות על הכוונה. כי בשונה מלא מעט המצאות שנהנו מיסוד אינטואיטיבי (חישבו על היחס בין הציפור למטוס), הנה המרחק מקליפת עץ התות או מאוסף של בגדים ישנים לגליון נייר רחוק מלהיות מובן מאליו. בדור האחרון המודעות לנזקי הסביבה של תעשיית הנייר הביאו 'אפילו' ענקיות נייר לאמץ מדיניות של ריסון עצמי, והתוצאה היא פיתוחן של שיטות ייצור נייר המבטיחות קיימות.

אבל עד אמצע המאה ה-20 עשתה תעשיית הנייר שימוש בכל חומר גלם רלבנטי, ובלבד שהתקיימו תנאים טובים לעיבודו: קודם כל מקור יציב של מים נקיים. באירופה, בה מפעל ייצור נייר ראשון הוקם ככל הנראה באמצע המאה ה-13 באיטליה, חומר הגלם הזמין ביותר היה סמרטוטי הבגד המשומש. הוא נהיה זמין עוד יותר כאשר אירופאים החלו להעדיף לצורך לבושם התחתון את הפשתה על פני הצמר. כפי שתאר זאת קורלנסקי: "אין עדות באשר לשאלה עד כמה תרמו לבני הפשתן לכך שהאירופאים הפכו לפחות עצבניים, אבל הספקת הסמרטוטים גדלה מאד" [83]. על התאבון האדיר של תעשיית נייר לחומרי גלם זמינים ובכמויות מעידה למשל העובדה שב-1825 הודפסו באנגליה 29 מיליון עיתונים, ומעיד סיפורם של סוחרי סמרטוטים שפשטו כצבועים ביולי 1863 על מדיהם המגועלים בדם של אלפי הרוגי קרב גטיסבורג, המפורסם והחשוב ביותר במלחמת האזרחים האמריקנית. הנייר היה חשוב לא 'רק' לצרכי תעמולה, אלא גם לשימושים דחופים יותר: נייר דחוס היווה מרכיב חשוב במערכת הירי של הרובים [245].

מסוף המאה ה-18 אך ביתר שאת מראשית המאה ה-19, עשתה מכונת הקיטור לתעשיית הנייר, את מה שהיא עשתה לשאיבה, לתחבורה, ולפס הייצור. הסיפור הידוע הזה אמור להעמיד באור מדויק יותר את רעיונו המרכזי של קורלנסקי, אודות היחס הנכון בין תמורה חברתית להתפתחות טכנולוגית. המהפכה התעשייתית הגיעה לעולם בעיקר בזכות מיליוני הספרים שהודפסו מתחילת 'העידן הגוטנברגי'. תעשיית הידע שרק הלכה והתעצמה מעצם קיומה במקצב הנדסי תרתי משמע, הביאה במאה ה-18 את דניס דידרו, 'האנציקלופדיסט' המפורסם, לנסח תקווה מפליגה לשחרור האדם "משלטונם של אחרים" באמצעות איסוף מסודר, שיטתי ונגיש של הידע הטכנולוגי, שיאפשר "לאמן לקרוא, לפילוסופים לחשוב על עניינים מועילים, ו'לגדולים'  לעשות משהו בעל ערך עם סמכותם ועושרם" [231].      

     ו.        ובכן – ההיסטוריה, לא רק של הנייר, אף פעם לא די לה: אין בה נקודות, רק פסיקים

האנציקלופדיה של המאה ה-18 ראתה אור ב-28 כרכים. היום 'כל הידע' כביכול נגיש בלחיצה על כמה כפתורים. בהתאם נהייתה יומרת 'המשיחיות הטכנולוגית' גדולה עוד יותר: משחרור האדם בצורך לנהוג עצמו לדעת בכבישים, ועד לשחרור האדם מהצורך בלהנהיג את שכלו, שהרי לשם כך המציאו את ה-AI. אדרבא, בישראל היו גם מלומדים שהסבירו שהואיל ונשיא סוריה לשעבר בשאר אסאד גולש באינטרנט ודובר אנגלית רהוטה, הרי שברור שהוא  חייב להיות איש שלום, וכי 'לא יעלה על הדעת' שלצד היותו גולש זריז במרשתת, הוא גם רודן אלים ועריץ חסר מעצורים.

ספרים כמו זה שכתב עבורנו קורלנסקי, אמורים ללמד אותנו שאין קיצורי דרך, שאין להיסטוריה האנושית קץ שיבוא מתוכה, שהאדם כפי שהגדיר זאת קאנט  "עשוי מבול עץ כה עיקש" ולכן "אי אפשר ליצור ממנו דבר שהוא ישר לחלוטין". את ספרו עתיר הדוגמאות, הנתונים, הסיפורים והאנקדוטות בנושאים מנושאים שונים – טכניקה, כימיה, פוליטיקה, מדע שימושי, אמנות, עיצוב, ארכיטקטורה ועיתונות -  מסיים קורלנסקי כך: "ברור שלבני אדם יש רצון מולד להתחבר זה לזה [...] סביר להניח שרצון זה ילך ויתחזק ככל שבני האדם יתפתחו עוד יותר, כי זו תכונה שמועילה להישרדות. זו הסיבה שבני האדם המציאו שפה מדוברת, אחר כך שפה כתובה, אחר כך נייר, אחר כך דפוס, ואז את האלקטרוניקה. מדובר באבולוציה ולא מהפכה. והנה השפה הכתובה חוזרת לציורים ופיקטוגרפים: משלטים המציינים שירותים לנשים וגברים, ועד השימוש באמוטיקונים בתקשורת הדיגיטלית. ומדוע? [...]  כי שינוי והתנגדות לשינוי תמיד הופיעו בד בבד" [336].