השבוע
נציין 59 שנים למלחמת ששת הימים. ודווקא היום, ב-1 ביוני 1967, התרחש ארוע חשוב
ולא מוכר: הצעה של ח"כ צעיר למנוע את המלחמה באמצעות הפגנת יכולת גרעינית מצד
ישראל.
אבל עד שנגיע
לעניין הלא מוכר הזה, נגיד כמה מלים כלליות על מלחמת ששת הימים, כדי להבין טוב
יותר את ההקשר ואת ההקשר של ההקשר ואת הקשרו של זה.
ובכן, מבלי
להכנס כרגע לעובי הקורה, מקובלת עלי הבנת המלחמה הזו בתוך רצף של מלחמות, ומבחינה
זו קולעים דבריו של דן שיפטן – הרואה ברצף הזה את 'מלחמת שלושים השנים', רצף שהגיע
לסיומו בהסכם המדיני עם מצרים מ-1979
הסכם זה מוכר
במקומותינו בכינוי האורווליאני 'הסכם שלום', והרי אין בו ולו שמץ של שלום אלא כמה
סעיפי-אינטרסים חשובים ומבורכים כשלעצמם ולא יותר מזה, ולא 'רק' כי חלקם מופרים
ממש בשניות אלו, בהמשך להפרה שיטתית המתקיימת כבר לפחות 15 שנה.
אבל להבנתי יש
לראות גם את 'מלחמת שלושים השנה' הזו כחלק מתוך המכלול העולה בקנה אחד עם מהותו
כמכלול (אחרת איננו מכלול): סך כל יחסי העם היהודי השב לארצו (במלה אחת: ציונות)
עם סביבתו החברתית-תרבותית-מדינית (בקיצור: החסלנית).
כי אם נביט על
מהות האסטרטגיה של נאצר למשל, גיבור החסלנות הערבית האנטי-ציונית מ-1954 ועד מותו
ב-1970, נגלה שאין שום הבדל בינה לבין זו של אש"ף, של חמאס, של חיזבאללה, של
איראן מאז 1979, וגם של כל התנועות והארגונים הפוליטיים המופעלים על ידי אזרחים
ישראלים ממוצא ערבי, לאמור: התשה התשה התשה שחיקה.
אבל היום דווקא
רציתי לשים את המוקד על נושא אחד חשוב, לא מאד מוכר, הקשור לתמונה הגדולה, נושא
שגדולתו הדרמטית עומדת בעינה בלי צורך בחיבור לשום עניין אחר – גישה מוטעית אבל אף
אחד לא שואל לדעתי ובוודאי לא מתייעץ עמי – הלא הוא עניין הגרעין.
ובכן, מעשה
שהיה כך ממש בתמצית היה: בדיוק על יסוד ההבנה ההיסטורית שהצעתי לפני רגע לגבי
החלוקה למלחמות כעניין משני העומד בצילה של הסיבה למלחמות (הרצון המקיף והגורף
לחסל את הישות הציונית ומי שאומר אחרת הוא או טיפש או שקרן ואני באמת לא יודע מה
יותר גרוע), אמרו אישים בכירים במערכת קבלת ההחלטות של ישראל לצייד אותה ב'נשק
ליום סגריר' כפי שכונה בפייטנות מעוררת כבוד מסויים הנשק הגרעיני.
המפורסמים
והחשובים ביניהם היו בן-גוריון, משה דיין ושמעון פרס.
וכפי שבוודאי
ניחשתם, בדיוק על סמך אותה הבנה היסטורית, אישים בכירים אחרים במערכת קבלת ההחלטות
של ישראל סברו שאם יש משהו שאין לבנות עליו בטחון הרי שהוא הנשק הגרעיני וכי הדרך
הנכונה לבטחון לאומי היא הדרך הקונוונציונלית.
המפורסם והחשוב
ביניהם היה יגאל אלון.
כבר בשנות
ה-50' הוא הציע לבסס את התשובה לאתגר הבטחון הלאומי על חוסן לאומי ראוי לשמו, כזה
המבוסס על כלים שלובים:
גם חברה חזקה
וצודקת, גם אתיקה בפוליטיקה, גם דמוקרטיה רבת מימדים (לא רק זכויות אלא קודם כל
חובות, לא רק זכות לפטפט אלא החובה ללמוד כדי שלדיעה הקדושה יהיה איזה שהוא בסיס
נתונים)
וכמובן צבא עם
חזק, צבא לא קטן, לא טיפש אלא חכם, כזה שידע לפעול עם או בלי עומק אסטרטגי שבשנות
ה-50' היו בבחינת פנטזיה (אלא אם היו מקבלים את הצעת אלון ב-1948 לשחרר את
יו"ש, להמשיך לשבת על הליטאני ולקיים נוכחות צבאית בסיני עד רפיח).
אלון לא היה
היחיד בעמדתו זו אבל הוא היה גדול מנסחיה. לצידו פעלו אישים כמו גלילי, אשכול,
גולדה ומאוחר יותר יצחק רבין.
לשיטתם, לצד
בניין הכוח הקונוונציונלי נכון היה לנסות ולקדם מהלכים מדיניים חלקיים, חלקיים
בכוונת מכוון, מתוך ידיעה שבאזור החביב הזה הכולל מהאוקיינוס עד למפרץ עשרות ועם
הזמן מאות מליוני אנשים בני 'דת השלום' המהוללת, הסכמי-חליפות-שטוקהולם הטובים לכל
היותר למערב אירופה ולדרום אמריקה, מקומם לא יכירם כאן.
ואיך כל זה
קשור ליום המסויים הזה לפני 59 שנים?
כי ב-1 ביוני
1967, שעות ספורות לאחר שמשה דיין הפך בזכות עיתונות יבבנית ומניפולטיבית לשר
הבטחון של ישראל, הציע עמיתו ותלמידו שמעון פרס, מאותו הבוקר חבר כנסת טרי
בקואליציה המורחבת שהוקמה לילה קודם (וכללה אפילו את מנחם בגין יו"ר
גח"ל), לפוצץ מתקן גרעיני בדרום הארץ ובכך להודיע למצרים עם מי יש להם עייסק.
מלה על המהלך
הפוליטי של ה-31 במאי 1967: מינואר 1966 דיין ופרס (ועוד כמה גאונים), היו חברים
ברפ"י, מפלגה שהובסה בבחירות 1965 ומאז ועד ה31 במאי 1967, היתה עסוקה בלגנות
את ממשלת ישראל הנבחרת במלים 'בוגדת בבטחון המדינה' (אם זה נשמע מוכר זו בעייה
שלכם בשמיעה, לכו לבדיקת אזניים)
על טיב המהלך
העיד דיין עצמו במלים 'נדרשו 80 אלף חיילים מצריים להכניס אותי לממשלת ישראל'
(כלומר לעזאזל הכרעת הבוחר הישראלי, טוב שיש משבר).
מהצד השני כינה
את המהלך השר הבכיר ישראל גלילי כינה בארבע אותיות היוצרות הברה אחת: פוטש.
ובכן הצעתו של
פרס לא רק שלא מומשה אלא היא אפילו לא עלתה לדיון.
ארבעה ימים
מאוחר יותר פרצה המלחמה ביוזמה של ישראל, זאת לאחר תקופת המתנה בת שלושה שבועות
שהגיונה הבינלאומי שמור ליהודים בלבד כמובן, אלא אם מדינתם היתה באלסקה או
באנטרקטיקה ואז בהעדר מאות מליוני אנשי דת השלום אולי המציאות המדינית היתה אחרת
במהלך המלחמה,
בניגוד לעמדתו המפורשת של שר הבטחון החדש - להדוף את הצבא המצרי עד למרכז סיני,
להמנע מלפגוע בירדנים ועוד פחות מכך להתקוטט עם הסורים ולשחרר את הגולן - מומשה
האסטרטגיה הקונוונציונלית שניסח אלון לכל המאוחר בספרו 'מסך של חול' ב-1959:
וכך, אחרי שישה
ימים, עמד צבא עם חזק וחכם על הסואץ (ולא במרכז סיני כהוראת דיין), על הירדן (ולא
במערב ירושלים כפי שקיווה דיין) ועל הגולן (ולא בטבריה כפי שהציע דיין).
תוך שהוא עושה
שימוש בכלים רגילים, יצר צה"ל עומק אסטרטגי וגבולות בני הגנה.
