א. תקציר מנהלים
אין דיפ סטייט.יש סטייט. לפעמים היא דיפ, לפעמים שטחית.
יש האומרים בדרך כלל שטחית, כי האומרים הם בדרך כלל אלו שרק אומרים, כלומר כאלו שתפקידם בחברה הוא לדבר, ומי שרק מדבר, בוודאי אם מדובר בעיתונות, הוא פטור מלקחת אחריות ולכן הוא יכול לומר כל מה שעולה על דעתו.
אבל, ולכן, אם בוחנים את המצב לא רק כפי שמוצג על ידי המדברים-המקצועיים אלא כפי שעולה מעיון במצבו של המצב, הרי שהסטייט לא פעם שטחי בפעולתו, אבל לא פעם גם מאד דיפ.
אבל לא במובן שמקובל לתת לצירוף הדרמטי שכל כולו סטגדיש: דיפ-סטייט. כי, כאמור, ברייקינג ניוז - וזהו תקציר המנהלים ומכאן אפשר להמשיך ולעבור הלאה, יש אחלה רילז של מטוסים ושיטות קשירת חבלים - אין דיפ סטייט.
יש סטייט.
ב. מה זה סטייט
הסטייט הוא שילוב של נציגי ציבור נבחרים (כך או אחרת) ופקידים המסייעים להם לממש את מדיניותם (אחרת או כך).
כך הוא הסטייט מאז היות מדינות, עוד בשלב ערי המדינה החצי-פסטורליות (כי רוב הזמן הן היו עסוקות במלחמות אחרת מהיכן אפשר היה להשיג עבדים אם לא במלחמות בהן הצד המפסיד הופך להיות עבד של הצד המנצח מה שמלמד שאין שום קשר ולו מקרי בין עבדות לגזענות אבל אי אפשר לטפל בכל ההבלים שמייצרים כאן ובכל שפה ובכל מקום לאחרונה בבת אחת)
הואיל וזה מצב הצבירה של הסטייט, של כל סטייט, כבר כמה אלפי שנים, כדאי להעיף מבט על האופי היסודי של המכנה המשותף של שני מרכיבי הסטייט (נציגים ופקידים) - היותם בני אדם.
ג. מה זה בן אדם
בן אדם הוא יצור מורכב ומורכבותו פשוטה למדי. הוא אוהב את עצמו ומאהבת עצמו הוא מביא לעולם את אהוביו.
אבל הוא מבין שכדי לטפח ולהגן על אהוביו, כדאי לו לשתף פעולה עם אהובי-אהוביו המוכרים יותר בשמות כמו משפחה מורחבת, חמולה, שבט, עדה, אומה.
כפי שניתן להבין המורכבות הפשוטה הזו היא פשוטה רק בהגדרה. בפועל היא מסובכת להפליא.
ולמנגנון המקיים את הסבך הזה כמו גם מנסה להתמודד עמו ולהפיק ממנו תועלות, קוראים כבר בערך 2500 שנה בשם 'פוליטיקה'.
ועכשיו אולי ברור יותר למה התכוון המשורר אריסטו או אפלטון או שניהם או בכלל מישהו אחר, אבל מאותה התקופה, כאשר אמר שהאדם הוא יצור פוליטי.
ועכשיו אולי ברור יותר למה התכוונו משוררי המקרא כשדיברו על האדם כחלק מציבור, מעדה, מעם, שנאמר "הנה כולכם ניצבים היום" וכן הלאה, וכמובן "לא בשמים היא אלא בפיך ובלבבך לעשותו" וגומר.
ובוודאי אמור להיות ברור מדוע יתרו הציע למשה את מה שהציע: שרי מאות ושרי עשרות וכן הלאה.
משה היה נציג הציבור (הוא נבחר על ידי אלוהים, סוג עתיק של קלפי, שנאמר 'קול המון כקול שדי'), ואילו שרי המאות וכן הלאה היו פקידיו.
ועכשיו ברור מדוע הפוליטיקה, שהיא יסוד הסטייט, סוחבת בתוכה מראשיתה מתיחות בלתי ניתנת לפתרון מוחלט, עד כדי סתירות מתסכלות, בין המרכיב הייצוגי שלה לבין המרכיב הפקידותי שלה, כי אלו ואלו בני אדם.
ד. עוד משהו חיוני על בני אדם
מה שאצל היוונים הקדמונים הוכר כפער בין 'אונטולוגיה' (מה שיש) לבין 'אפיסטמולוגיה' (מה שאומרים שיש), הוכר אצל הנביא ישעיהו למשל במלים "בְּפִיו וּבִשְׂפָתָיו כִּבְּדוּנִי וְלִבּוֹ רִחַק מִמֶּנִּי" ובתהלים במלים הידועות "בְּלֵב וָלֵב יְדַבֵּרוּ", או אצל חז"ל במלים "אין תוכו כברו".
אחר כך באו הנוצרים ולימדו אותנו שהפרחים האדומים הם לא באמת פרחים אדומים אלא מסמלים את הדם של ישוע.
אחר כך הרמב"ם הראה לנו באיגרת תימן שלו איך הוא משחק אותה כאילו שהוא מאמין בביאת המשיח אבל משיח ממש ממש עני ורוכב על חמור אבל לא "עכשיו" כמו שצעקו ברחוב קפלן בצנעא אלא בעוד כמה עשרות שנים.
ומקיאוולי לימד אותנו מקיאווליזם (שהיא תורה הפוכה במהותה ובחשיבותה מהדימוי שיש למושג 'מקיאווליזם' מה ששוב מלמד את מה שמנסה ללמד פרק זה, פרק ד).
ומארקס כנגד כולם: פלביים נגד פטריצים וכן הלאה, ההכרה (האפיסטמה) היא כאילו, ואילו הדבר האמיתי הוא מערכת הכוחות הנסתרת (האונטו)
שזה מבוא לדיפ-סטייט אם לא שמנו לב, ואם שמנו מותר לחייך לנוכח האירוניה: גדולי מפיצי השטות אודות הדיפ-סטייט הם אנטי-מארקסיסטים מוצהרים כשלמעשה הם גדולי משמרי יסוד היסודות של המארקסיזם שהרי מארקס טען בדיוק את מה שהם טוענים: שיש דיפ-סטייט.
ואחרי שצחקנו קמעא אפשר להמשיך במסע ההיסטורי החביב הזה.
בוראי 'הפרוטוקולים של זקני ציון', שפעלו בערך באותו הזמן בו הופלל דרייפוס, המשיכו בדיוק את אותו הקוו: המציאות היא לא מה שנראה לעין, אלא להפך, שולטים בה כוחות אפלים. היהודים, אלא מי.
גם וובר לא התלוצץ. אבל בניגוד לכנופיית הפרוטוקולים ומפלילי דרייפוס, הוא דיבר בשבח הפוליטיקה הליברלית ואפילו חרד לה.
עד כדי כך שהוא ממש המליץ עליה בתור שליחות!!
ולכן וובר גם דיבר בשבח הבירוקרטיה, הלא הוא שלטון פקידים שכוחו בעיוורונו: בניגוד לשיטה הפיאודלית שהבדילה בין סוגי אנשים מראש וכעיקרון, המדינה הליברלית נותנת שירות לכולם, אפילו לאוהדי בית"ר והפועל. וסחנין. הייתם מאמינים? עובדה.
אבל וובר גם ידע לומר מלה רעה על הצד העיוור של העיוורון - היותו עיוור למציאות, כלומר אטום, כלומר סתום, ומי מאיתנו לא פגש פקידיוט. או לפחות שמע עליו.
אורוול כבר היה מעט ציני כשסיפר לנו על אופייה של חוות החיות: כולם שווים אבל יש כאלו (החזירים) ששווים יותר. ובכל אופן הוא המשיך את המסורת של הפער בין מה שאומרים שיש לבין מה שיש.
ה. אז מה היה לנו
בני אדם. על מורכבותם המורכבת. וזה עוד לפני שהם מחלקים ביניהם את התפקידים. ההוא נציג, ההוא פקיד, הפקיד אמור לעשות את מה שהנציג אמור לעשות בשיבתו כנציג.
אבל ממילא ומלכתחילה ובדיעבד ולמפרע ותמיד מה שיש לעשות מסובך לעשות ולכן העשייה תמיד חלקית.
וזה עוד לפני שזוכרים שהמציאות של נציג אחד (משה) העושה רצון אחד (של הבוחר שלו: אלוהים) התקיימה רק בספר שמות פינת ספר דברים.
בכל הפרקים האחרים של המציאות - הישראלית למשל - יש אינספור נציגים של אינספוראינספוראינספור גדול עוד יותר של אלוהימים (קוראים להם 'אזרחים'), כשמולם עומדים אינספור אתגרים שכל אחד מהם סיפור בפני עצמו וכל אחד מהם הוא הסיפור שלא נגמר לא יכול להגמר ולא יגמר לעולם.
אז כשזו המציאות - וזו המציאות - אפשר לעשות שני דברים:
האחד - לנסות להבין אותה כפי שהיא, בידיעה שקללת האפיסטמה-אונטו חלה על כולנו.
השני - לקשקש את קישקוש הדיפ-סטייט כי למה לעבוד קשה ומי בכלל אוהב קללות אלא אם מדובר ב'צד השני' ואז יאללה בלגן. הבה נקללה: בוגדים, וקסנריסטים, וגנריסטים, ביביסטים, וכן הלאה.
ו. אז מה יש לנו
על דרך השלילה: צריך באמת מידה הגונה של טירלול או של שכנוע-עצמי-מכוון-רטוריקה-של-שנאה כדי להמשיך ולהאמין במחשבה שיש באיזה שהוא מקום (איפה בדיוק?) חבורת סוד מוחלט בהחלט של כמה פקידים בכירים המנהלים אותנו א-לה-מארקס.
כמה? מי מינה אותם? מי מנהיג אותם? איפה הם נפגשים? למי הם נותנים דין וחשבון? מכמה פקידים זוטרים הם אמורים להסתיר את ההסתרות שלהם? מתי פקיד זוטר הופך לבכיר שהופך לדיפסטייטניק? או להפך - מה קורה כשדיפסטייטניק סרח ואיננו מוכן לשתף פעולה עם התכתיבים של קרן וקסנר?
על דרך החיוב: צריך מידה גדולה של הגינות כדי לגשת ולבחון את אופן תפקוד המדינה, כל מדינה, כסך כל הוקטורים הנובעים מפעולתה השוטפת.
ומי שמצוייד בהגינות בסיסית כזו, יגלה למשל את הדבר המובן מאליו: פקיד, גם אם נטיית לבו הפוליטית היא לשם ולא לכאן, מסוגל לעשות את מלאכתו נאמנה.
הנה שאלה רטורית להמחשת הטיעון: כשהאיטלקי אנצ'לוטי מאמן את נבחרת ברזיל (והוא מאמן את נבחרת ברזיל) האם יש ולו שחקן אחד בנבחרת ברזיל שלא יודע שבמקרה שנבחרת ברזיל תשחק מול איטליה במונדיאל הבא (כי איטליה שוב בחוץ אבל נגיד שתחזור הסיטואציה של גמר 1970 או 1994) אנצ'לוטי האיטלקי גם יהיה אוהד של איטליה וגם יעשה את מלאכת אימון נבחרת ברזיל באופן המקצועי ביותר?
כאמור שאלה רטורית.
והמשכה המתבקש: האם יש סיכוי שאנצ'לוטי הוא לא המאמן הטוב ביותר בכלל ולנבחרת ברזיל בפרט? בוודאי.
כך גם לגבי פקידים שאולי הגיעו למקומם הלא-נכון כחלק מההגיון המוכר של 'העיקרון הפיטרי' שכולנו מכירים כבר 60 שנה.
ויש גם פקידים שאכן הגיעו למקומם הנכון אבל עם הזמן הם התעייפו.
אבל את אותו הדבר אומרים על נציגי ציבור שהגיעו למקומם הנכון אבל עם הזמן הם התעייפו.
או שהם סתם טעו. ולו באופן חלקי.
אבל, ולכן, אם בוחנים את המצב לא רק כפי שמוצג על ידי המדברים-המקצועיים אלא כפי שעולה מעיון במצבו של המצב, הרי שהסטייט לא פעם שטחי בפעולתו, אבל לא פעם גם מאד דיפ.
אבל לא במובן שמקובל לתת לצירוף הדרמטי שכל כולו סטגדיש: דיפ-סטייט. כי, כאמור, ברייקינג ניוז - וזהו תקציר המנהלים ומכאן אפשר להמשיך ולעבור הלאה, יש אחלה רילז של מטוסים ושיטות קשירת חבלים - אין דיפ סטייט.
יש סטייט.
ב. מה זה סטייט
הסטייט הוא שילוב של נציגי ציבור נבחרים (כך או אחרת) ופקידים המסייעים להם לממש את מדיניותם (אחרת או כך).
כך הוא הסטייט מאז היות מדינות, עוד בשלב ערי המדינה החצי-פסטורליות (כי רוב הזמן הן היו עסוקות במלחמות אחרת מהיכן אפשר היה להשיג עבדים אם לא במלחמות בהן הצד המפסיד הופך להיות עבד של הצד המנצח מה שמלמד שאין שום קשר ולו מקרי בין עבדות לגזענות אבל אי אפשר לטפל בכל ההבלים שמייצרים כאן ובכל שפה ובכל מקום לאחרונה בבת אחת)
הואיל וזה מצב הצבירה של הסטייט, של כל סטייט, כבר כמה אלפי שנים, כדאי להעיף מבט על האופי היסודי של המכנה המשותף של שני מרכיבי הסטייט (נציגים ופקידים) - היותם בני אדם.
ג. מה זה בן אדם
בן אדם הוא יצור מורכב ומורכבותו פשוטה למדי. הוא אוהב את עצמו ומאהבת עצמו הוא מביא לעולם את אהוביו.
אבל הוא מבין שכדי לטפח ולהגן על אהוביו, כדאי לו לשתף פעולה עם אהובי-אהוביו המוכרים יותר בשמות כמו משפחה מורחבת, חמולה, שבט, עדה, אומה.
כפי שניתן להבין המורכבות הפשוטה הזו היא פשוטה רק בהגדרה. בפועל היא מסובכת להפליא.
ולמנגנון המקיים את הסבך הזה כמו גם מנסה להתמודד עמו ולהפיק ממנו תועלות, קוראים כבר בערך 2500 שנה בשם 'פוליטיקה'.
ועכשיו אולי ברור יותר למה התכוון המשורר אריסטו או אפלטון או שניהם או בכלל מישהו אחר, אבל מאותה התקופה, כאשר אמר שהאדם הוא יצור פוליטי.
ועכשיו אולי ברור יותר למה התכוונו משוררי המקרא כשדיברו על האדם כחלק מציבור, מעדה, מעם, שנאמר "הנה כולכם ניצבים היום" וכן הלאה, וכמובן "לא בשמים היא אלא בפיך ובלבבך לעשותו" וגומר.
ובוודאי אמור להיות ברור מדוע יתרו הציע למשה את מה שהציע: שרי מאות ושרי עשרות וכן הלאה.
משה היה נציג הציבור (הוא נבחר על ידי אלוהים, סוג עתיק של קלפי, שנאמר 'קול המון כקול שדי'), ואילו שרי המאות וכן הלאה היו פקידיו.
ועכשיו ברור מדוע הפוליטיקה, שהיא יסוד הסטייט, סוחבת בתוכה מראשיתה מתיחות בלתי ניתנת לפתרון מוחלט, עד כדי סתירות מתסכלות, בין המרכיב הייצוגי שלה לבין המרכיב הפקידותי שלה, כי אלו ואלו בני אדם.
ד. עוד משהו חיוני על בני אדם
מה שאצל היוונים הקדמונים הוכר כפער בין 'אונטולוגיה' (מה שיש) לבין 'אפיסטמולוגיה' (מה שאומרים שיש), הוכר אצל הנביא ישעיהו למשל במלים "בְּפִיו וּבִשְׂפָתָיו כִּבְּדוּנִי וְלִבּוֹ רִחַק מִמֶּנִּי" ובתהלים במלים הידועות "בְּלֵב וָלֵב יְדַבֵּרוּ", או אצל חז"ל במלים "אין תוכו כברו".
אחר כך באו הנוצרים ולימדו אותנו שהפרחים האדומים הם לא באמת פרחים אדומים אלא מסמלים את הדם של ישוע.
אחר כך הרמב"ם הראה לנו באיגרת תימן שלו איך הוא משחק אותה כאילו שהוא מאמין בביאת המשיח אבל משיח ממש ממש עני ורוכב על חמור אבל לא "עכשיו" כמו שצעקו ברחוב קפלן בצנעא אלא בעוד כמה עשרות שנים.
ומקיאוולי לימד אותנו מקיאווליזם (שהיא תורה הפוכה במהותה ובחשיבותה מהדימוי שיש למושג 'מקיאווליזם' מה ששוב מלמד את מה שמנסה ללמד פרק זה, פרק ד).
ומארקס כנגד כולם: פלביים נגד פטריצים וכן הלאה, ההכרה (האפיסטמה) היא כאילו, ואילו הדבר האמיתי הוא מערכת הכוחות הנסתרת (האונטו)
שזה מבוא לדיפ-סטייט אם לא שמנו לב, ואם שמנו מותר לחייך לנוכח האירוניה: גדולי מפיצי השטות אודות הדיפ-סטייט הם אנטי-מארקסיסטים מוצהרים כשלמעשה הם גדולי משמרי יסוד היסודות של המארקסיזם שהרי מארקס טען בדיוק את מה שהם טוענים: שיש דיפ-סטייט.
ואחרי שצחקנו קמעא אפשר להמשיך במסע ההיסטורי החביב הזה.
בוראי 'הפרוטוקולים של זקני ציון', שפעלו בערך באותו הזמן בו הופלל דרייפוס, המשיכו בדיוק את אותו הקוו: המציאות היא לא מה שנראה לעין, אלא להפך, שולטים בה כוחות אפלים. היהודים, אלא מי.
גם וובר לא התלוצץ. אבל בניגוד לכנופיית הפרוטוקולים ומפלילי דרייפוס, הוא דיבר בשבח הפוליטיקה הליברלית ואפילו חרד לה.
עד כדי כך שהוא ממש המליץ עליה בתור שליחות!!
ולכן וובר גם דיבר בשבח הבירוקרטיה, הלא הוא שלטון פקידים שכוחו בעיוורונו: בניגוד לשיטה הפיאודלית שהבדילה בין סוגי אנשים מראש וכעיקרון, המדינה הליברלית נותנת שירות לכולם, אפילו לאוהדי בית"ר והפועל. וסחנין. הייתם מאמינים? עובדה.
אבל וובר גם ידע לומר מלה רעה על הצד העיוור של העיוורון - היותו עיוור למציאות, כלומר אטום, כלומר סתום, ומי מאיתנו לא פגש פקידיוט. או לפחות שמע עליו.
אורוול כבר היה מעט ציני כשסיפר לנו על אופייה של חוות החיות: כולם שווים אבל יש כאלו (החזירים) ששווים יותר. ובכל אופן הוא המשיך את המסורת של הפער בין מה שאומרים שיש לבין מה שיש.
ה. אז מה היה לנו
בני אדם. על מורכבותם המורכבת. וזה עוד לפני שהם מחלקים ביניהם את התפקידים. ההוא נציג, ההוא פקיד, הפקיד אמור לעשות את מה שהנציג אמור לעשות בשיבתו כנציג.
אבל ממילא ומלכתחילה ובדיעבד ולמפרע ותמיד מה שיש לעשות מסובך לעשות ולכן העשייה תמיד חלקית.
וזה עוד לפני שזוכרים שהמציאות של נציג אחד (משה) העושה רצון אחד (של הבוחר שלו: אלוהים) התקיימה רק בספר שמות פינת ספר דברים.
בכל הפרקים האחרים של המציאות - הישראלית למשל - יש אינספור נציגים של אינספוראינספוראינספור גדול עוד יותר של אלוהימים (קוראים להם 'אזרחים'), כשמולם עומדים אינספור אתגרים שכל אחד מהם סיפור בפני עצמו וכל אחד מהם הוא הסיפור שלא נגמר לא יכול להגמר ולא יגמר לעולם.
אז כשזו המציאות - וזו המציאות - אפשר לעשות שני דברים:
האחד - לנסות להבין אותה כפי שהיא, בידיעה שקללת האפיסטמה-אונטו חלה על כולנו.
השני - לקשקש את קישקוש הדיפ-סטייט כי למה לעבוד קשה ומי בכלל אוהב קללות אלא אם מדובר ב'צד השני' ואז יאללה בלגן. הבה נקללה: בוגדים, וקסנריסטים, וגנריסטים, ביביסטים, וכן הלאה.
ו. אז מה יש לנו
על דרך השלילה: צריך באמת מידה הגונה של טירלול או של שכנוע-עצמי-מכוון-רטוריקה-של-שנאה כדי להמשיך ולהאמין במחשבה שיש באיזה שהוא מקום (איפה בדיוק?) חבורת סוד מוחלט בהחלט של כמה פקידים בכירים המנהלים אותנו א-לה-מארקס.
כמה? מי מינה אותם? מי מנהיג אותם? איפה הם נפגשים? למי הם נותנים דין וחשבון? מכמה פקידים זוטרים הם אמורים להסתיר את ההסתרות שלהם? מתי פקיד זוטר הופך לבכיר שהופך לדיפסטייטניק? או להפך - מה קורה כשדיפסטייטניק סרח ואיננו מוכן לשתף פעולה עם התכתיבים של קרן וקסנר?
על דרך החיוב: צריך מידה גדולה של הגינות כדי לגשת ולבחון את אופן תפקוד המדינה, כל מדינה, כסך כל הוקטורים הנובעים מפעולתה השוטפת.
ומי שמצוייד בהגינות בסיסית כזו, יגלה למשל את הדבר המובן מאליו: פקיד, גם אם נטיית לבו הפוליטית היא לשם ולא לכאן, מסוגל לעשות את מלאכתו נאמנה.
הנה שאלה רטורית להמחשת הטיעון: כשהאיטלקי אנצ'לוטי מאמן את נבחרת ברזיל (והוא מאמן את נבחרת ברזיל) האם יש ולו שחקן אחד בנבחרת ברזיל שלא יודע שבמקרה שנבחרת ברזיל תשחק מול איטליה במונדיאל הבא (כי איטליה שוב בחוץ אבל נגיד שתחזור הסיטואציה של גמר 1970 או 1994) אנצ'לוטי האיטלקי גם יהיה אוהד של איטליה וגם יעשה את מלאכת אימון נבחרת ברזיל באופן המקצועי ביותר?
כאמור שאלה רטורית.
והמשכה המתבקש: האם יש סיכוי שאנצ'לוטי הוא לא המאמן הטוב ביותר בכלל ולנבחרת ברזיל בפרט? בוודאי.
כך גם לגבי פקידים שאולי הגיעו למקומם הלא-נכון כחלק מההגיון המוכר של 'העיקרון הפיטרי' שכולנו מכירים כבר 60 שנה.
ויש גם פקידים שאכן הגיעו למקומם הנכון אבל עם הזמן הם התעייפו.
אבל את אותו הדבר אומרים על נציגי ציבור שהגיעו למקומם הנכון אבל עם הזמן הם התעייפו.
או שהם סתם טעו. ולו באופן חלקי.
וכל אלו הפשטות עקרוניות. אבל כל אחת מהן עומדת מאחורי דוגמא של ממש, והחיים הם סך כל הדוגמאות הממשיות שכולנו מכירים מפה ומשם.
ז . אז מה יהיה לנו
ז . אז מה יהיה לנו
כאמור, אם אפשר לפמפם דיפסטייט דיפסטייט דיפסטייט דיפסטייט דיפסטייט דיפסטייט, אז למה לא.
לא רק הנייר סובל הכל. גם הלוח החלק של הדף הריק של הרשת החברתית.
מי שאולי יוכל לסבול פחות את פימפום טימטום תופי הטמטם של הדיפסטייט דיפסטייט דיפסטייט דיפסטייט דיפסטייט דיפסטייט הוא העתיד הליברלי של כולנו.
לא רק הנייר סובל הכל. גם הלוח החלק של הדף הריק של הרשת החברתית.
מי שאולי יוכל לסבול פחות את פימפום טימטום תופי הטמטם של הדיפסטייט דיפסטייט דיפסטייט דיפסטייט דיפסטייט דיפסטייט הוא העתיד הליברלי של כולנו.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה