אבי גיל היה עוזרו של שמעון פרס במשך שנים רבות.
בשנת 2018 פורסם ספר שכותרתו וכותרת המשנה שלו מדברות בעד עצמן: "נוסחת פרס - מיומנו של שותף סוד".
אין צורך לומר ואולי דווקא יש, שאבי גיל לא רק שאיננו מסתיר את הערצתו למושא יומנו, אלא שהוא רואה בו, בשמעון פרס, את אחד מגדולי המדינאים שפעלו בארצנו, ואולי בעולם כולו. מבחינה זו ממשיך אבי גיל קו שכיח שרק הולך ומעמיק: הערצה של פרס גם כי בשנותיו האחרונות הוא ידע עדנה שלא היתה כמוה בימים בהם באמת עמד מאחורי הגה המדינה והזיק לה נזקים בלתי הפיכים (וכאן חשפתי את דעתי עליו, שממילא הצגתי בכמה וכמה מאמרים ששניים מהם אם אני זוכר טוב מופיעים בבלוג זה), וגם כי יחסית למי שפעלו לפניו בבית אנסי, או אחריו במשרד ראש הממשלה, קל מאד להתגעגע אליו. ואם נוסיף על כך את דימויו הנשגב כאיש ספר, אינטלקטואל, שרמנדר וחשוב מכל - איש שלום ורודף שלום ובסוף ממש אהוב על הבריות (להלוויתו הגיעו נציגים מ-100 מדינות!!!!) - אז מה עוד יש לומר, חוץ מ: "מתגעגעים אליך שימון!!".
ובכן, ברשומה הזו אצטט כמה דברים המוזכרים בספרו של אבי גיל. את דעתי על שמעון פרס כתבתי באריכות כמה וכמה פעמים כאמור, הקורא הסקרן מוזמן לחפש בבלוג הזה ממש, ואם אין לו כוח וסבלנות, את השורה התחתונה הוא בוודאי הבין, הקורא הסקרן, מהאירוניה בה הצגתי את האיש הדגול הזה, שדבר אחד יש להזכיר לגביו ושהוא רלבנטי מאד למה שאני עושה כאן כרגע - מספר על העבר שלו, כלומר עוסק בהיסטוריה. ובכן, שמעון פרס הקפיד לומר שוב ושוב ושוב ושוב ושוב כי עיסוק בהיסטוריה הוא בזבוז זמן.
צידוקו לכך נבע ממימד מהותי בדימוי שלו - איש החזון המופלא, מרחיק הראות, שבניגוד לדגי הרקק שהוא נאלץ לחלוק עמם את האוויר וכל השאר, הוא לא התפלש בעניינים שהיו ואינם, אלא פניו ודעתו וראשו ונפשו בעתיד, ולא סתם בעתיד, אלא בעתיד הנשגב, פורץ הדרך, שיכלול לא רק אבל קודם כל מזרח תיכון חדש.
אז יסלח שמעון פרס לאבי גיל, שבניגוד להוראותיו-תורותיו של רבו הדגול, הרש"פ, רבנו שמעון פרס, רשם ביומנו כמה וכמה וכמה עדויות על העבר, ויסלח לי שהלכתי וקראתי וסימנתי והנה עכשיו אני מעתיק לכאן קטעים, שמצטרפים בדיוק למה שמצהירה עליו הכותרת: נוסחת פרס.
[בסוגרים מרובעים תוספות שלי, דילוגים, וכמובן הפנייה לעמוד בספר]
"יד ימינו של פרס במשרד החוץ - יוסי ביילין - דרש לצמצם תעמולה שלילית [ביחס לערבים] ולהעמיד במרכז ההסברה את נושא השלום. הוא גם דרש להפסיק להפיץ את האמנה הפלסטינית. כאשר הותקף בשל כך ע"י ח"כ גאולה כהן, פרס נחלץ לגונן עליו מזעמה והשיב בלגלוג: 'כבר שלחנו חוברות על האמנה הפלסטינית מאיי פיג'י עד פריז. את יודעת מה קורה ככשולחים חוברת כזו - אנשי פיג'י, למשל, מפסיקים את מהלך החיים, וכל האי מתאסף כדי לקרוא את החוברת שקיבלו ממשרד החוץ הישראלי' ". [40]
ב-1996 "הובלנו לארמון הקיץ של השליט בעיר סאלאלה [עומאן]. המפגש עם הסולטאן קאבוס בן סעיד התקיים באולם מפואר [...] שקענו בכורסאות לשיחה שהופרעה מדי פעם, כאשר משרתים יחפים, שחורי עור, תמירים ובאופן בולט בעלי כרס שופעת, מגישים לנו מקערות זהב ענקיות את מגדנות המקום. פרס הדגיש בדבריו כי 'אנו בתקופת מעבר מהמזרח התיכון הישן אל זה החדש. ביקורי בעומאן הנו ביטוי מובהק לאמת זו' [...] ורק עליזה גורן, יועצת התקשורת של פרס, לא יכלה לקחת חלק באירוע המרגש. המארחים התעקשו נמרצות שהארוחה תתקיים על טהרת המין הגברי בלבד. נכנענו. מחיר קטן בדרך למזרח תיכון חדש". [112]
"אז למי מגיע הקרדיט על אוסלו? [...רבים] מילאו תפקיד חשוב, אך מנקודת התצפית שלי, רק לאדם אחד בצד הישראלי, נועד התפקיד המכריע: לגרור את ראש הממשלה רבין למהלך, לתחזק ולא להרפות מן האחיזה בו למרות ספקנותו, מחאותיו, היסוסיו וסלידתו מהחבורה המובילה את התהליך. תפקיד מרכזי ומכריע זה מילא שחקן המשנה פרס. הוא הפגין במילוי משימה זו כישרון מדיני עצום, יכולת לסנכרן מהלכים מורכבים ושחקנים בעייתיים, עקשנות של כלב אמסטף הנועל את מלתעותיו ואינו שומט את טרפו, וגם תחבולות שנויות במחלוקת ועתירות סיכונים. יוסי ביילין תיאר זאת כך: 'רבין היה גיבור בעל כרחו... כל הסיפור של אוסלו זה סיפור של אדם שהגיע לזה בעל כורחו, הוא לא רצה את כל העניין [...] ב-8 בינואר 1993 נועד פרס עם רבין והציג לו תוכנית מדינית נועזת. כך שמעתי מפיו כאשר שב מן השיחה: 'אמרתי לרבין כי יש לעשות צעד גדול כלפי אש"ף [...] יש להציע לערפאת ולחבריו לעבור לעזה שם תהיה להם הזכות לבחור ולהיבחר [...] כיצד הגיב רבין? פרס חייך בעיניים ממזריות: ' אמרתי לרבין: תשקול את ההצעה. אל תגיב מיידית' " [115, 116, 117]
"פרס לא הרפה מלחציו על רבין. הירשפלד ופונדק הוסיפו להעביר אלינו דיווחים על שיחותיהם עם אבו עלא. פרס רצה להאיץ את הקצב. חששתי שהסוד עלול לדלוף, ושרבין יתן הוראה להפסיק את השיחות ולחסל את הערוץ. לקראת סוף אפריל 1993 הוקרנה אופטימיות מסוימת מהשיחות הרשמיות בוושינגטון. יעצתי לפרס להרפות באוסלו עד שיהיה משבר בשיחות הללו. כך יקטן הסיכוי שרבין ישים קץ לערוץ הרגיש. פרס הסכים, ואף ביקש מהירשפלד להמנע מלדבר בטלפון על המגעים. הוא חשש מדליפה, אך גם מאוזנם החקרנית של גורמי הביון, ובראשם - המודיעין הישראלי. יחסו של פרס למודיעין היה מורכב מאד. הוא לא העריך את יכולתם של שירותי המודיעין לרדת לעומקה של סוגיה פוליטית סבוכה". [126]
[שמעון פרס הפקיד בידי שר החוץ הולסט ובמסגרתו נכתב ש]: "כל המוסדות הפלסטיניים במזרח ירושלים כלל הכלכליים, החברתיים, החינוכיים והתרבותיים, וכן המקומות הנוצרים והמוסלמים הקדושים, ממלאים תפקיד חיוני בעבור האוכלוסיה הפלסטינית. אין צורך לומר שאנו לא נפריע לפעילותם. להפך, מילוי תפקיד חשוב זה יזכה לעידוד", ולטענת פרס רבין היה "מודע לעניין" וממילא לטענת גיל "[...] חברי הכנסת לא היו זקוקים ל'מכתב על ירושלים' כדי לטעון שבאוסלו הוצב סימן שאלה לגבי עתיד ריבונותה של ישראל על ירושלים השלמה והמאוחדת". [אבל מהמשך הדברים של גיל ברור שהוא מורח את העניין לטובת פרס, שכן הוא כותב כי] "התקווה שערפאת ישמור בסוד לעד את דבר קיומו של המכתב הייתה כמובן מעט מוגזמת. ב-10 במאי נשא ערפאת נאום במסגד ביוהנסבורג, קרא לאומה המוסלמית 'לצאת לגי'האד על ירושלים', וגם גילה שישראל הפקידה בידיו מכתב בקהיר ולפיו ירושלים היא חלק ממשא ומתן שייפתח בתוך שלוש שנים". [בהמשך, ציטוט מנאומו של ערפאת]: "הג'יהאד יימשך, וירושלים היא לעם הפלסטיני, היא לכל המוסלמים, הקרב העיקרי הוא ירושלים והמסגדים הקדושים [...וממשיך אבי גיל] "פרס המוטרד ניצל את פגישתו עם ערפאת [אגב ארועי קבלת פרס הנובל לשלום] כדי להביע את מחאתו: 'דבריך בדרום אפריקה התקבלו בצורה קשה ביותר בישראל'. ערפאת: 'לא הובנתי. דיברתי במסגד מול שיעים-איראנים שביקרו אותי קשות'. פרס: 'אמרת שבעיני הנביא מוחמד יש הסכם מדרגה שניה'. ערפאת: 'לא. לא אמרתי זאת'. פרס: 'אפילו שולמית אלוני יצאה בקריאה להפסיק את השיחות עימכם. חשוב שמחר תאמר בנידון דברים חד-משמעיים לתקשורת'. ערפאת: 'מוחמד דיבר על גי'האד קטן ועל ג'יהאד גדול. הג'יהאד הגדול הוא ג'יהאד של הנפש. לא ג'יהאד אלים' " [163, 165, 166]
[על מלחמת ששת הימים ועל רעיונו לבצע פיצוץ גרעיני]: "המלחמה סיבכה אותנו. כיבוש ירושלים המזרחית יצר בעיה שיהיה קשה ביותר לפתור במסגרת המשא ומתן. אני הצעתי לפני המלחמה לבצע מהלך מרתיע. המערה כבר היתה מוכנה בנגב. אך דיין ואשכול הריחו את ההישגים שצפויים מן המלחמה". [203] [וחשוב להבין: קבלת רעיונו המופלא של פרס משמעותו המיידית היתה סיום היחסים המדיניים עם ארה"ב והפיכת ישראל למדינה מצורעת, וכמובן יצירת מירוץ חימוש גרעיני כולל במזרח התיכון, אחד מיעדיו הקבועים של פרס, איש השלום].
"אנשיו של רבין לא סברו ששחקן המישנה צריך לזכות באותו מעמד שלו זכאי ראש הממשלה. הם חשו פגועים מן האופן שבו פרס תמרן את רבין לאוסלו ללא ידיעתם" [203]
"מאז אוסלו, הפלסטינים לא השקיעו את המאמץ שנדרש כדי לבלום את הטרור [...בשיחה עם אוסאמה אל באז יועצו של הנשיא המצרי אמר פרס] 'ערפאת יוריד אותנו מהשלטון. מה היית אומר אילו אני הלכתי לביקור ניחומים בביתו של גולדשטיין מבצע הטבח במערת המכפלה? והנה ערפאת הלך לנחם את משפחת 'המהנדס' יחיא עייש [...]' לפרס המתוסכל שוב התחוור כי הפרטנר שלו חמקמק ולא מספק את הסחורה". [215]
"פרס תאר באוזני שרון את תהליכי הגלובליזציה המתפשטים במהירות ומציבים סכנות וגם הזדמנויות חדשות: 'העולם השתנה. תיכנס לכפר ערבי ותגלה שאפילו הצעירות הערביות רוצות ישבן יותר קטן שיתאים לג'ינס האופנתיים' " [240]
[בשיחה עם וורן כריסטופר, שר החוץ האמריקני] "ניתן לכעוס על ערפאת, אך אין להתעלם מן העובדה שקיבל החלטה היסטורית ששום פלסטיני לא העז לקבל קודם לכן. נפילת ערפאת תהיה כישלון לכולנו, ולכן יש לתמוך בו בכל דרך אפשרית". [241]
[פרס לערפאת, 2001]: "המצב הנוכחי לא רע מבחינתך. מסגד אל אקצא בשליטתך. המופתי שולט בפועל בהר הבית, היהודים לא נכנסים עד הגעת המשיח, והמשיח הוא דיפלומט מצוין - הוא אף פעם לא מגיע". [251]
[בדיון על המצב הבטחוני, 2002]: "צריך להלחם בטרור, לא בפלסטינים. אנחנו דוחפים את הפלסטינים לטרור. [השר בניזרי טוען כי 'הסכמי אוסלו עשו את המתאבדים', תשובת פרס]: 'ואני יכול להגיד, המתנחלים עשו את המתאבדים' " [261]
"פרס גם ביטל את דברי כי יש ערך היסטורי להכרה של העולם המוסלמי בקיום יהודי ריבוני בארץ הקודש. הוא ראה בהיזדקקותנו להכרה של 'האחר' בזהותנו שלנו, עדות להיעדר ביטחון עצמי ולחולשה. את דעתו זו השמיע באוזני הרבה לפני נאומו של נתניהו בבר אילן" [291]
"במסגרת מאמציו לגרור את נתניהו להסכם עם הפלסטינים, פרס נפגש באופן שוטף עם דמויות פלסטיניות מרכזיות שהבאתי אל ביתו לארוחות ערב חשאיות: סאיב עריקאת, אבו עלא, ג'יבריל רג'וב, מוניב אל-מאסרי ואחרים". [292]
[בשיחה עם הילרי קלינטון, 2009]: "אין זה הוגן לדרוש מהפלסטינים לוותר על אינצ' אחד מסך היקף השטח של קווי 67'. ערפאת עשה ויתור עצום מבחינתם כאשר ויתר על החלום הפלסטיני המקורי של 100 אחוז, ובאוסלו הוא גם ויתר על השטח שהקצתה לפלסטינים החלטת החלוקה של האו"ם מ-1947 [...]" [298-297]
[ב-2011, בפגישה בלונדון עם אבו מאזן, פרס] "סקר את שלל האפשרויות שהעתיד צופן למדינה הפלסטינית שתהיה כהגדרתו 'מוטת מדע ודמוקרטית' [...]" [299]
[2011, אגב מגעים בין נתניהו לאובמה, פרס]: "האמין בכוחו 'לבלבל את כולם', ושבתוך הבלבול ידע לדחוף את עגלת השלום המקרטעת" [304]
"אני מאמין כי יורד הסיכוי שנתקוף לבדנו באיראן, ויש לי חלק משמעותי בכך". [321]
"אני אמרתי כן, הממשלה מחליטה לא, סו ווט?" [330]
"היררכיה דרושה רק בצבא. בפוליטיקה, היררכיה זה דבר מלאכותי. אם חרגתי והצלחתי - זה בסדר... לציפור כמוני, לשבת בכלא אדמיניסטרטיבי זה בזבוז זמן" [332]
"בוא אני אגיד לך משהו על ערפאת. לזכותו, כמו שאנחנו גילינו את חולשותיו של ערפאת, ערפאת גילה את החולשות של המערב. גם הוא שיחק, בוא נהיה פייר, והוא ידע לנגן על זה לגמרי לא רע. ערפאת לא כיבד שום עובדה. הוא היה בטוח שיאמינו לדמיונות שלו, לשקרים שלו, לא פחות מאשר מאמינים לעובדות של הפרופסורים. הוא הצליח בזה, הוא פיתה את כל העולם" [334]
[ואני לא יכול שלא להוסיף הגיג: ומי סייע לו יותר מכל אדם אחר, על פי עדותו שלו? שימק איש השלום, המדע והדמוקרטיה, פרס. לסיכום - וזו התחייבות חד משמעית שלא לחזור יותר לעיסוק בדמותו ומורשתו של המנוול המזיק הזה - לצד מהלכיו המדיניים המזיקים המפורסמים ביותר - המאמץ להפוך את ישראל למעצמה גרעינית גלויה, תרומתו היחודית להרס מפלגת העבודה, קידום ההתנחלויות שלא על פי תכנית אלון, מאמציו שלמרבה המזל ניכשלו לפגוע בתהליך המדיני בין ישראל למצרים, מאמציו שנכשלו גם הם להציל את הכור הגרעיני בעיראק, הרס מדינת הרווחה והמשלת הפקידים על מדינת ישראל באמצעות תכנית הייצוב השערורייתית של 1985, הבלוף של 'הסכם לונדון' שכל כולו נועד לגרור את ישראל לועידת ג'נבה שמשמעותה שיתוק התהליך המדיני, האופן בו גרר את רבין ואת ישראל לאוסלו, כשכל מה שרצה פרס הוא לאיין את ההישגים שהושגו בדם רב על ידי חוסיין ב1970 ועל ידי שרון בעידודו של חבר הכנסת מהאופוזיציה רבין לעקור את ערפאת מהאזור, על ידי החזרתו של רב המרצחים המתועב הזה למוקטעה ברמאללה, חתירתו הבלתי נלאית מבית הנשיא כנגד ממשלה נבחרת בישראל, ובכן אחרי שהזכרנו את כל נזקיו, נוסיף את החמור ביותר: טיפוחה וניהולה של פוליטיקת תיחמון מניפולטיבית, העושה משקר אמת, מאמת שקר, משטות עיקר, מעיקר שטות, בלי נתינת שום דין וחשבון מוסרי מכל סוג לאף אחד, בוודאי לא להיסטוריה שאת דעתו ההגיונית והמתבקשת עליה - שכן לימודה יחשוף את התמונה הזו המנוגדת בתכלית הניגוד לדימויו - תארנו לעיל. ואולי אנקדוטה אחת לסיום: ב-1980, מעט לפני שהלך לעולמו, הודיע יגאל אלון על כוונתו להתמודד על תפקיד יו"ר העבודה, לקראת הבחירות של 1981. בהמשך לשיטתו של אלון, המנוגדת בתכלית הניגוד לא 'רק' לתפיסות המדיניות אלא לאופן בו יש לנהל פוליטיקה במדינה דמוקרטית - אלון כינה זאת 'אתיקה בפוליטיקה' ואת הגדרת הצירוף הזה אפשר למצוא בבלוג הזה - רצה אלון להדפיס את תפיסותיו על השאלות העומדות על הפרק ולהפיצן ב30 אלף עותקים. פרס ניצל את מעמדו כיו"ר המפלגה ומנע את העניין. בהמשך לאותו הגיון, כאשר הציע אלון עימות טלוויזיוני להצגת ההבדלים ביניהם, אמר פרס כי בחירות אינן הוליווד. וכל מלה נוספת מיותרת. ואם פרס מזכיר למישהו ראש ממשלה אחר הנוהג באופן דומה, אמנם לא באותה רמה, כי פרס באמת היה קטגוריה בפני עצמה בתחום התרומה היחודית להרס השיטה הדמוקרטית תוך שימוש מוקפד ומעוות בכל כליה כמובן, אז אין זו מקריות. כי השמעון פרסים ללא ספק, במאוחר ממוקדם, מתים, אבל תמיד צץ להם יורש]