ממשלת ישראל
מצידה, אחרי רגע קצר של מבוכה מדינית שנבעה מזכרון הנסיגה החד צדדית המגוחכת
ב-1957, קבעה מדיניות שהחזיקה מעמד עד 'המהפך' של בגין (שחילץ את דיין מספסלי
הכנסת האחוריים ועשה ממנו שר חוץ), לאמור: ישראל לא חוזרת לקווי ה-4 ביוני בשום
תנאי.
על הצעתו של
פרס - לעשות שימוש גלוי ביכולת הגרעינית של ישראל - יחזור שר הבטחון משה דיין ביום השני
של מלחמת יום הכיפורים.
אבל כדי להבין
יותר לעומק את סיפור הוויכוח על הגרעין הישראלי לצרכי בטחון, יש לחזור עוד כמה
שנים לאחור.
ובכן, כחלק
מתוך תפיסת פיתוח מדעית, החליט ממשל אייזנהאוור לחלק בשנות ה-50' כורים גרעיניים
למחקר ברחבי העולם.
גם ישראל היתה
ברשימה, וכך נולד ב-1958 הכור המוכר ליד יבנה, על גדת נחל שורק: כור מפוקח, מנוטר,
מוכר.
אלא שבעלי
הגישה הבטחונית הלא-קונוונציונלית הנזכרת, החלו כבר כמה שנים קודם לכן במהלך
עצמאי, כלומר ללא החלטת ממשלה (ראש הממשלה הרשה לעצמו כי הוא היה ראש ממשלה).
אחרי מבצע קדש,
וביחס ישיר לסיוע הישראלי לצרפת, החלה זו לסייע לישראל בפרוייקט דימונה.
הכל התנהל
בסודי סודות (למרות נוכחותן המשונה של משפחות של צרפתים שמכל המקומות בעולם בחרו
להתיישב דווקא בבאר שבע, נו אופנס, ברכות על האליפות).
אבל כל זה
התפורר אחרי שב-16 בדצמבר 1960 פורסמה בעיתון אמריקני תמונה של הכור.
בצר לו נאלץ בן
גוריון להתייחס לנושא והוא עשה זאת בנאום בכנסת ב-21 בדצמבר 1960.
במסגרת נאומו
הסביר ראש הממשלה כי מדובר בכור לצרכי מחקר הדומה בגודלו לכורים שברשות קנדה והודו
למשל.
והנה, ממש
באותם ימים החל להתכונן למילוי תפקידו הנשיא הצעיר והחדש קנדי, שנבחר בתחילת
נובמבר לתפקידו, אך שנכנס בפועל לבית הלבן כמקובל לקראת סוף ינואר 1961.
קנדי שם לו
למטרת-על לקרר עד כמה שניתן את המלחמה הקרה, שכידוע כמעט התפוצצה בקובה, אמנם
באוקטובר 1962, אבל מבחינת קנדי משמעותה המעשית של מדיניותו, חייבה קודם כל מניעת
הפצת נשק גרעיני, בוודאי באזורים בעייתיים כמו המזה"ת.
מאותו הרגע
(ינואר 1961) ועד התפטרותו של בן גוריון ביוני 1963, ניהלו שתי המדינות משחקי חתול
ועכבר, כשהצד הישראלי עסוק בלקנות זמן.
בין לבין,
בעיקר אחרי חשיפת הכור כנזכר בדצמבר 1960, הקפידו שותפי הקואליציה – חלק מהם
(גלילי ואלון אם להזכיר את החשובים ביותר) צידדו בגישה הקונוונציונלית הנזכרת,
ללוות דרך 'ועדת שרים לענייני בטחון' שהוקמה על פי דרישת אלון אחרי בחירות 1961,
את האסטרטגיה הבטחונית והמדינית של ישראל.
כמה חודשים
אחרי התפטרותו של בן גוריון נרצח קנדי.
מחליפיהם של
קנדי ובן גוריון, ג'ונסון ואשכול, הגיעו להבנות בנושא הגרעין שבאו לידי ביטוי
במזכר ההבנות המפורסם (אצל מי שלומד היסטוריה בכל אופן) מה-10 במרץ 1965.
מזכר ההבנות
כלל שלושה עניינים: א. התחייבות של ארה"ב לספק לישראל נשק איכותי
קונוונציונלי. ב. התחייבות של ישראל לא להיות המדינה הראשונה שתכניס נשק גרעיני
לאזור הישראלי-ערבי. ג. הסכמה של ישראל שארה"ב תצייד את ירדן בשריון איכותי.
כך, ב-10 במרץ
1965, נולדה רשמית - עד כמה שזה נשמע פרדוקסלי - העמימות הגרעינית הישראלית
המפורסמת (בעמימותה).
אלא שעבור בן
גוריון, פרס ודיין, היתה זו סיבה לפרישה פוליטית ולהקמת רפ"י. גם ארוע זה
נחוג ממש עכשיו לפני 61 שנים.
כאמור, בבחירות
נובמבר 1965 הובסה רפ"י והלכה לאופוזיציה וכמו אופוזיציות ידועות אחרות היא
ביטאה אופוזיציה גורפת לממשלה, גם על חשבון אינטרסים ממלכתיים חיוניים.
ואז הגיע נאצר,
גירש את כוח האו"םשמום, חסם את המיצרים, וכך החלה ההמתנה המפורסמת.
ואז היה 'הנאום
המגומגם', ואז הלחץ הציבורי, ואז הפוטש, ואז נכנס דיין למשרד הבטחון.
ואז הציע פרס
להפגין יכולת גרעינית, ובכך גם להבטיח קפאון בדרום (אז כבר ישבו 100 אלף חיילים
מצריים כשעה מבאר שבע ועשרים דקות מבארי), וחשוב מכך: לחסל לעד את היחסים המיוחדים
עם ארה"ב, שאז מלאו להם בקושי חמש שנים, ולמעשה (מרץ 1965) בקושי שנתיים.
ואז יחזור על
מהלך דומה משה דיין. הוא יעשה זאת ב-7 באוקטובר על רקע המציאות בשטח, מציאות
שנבראה על ידי מהלך של האיש של דיין במטכ"ל, הלא הוא ראש אמ"ן זעירא
זעירא כידוע
שיקר לממשלה אודות הפעלת 'האמצעים המיוחדים' שהמידע שאמור היה לעלות מהם היה חיוני
לטובת ההחלטה על גיוס מילואים (אלא שהם לא הופעלו בכוונת מכוון).
בהמשך הדרך
ניסו דיין ופרס לבטל את העמימות הגרעינית באמצעות טריקים ושטיקים מהסוג שזיכה את
פרס בכינוי המדוייק מצידו של רבין: חתרנות בלתי נלאית.
ובכן, נכון
לעכשיו ממשיכה לשרת את ישראל ברמת הצלחה כזו או אחרת האסטרטגיה הקונוונציונלית.
ועל תומכי
ביטול העמימות אמר אלון ב-1979 שלא לפירסום, שהם מתאפיינים "בשיקול דעת
אינפנטילי" כהגדרתו, וכי לדעתו הם פסולים "למלא כל תפקיד ציבורי".
ולסיום נזכיר
כי כבר ב-1967, מיד אחרי ששת הימים, נולדה הגירסא האינפנטילית לא פחות, זו שמוכרת
כמעט מאז בצירוף המשיחי "שלום עכשיו" (וכן, התנועה הזו עצמה תחת השם הזה
נולדה אחרי 1973, ובכל זאת).
לא בכדי
העיתונאים שתמכו במשיחיות התלושה של 'שלום עכשיו' (כמהות ומאוחר יותר כתנועה
רשמית), העריצו את דיין ובהמשך את פרס.
כיצד מסתדרת
המשיחיות של 'שלום עכשיו' אם ביטול העמימות הגרעינית?
פשיטא: אלו שתי
גירסאות של המשיחיות הקטסטרופלית המוכרת במלים 'ישועת השם כהרף עין', לאמור - אם
ניסוג לקו הקדוש יפרוץ השלום ואם לא יפרוץ השלום נחסל את בעיית הבטחון עם 'נשק
ליום סגריר'.
כך או כך: די
לצעידה המעיקה בנתיב המפותל של ההיסטוריה אלא משיח-עכשיו.
איכשהוא נדמה
לי שאתם מבינים שאני ממש בעד המשך התפתלות במשעול הצר של ההיסטוריה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה