יום שני, 21 באוגוסט 2023

נוסחת פרס - אבי גיל: קטעים נבחרים

 אבי גיל היה עוזרו של שמעון פרס במשך שנים רבות. 

בשנת 2018 פורסם ספר שכותרתו וכותרת המשנה שלו מדברות בעד עצמן: "נוסחת פרס - מיומנו של שותף סוד".

אין צורך לומר ואולי דווקא יש, שאבי גיל לא רק שאיננו מסתיר את הערצתו למושא יומנו, אלא שהוא רואה בו, בשמעון פרס, את אחד מגדולי המדינאים שפעלו בארצנו, ואולי בעולם כולו. מבחינה זו ממשיך אבי גיל קו שכיח שרק הולך ומעמיק: הערצה של פרס גם כי בשנותיו האחרונות הוא ידע עדנה שלא היתה כמוה בימים בהם באמת עמד מאחורי הגה המדינה והזיק לה נזקים בלתי הפיכים (וכאן חשפתי את דעתי עליו, שממילא הצגתי בכמה וכמה מאמרים ששניים מהם אם אני זוכר טוב מופיעים בבלוג זה), וגם כי יחסית למי שפעלו לפניו בבית אנסי, או אחריו במשרד ראש הממשלה, קל מאד להתגעגע אליו. ואם נוסיף על כך את דימויו הנשגב כאיש ספר, אינטלקטואל, שרמנדר וחשוב מכל - איש שלום ורודף שלום ובסוף ממש אהוב על הבריות (להלוויתו הגיעו נציגים מ-100 מדינות!!!!) - אז מה עוד יש לומר, חוץ מ: "מתגעגעים אליך שימון!!".

ובכן, ברשומה הזו אצטט כמה דברים המוזכרים בספרו של אבי גיל. את דעתי על שמעון פרס כתבתי באריכות כמה וכמה פעמים כאמור, הקורא הסקרן מוזמן לחפש בבלוג הזה ממש, ואם אין לו כוח וסבלנות, את השורה התחתונה הוא בוודאי הבין, הקורא הסקרן, מהאירוניה בה הצגתי את האיש הדגול הזה, שדבר אחד יש להזכיר לגביו ושהוא רלבנטי מאד למה שאני עושה כאן כרגע - מספר על העבר שלו, כלומר עוסק בהיסטוריה. ובכן, שמעון פרס הקפיד לומר שוב ושוב ושוב ושוב ושוב כי עיסוק בהיסטוריה הוא בזבוז זמן.

צידוקו לכך נבע ממימד מהותי בדימוי שלו - איש החזון המופלא, מרחיק הראות, שבניגוד לדגי הרקק שהוא נאלץ לחלוק עמם את האוויר וכל השאר, הוא לא התפלש בעניינים שהיו ואינם, אלא פניו ודעתו וראשו ונפשו בעתיד, ולא סתם בעתיד, אלא בעתיד הנשגב, פורץ הדרך, שיכלול לא רק אבל קודם כל מזרח תיכון חדש.

אז יסלח שמעון פרס לאבי גיל, שבניגוד להוראותיו-תורותיו של רבו הדגול, הרש"פ, רבנו שמעון פרס, רשם ביומנו כמה וכמה וכמה עדויות על העבר, ויסלח לי שהלכתי וקראתי וסימנתי והנה עכשיו אני מעתיק לכאן קטעים, שמצטרפים בדיוק למה שמצהירה עליו הכותרת: נוסחת פרס.

[בסוגרים מרובעים תוספות שלי, דילוגים, וכמובן הפנייה לעמוד בספר]

"יד ימינו של פרס במשרד החוץ - יוסי ביילין - דרש לצמצם תעמולה שלילית [ביחס לערבים] ולהעמיד במרכז ההסברה את נושא השלום. הוא גם דרש להפסיק להפיץ את האמנה הפלסטינית. כאשר הותקף בשל כך ע"י ח"כ גאולה כהן, פרס נחלץ לגונן עליו מזעמה והשיב בלגלוג: 'כבר שלחנו חוברות על האמנה הפלסטינית מאיי פיג'י עד פריז. את יודעת מה קורה ככשולחים חוברת כזו - אנשי פיג'י, למשל, מפסיקים את מהלך החיים, וכל האי מתאסף כדי לקרוא את החוברת שקיבלו ממשרד החוץ הישראלי' ". [40]

ב-1996 "הובלנו לארמון הקיץ של השליט בעיר סאלאלה [עומאן]. המפגש עם הסולטאן קאבוס בן סעיד התקיים באולם מפואר [...] שקענו בכורסאות לשיחה שהופרעה מדי פעם, כאשר משרתים יחפים, שחורי עור, תמירים ובאופן בולט בעלי כרס שופעת, מגישים לנו מקערות זהב ענקיות את מגדנות המקום. פרס הדגיש בדבריו כי 'אנו בתקופת מעבר מהמזרח התיכון הישן אל זה החדש. ביקורי בעומאן הנו ביטוי מובהק לאמת זו' [...] ורק עליזה גורן, יועצת התקשורת של פרס, לא יכלה לקחת חלק באירוע המרגש. המארחים התעקשו נמרצות שהארוחה תתקיים על טהרת המין הגברי בלבד. נכנענו. מחיר קטן בדרך למזרח תיכון חדש". [112]

"אז למי מגיע הקרדיט על אוסלו? [...רבים] מילאו תפקיד חשוב, אך מנקודת התצפית שלי, רק לאדם אחד בצד הישראלי, נועד התפקיד המכריע: לגרור את ראש הממשלה רבין למהלך, לתחזק ולא להרפות מן האחיזה בו למרות ספקנותו, מחאותיו, היסוסיו וסלידתו מהחבורה המובילה את התהליך. תפקיד מרכזי ומכריע זה מילא שחקן המשנה פרס. הוא הפגין במילוי משימה זו כישרון מדיני עצום, יכולת לסנכרן מהלכים מורכבים ושחקנים בעייתיים, עקשנות של כלב אמסטף הנועל את מלתעותיו ואינו שומט את טרפו, וגם תחבולות שנויות במחלוקת ועתירות סיכונים. יוסי ביילין תיאר זאת כך: 'רבין היה גיבור בעל כרחו... כל הסיפור של אוסלו זה סיפור של אדם שהגיע לזה בעל כורחו, הוא לא רצה את כל העניין [...] ב-8 בינואר 1993 נועד פרס עם רבין והציג לו תוכנית מדינית נועזת. כך שמעתי מפיו כאשר שב מן השיחה: 'אמרתי לרבין כי יש לעשות צעד גדול כלפי אש"ף [...] יש להציע לערפאת ולחבריו לעבור לעזה שם תהיה להם הזכות לבחור ולהיבחר [...] כיצד הגיב רבין? פרס חייך בעיניים ממזריות: ' אמרתי לרבין: תשקול את ההצעה. אל תגיב מיידית' " [115, 116, 117]

"פרס לא הרפה מלחציו על רבין. הירשפלד ופונדק הוסיפו להעביר אלינו דיווחים על שיחותיהם עם אבו עלא. פרס רצה להאיץ את הקצב. חששתי שהסוד עלול לדלוף, ושרבין יתן הוראה להפסיק את השיחות ולחסל את הערוץ. לקראת סוף אפריל 1993 הוקרנה אופטימיות מסוימת מהשיחות הרשמיות בוושינגטון. יעצתי לפרס להרפות באוסלו עד שיהיה משבר בשיחות הללו. כך יקטן הסיכוי שרבין ישים קץ לערוץ הרגיש. פרס הסכים, ואף ביקש מהירשפלד להמנע מלדבר בטלפון על המגעים. הוא חשש מדליפה, אך גם מאוזנם החקרנית של גורמי הביון, ובראשם - המודיעין הישראלי. יחסו של פרס למודיעין היה מורכב מאד. הוא לא העריך את יכולתם של שירותי המודיעין לרדת לעומקה של סוגיה פוליטית סבוכה". [126]

[שמעון פרס הפקיד בידי שר החוץ הולסט ובמסגרתו נכתב ש]: "כל המוסדות הפלסטיניים במזרח ירושלים כלל הכלכליים, החברתיים, החינוכיים והתרבותיים, וכן המקומות הנוצרים והמוסלמים הקדושים, ממלאים תפקיד חיוני בעבור האוכלוסיה הפלסטינית. אין צורך לומר שאנו לא נפריע לפעילותם. להפך, מילוי תפקיד חשוב זה יזכה לעידוד", ולטענת פרס  רבין היה "מודע לעניין" וממילא לטענת גיל "[...] חברי הכנסת לא היו זקוקים ל'מכתב על ירושלים' כדי לטעון שבאוסלו הוצב סימן שאלה לגבי עתיד ריבונותה של ישראל על ירושלים השלמה והמאוחדת". [אבל מהמשך הדברים של גיל ברור שהוא מורח את העניין לטובת פרס, שכן הוא כותב כי] "התקווה שערפאת ישמור בסוד לעד את דבר קיומו של המכתב הייתה כמובן מעט מוגזמת. ב-10 במאי נשא ערפאת נאום במסגד ביוהנסבורג, קרא לאומה המוסלמית 'לצאת לגי'האד על ירושלים', וגם גילה שישראל הפקידה בידיו מכתב בקהיר ולפיו ירושלים היא חלק ממשא ומתן שייפתח בתוך שלוש שנים". [בהמשך, ציטוט מנאומו של ערפאת]: "הג'יהאד יימשך, וירושלים היא לעם הפלסטיני, היא לכל המוסלמים, הקרב העיקרי הוא ירושלים והמסגדים הקדושים [...וממשיך אבי גיל] "פרס המוטרד ניצל את פגישתו עם ערפאת [אגב ארועי קבלת פרס הנובל לשלום] כדי להביע את מחאתו: 'דבריך בדרום אפריקה התקבלו בצורה קשה ביותר בישראל'. ערפאת: 'לא הובנתי. דיברתי במסגד מול שיעים-איראנים שביקרו אותי קשות'. פרס: 'אמרת שבעיני הנביא מוחמד יש הסכם מדרגה שניה'. ערפאת: 'לא. לא אמרתי זאת'. פרס: 'אפילו שולמית אלוני יצאה בקריאה להפסיק את השיחות עימכם. חשוב שמחר תאמר בנידון דברים חד-משמעיים לתקשורת'. ערפאת: 'מוחמד דיבר על גי'האד קטן ועל ג'יהאד גדול. הג'יהאד הגדול הוא ג'יהאד של הנפש. לא ג'יהאד אלים' " [163, 165, 166]

[על מלחמת ששת הימים ועל רעיונו לבצע פיצוץ גרעיני]: "המלחמה סיבכה אותנו. כיבוש ירושלים המזרחית יצר בעיה שיהיה קשה ביותר לפתור במסגרת המשא ומתן. אני הצעתי לפני המלחמה לבצע מהלך מרתיע. המערה כבר היתה מוכנה בנגב. אך דיין ואשכול הריחו את ההישגים שצפויים מן המלחמה". [203] [וחשוב להבין: קבלת רעיונו המופלא של פרס משמעותו המיידית היתה סיום היחסים המדיניים עם ארה"ב והפיכת ישראל למדינה מצורעת, וכמובן יצירת מירוץ חימוש גרעיני כולל במזרח התיכון, אחד מיעדיו הקבועים של פרס, איש השלום].

"אנשיו של רבין לא סברו ששחקן המישנה צריך לזכות באותו מעמד שלו זכאי ראש הממשלה. הם חשו פגועים מן האופן שבו פרס תמרן את רבין לאוסלו ללא ידיעתם" [203]

"מאז אוסלו, הפלסטינים לא השקיעו את המאמץ שנדרש כדי לבלום את הטרור [...בשיחה עם אוסאמה אל באז יועצו של הנשיא המצרי אמר פרס] 'ערפאת יוריד אותנו מהשלטון. מה היית אומר אילו אני הלכתי לביקור ניחומים בביתו של גולדשטיין מבצע הטבח במערת המכפלה? והנה ערפאת הלך לנחם את משפחת 'המהנדס' יחיא עייש [...]' לפרס המתוסכל שוב התחוור כי הפרטנר שלו חמקמק ולא מספק את הסחורה". [215]

 "פרס תאר באוזני שרון את תהליכי הגלובליזציה  המתפשטים במהירות ומציבים סכנות וגם הזדמנויות חדשות: 'העולם השתנה. תיכנס לכפר ערבי ותגלה שאפילו הצעירות הערביות רוצות ישבן  יותר קטן שיתאים לג'ינס האופנתיים' " [240]

[בשיחה עם וורן כריסטופר, שר החוץ האמריקני] "ניתן לכעוס על ערפאת, אך אין להתעלם מן העובדה שקיבל החלטה היסטורית ששום פלסטיני לא העז לקבל קודם לכן. נפילת ערפאת תהיה כישלון לכולנו, ולכן יש לתמוך בו בכל דרך אפשרית". [241]

[פרס לערפאת, 2001]: "המצב הנוכחי לא רע מבחינתך. מסגד אל אקצא בשליטתך. המופתי שולט בפועל בהר הבית, היהודים לא נכנסים עד הגעת המשיח, והמשיח הוא דיפלומט מצוין - הוא אף פעם לא מגיע". [251]

[בדיון על המצב הבטחוני, 2002]: "צריך להלחם בטרור, לא בפלסטינים. אנחנו דוחפים את הפלסטינים לטרור. [השר בניזרי טוען כי 'הסכמי אוסלו עשו את המתאבדים', תשובת פרס]: 'ואני יכול להגיד, המתנחלים עשו את המתאבדים' " [261]

"פרס גם ביטל את דברי כי יש ערך היסטורי להכרה של העולם המוסלמי בקיום יהודי ריבוני בארץ הקודש. הוא ראה בהיזדקקותנו להכרה של 'האחר' בזהותנו שלנו, עדות להיעדר ביטחון עצמי ולחולשה. את דעתו זו השמיע באוזני הרבה לפני נאומו של נתניהו בבר אילן" [291]

"במסגרת מאמציו לגרור את נתניהו להסכם עם הפלסטינים, פרס נפגש באופן שוטף עם דמויות פלסטיניות מרכזיות שהבאתי אל ביתו לארוחות ערב חשאיות: סאיב עריקאת, אבו עלא, ג'יבריל רג'וב, מוניב אל-מאסרי ואחרים". [292]

[בשיחה עם הילרי קלינטון, 2009]: "אין זה הוגן לדרוש מהפלסטינים לוותר על אינצ' אחד מסך היקף השטח של קווי 67'. ערפאת עשה ויתור עצום מבחינתם כאשר ויתר על החלום הפלסטיני המקורי של 100 אחוז, ובאוסלו הוא גם ויתר על השטח שהקצתה לפלסטינים החלטת החלוקה של האו"ם מ-1947 [...]" [298-297]

[ב-2011, בפגישה בלונדון עם אבו מאזן, פרס] "סקר את שלל האפשרויות שהעתיד צופן למדינה הפלסטינית שתהיה כהגדרתו 'מוטת מדע ודמוקרטית' [...]" [299]

[2011, אגב מגעים בין נתניהו לאובמה, פרס]: "האמין בכוחו 'לבלבל את כולם', ושבתוך הבלבול ידע לדחוף את עגלת השלום המקרטעת" [304]

"אני מאמין כי יורד הסיכוי שנתקוף לבדנו באיראן, ויש לי חלק משמעותי בכך". [321]

"אני אמרתי כן, הממשלה מחליטה לא, סו ווט?" [330]

"היררכיה דרושה רק בצבא. בפוליטיקה, היררכיה זה דבר מלאכותי. אם חרגתי והצלחתי - זה בסדר... לציפור כמוני, לשבת בכלא אדמיניסטרטיבי זה בזבוז זמן" [332]

"בוא אני אגיד לך משהו על ערפאת. לזכותו, כמו שאנחנו גילינו את חולשותיו של ערפאת, ערפאת גילה את החולשות של המערב. גם הוא שיחק, בוא נהיה פייר, והוא ידע לנגן על זה לגמרי לא רע. ערפאת לא כיבד שום עובדה. הוא היה בטוח שיאמינו לדמיונות שלו, לשקרים שלו, לא פחות מאשר מאמינים לעובדות של הפרופסורים. הוא הצליח בזה, הוא פיתה את כל העולם"  [334]

[ואני לא יכול שלא להוסיף הגיג: ומי סייע לו יותר מכל אדם אחר, על פי עדותו שלו? שימק איש השלום, המדע והדמוקרטיה, פרס. לסיכום - וזו התחייבות חד משמעית שלא לחזור יותר לעיסוק בדמותו ומורשתו של המנוול המזיק הזה - לצד מהלכיו המדיניים המזיקים המפורסמים ביותר - המאמץ להפוך את ישראל למעצמה גרעינית גלויה, תרומתו היחודית להרס מפלגת העבודה, קידום ההתנחלויות שלא על פי תכנית אלון, מאמציו שלמרבה המזל ניכשלו לפגוע בתהליך המדיני בין ישראל למצרים, מאמציו שנכשלו גם הם להציל את הכור הגרעיני בעיראק, הרס מדינת הרווחה והמשלת הפקידים על מדינת ישראל באמצעות תכנית הייצוב השערורייתית של 1985, הבלוף של 'הסכם לונדון' שכל כולו נועד לגרור את ישראל לועידת ג'נבה שמשמעותה שיתוק התהליך המדיני, האופן בו גרר את רבין ואת ישראל לאוסלו, כשכל מה שרצה פרס הוא לאיין את ההישגים שהושגו בדם רב על ידי חוסיין ב1970 ועל ידי שרון בעידודו של חבר הכנסת מהאופוזיציה רבין לעקור את ערפאת מהאזור, על ידי החזרתו של רב המרצחים המתועב הזה למוקטעה ברמאללה, חתירתו הבלתי נלאית מבית הנשיא כנגד ממשלה נבחרת בישראל, ובכן אחרי שהזכרנו את כל נזקיו, נוסיף את החמור ביותר: טיפוחה וניהולה של פוליטיקת תיחמון מניפולטיבית, העושה משקר אמת, מאמת שקר, משטות עיקר, מעיקר שטות, בלי נתינת שום דין וחשבון מוסרי מכל סוג לאף אחד, בוודאי לא להיסטוריה שאת דעתו ההגיונית והמתבקשת עליה - שכן לימודה יחשוף את התמונה הזו המנוגדת בתכלית הניגוד לדימויו - תארנו לעיל. ואולי אנקדוטה אחת לסיום: ב-1980, מעט לפני שהלך לעולמו, הודיע יגאל אלון על כוונתו להתמודד על תפקיד יו"ר העבודה, לקראת הבחירות של 1981. בהמשך לשיטתו של אלון, המנוגדת בתכלית הניגוד לא 'רק' לתפיסות המדיניות אלא לאופן בו יש לנהל פוליטיקה במדינה דמוקרטית - אלון כינה זאת 'אתיקה בפוליטיקה' ואת הגדרת הצירוף הזה אפשר למצוא בבלוג הזה - רצה אלון להדפיס את תפיסותיו על השאלות העומדות על הפרק ולהפיצן ב30 אלף עותקים. פרס ניצל את מעמדו כיו"ר המפלגה ומנע את העניין. בהמשך לאותו הגיון, כאשר הציע אלון עימות טלוויזיוני להצגת ההבדלים ביניהם, אמר פרס כי בחירות אינן הוליווד. וכל מלה נוספת מיותרת. ואם פרס מזכיר למישהו ראש ממשלה אחר הנוהג באופן דומה, אמנם לא באותה רמה, כי פרס באמת היה קטגוריה בפני עצמה בתחום התרומה היחודית להרס השיטה הדמוקרטית תוך שימוש מוקפד ומעוות בכל כליה כמובן, אז אין זו מקריות. כי השמעון פרסים ללא ספק, במאוחר ממוקדם,  מתים, אבל תמיד צץ להם יורש]

יום רביעי, 16 באוגוסט 2023

חוק יסוד: לימוד תורה - איך לא חשבנו על זה קודם

 ויאמר הנביא זכריה:  "וְהָאֱמֶת וְהַשָּׁלוֹם אֱהָבוּ".

ואת הסתירה הפנימית הזו פרשו חז"ל (תוספתא סנהדרין), כך:

"כל מקום שיש אמת, אין שלום. וכל מקום שיש שלום, אין משפט. ואיזהו משפט אמת? – שיש בו שלום. הוי אומר זה הביצוע (פשרה)". 

נראה לי יופי של חוק יסוד: לימוד תורה. כזו שהיא לא קרדום לחפור בה פטורים והתחמקויות והתחכמויות. תורה. כמו פעם.

יום רביעי, 26 ביולי 2023

ב-1926 לא היתה שום בעיה לכתב עת של השמאל הציוני, לפרסם את המאמר הזה, פרי עטו של אז"ר (ההוא מהמפוזר), תחת הכותרת " גולו את החרפה!"

 

בירושלים התנפלה המשטרה ביום הכפורים בגבורה נפלאה על השרפרפים שהזקנים הביאו עמם לשבת ביום־צום על יד הכותל המערבי וגם נצחה. השרפרפים הלכו בשבי...

הזקנים עשו שלא כחוק.  על פי החוק מותר להעביר בחמורים גללים על יד הכותל המערבי, על פני היהודים המתפללים שם, ואסור להעמיד שם שרפרפים...  חוק קדוש!

בימי־הבינים אסור היה ליהודי להרָאות ברחוב בלי טלאי־צהוב על בגדו העליון מגבו.  זה היה חוק מטעם קדושת האפיפיור אינוקנטי השלישי.  ובודאי שצריך היה לשמור על החוק.  ומי שנראה ברחוב בלי טלאי נענש קשה כעובר חוק.

לימים נתבטל החוק הזה, נשתחרר היהודי מהעלבון הזה, אבל נשאר טלאי צהוב אחר שנושאו הוא לא יהודי יחיד, אלא האומה כולה, זהו השקוץ שעל יד הכותל המערבי.  והנה גם הוא קיים בתוקף החוק של הטלאי הצהוב.

יודעים אנו שקוזאקי הנצרות רוצים שהכותל המערבי, בתור סמל היהדות: יעמוד תמיד בתוך סביבה מלאה חלאה, כדי שישמש אנטי־תיזה לקבר הקדוש המפואר בעדי עדיים.  חושבים הם להתכבד בעולם בקלוננו, להרים בזה את קרן הנצרות, ואולי יצודו בזה גם איזה נפשות מתוך היהודים.  כן.  בודאי שישנם כאלה.  אבל אין אנו יכולים לחשוד שהפוליטיקה האנגלית תתבסס על השקפה אנטי־אנושית ואנטי־הגיונית שכזו.  "ובוזי יקלו״ – אומר הנביא.

וצריך להגיד האמת: הרבה אשמים אנחנו בעצמנו בעלבוננו זה.  היה זמן ור׳ זלמן צורף (לפני שמונים שנה בערך) הצטער על שחורבת ר׳ יהודה החסיד נמצאה ברשות ישמעאלים וכבעל רצון כביר השיב את הגזילה לבעליה.  ולכותל המערבי לא נמצא מי שידאג להרחיק את השקוץ מקרבתו.  לא הרגשנו בעלבון.

אבל צריכים אנחנו לתקן את המעוות.  אמנם, יודעים אנו כי יש פקידים המשתדלים שהחלאה לא תמוש מקרית דוד ושירושלים תשקע בטנופת, למען לא יחסר כלום מצביון גלותה.  אך דעת הפקידים הללו בודאי אינה חובה על קברניטי האומה האנגלית היודעים מה זה רגש אדם וקדשי עם ועם.

והחובה היא על כל בני עמנו בכל מקום שהם להחיש בדבר הזה ולהשפיע על הממשלה המרכזית באנגליה להסיר את הטלאי הצהוב מעל גב האומה המתעוררת לתחיה.  ובפרט בדבר זה שלא יביא נזק למי שהוא.  לשכני הכותל המערבי אפשר לתת מקום יותר רחב.  האומנם הפוליטיקה העולמית הגדולה דורשת, כי השכנים יטילו גלליהם על יד הכותל המערבי דוקא, ולא במקום אחר, חלילה?

"דבר", תרפ"ו

 

יום שלישי, 11 ביולי 2023

בני ברבש מציע "לא צו פיוס ולא פשרה - אלא להשיב מלחמה שערה": בבדיקה שעשיתי עם אהוד ברק הבוקר, הנה מערך הכוחות נכון לעכשיו

 לא, אינני מאלו המשוחחים עם הוד עזריאליותו מפרק השעונים והפסנתרן הדגול, האיש החכם ביותר שנולד לעם היהודי בדורות האחרונים.

אבל לא צריך להיות רכלן גדול כדי לדעת או לפחות לנחש ניחוש מושכל, שהרעיונות המופלאים של בני ברבש, קולנוען דגול שזה בגימטריא מדען מדינה, פילוסוף ופוליטולוג גם יחד, עולים בקנה אחד עם ההמרדה של ברק.

ברבש קובע שישראל היא דיקטטורה, וקורא "להשיב מלחמה" ובשום אופן לא לעשות פשרות ופיוסים.

הואיל ודיקטטורות של ממש כבר פעלו בהיסטוריה הריאלית, הפועלת מעט שונה מזו העולה במוחם הקודח של קולנוענים ישראלים (ע"ע 'תמונת הניצחון', עוד יצירה העונה לכללים הבלתי כתובים אך המובנים מאליהם של קולנוענינו בשיבתם כפרשנים 'אמנותיים' של הסכסוך הפלסטיני: היהודים אשמים מעצם היותם יהודים, וכל השאר פריימים ותמרות עשן, והדרך למועמדות לפרס חתול הזהב בצרפת או הזוי הכסף בקולינווד, קצרה ומובתחת), אין אלא להציץ להיסטוריה הזאת ולהקיש למקומותינו.

ארגנטינה למשל. אחרי הדחת הנשיא פרון, שאמנם רכב על הפיכה צבאית אך בשלב מאוחר יותר נבחר כדת וכדין כנגד קואליציה רחבה מאד שכללה אפילו את שגרירות ארה"ב, הוקמה בארגנטינה (לא בקולנוע, במציאות) דיקטטורה צבאית. בשלבים מסויימים נלחמו מרכיבי הצבא אלו באלו, כשלשיא מגיעים הקרבות בטבח של כ-300 אזרחים ארגנטינים שאיתרע מזלם להיות במקום הלא נכון בזמן הלא נכון: מטוסי חיל האוויר הארגנטיני הפציצו את בית הנשיא, כשהאויב הוא חיל הים או חיל היבשה.

על פי ההגיון הזה, הבה נעשה רגע הערכת כוחות לקראת "המלחמה שערה" שמציע לנו הקולנוען ברבש. או במונחים של הבראנז'ה שלו: מה הסטינג.

חיל האוויר ברובו שלנו. אני בצד של ברבש כמובן. כי כמוהו אני סבור שישראל מצויה במשבר עמוק הכולל בין השאר חלוקה הזויה בנטל מצד המרכיב המרכזי בקואליציה של 'המחנה הלאומי'; איוש בלתי נתפס של משרות מרכזיות בממשלה על ידי אנשים שעל פי כל מבחן של שכל ישר אמורים היו לשבת בבית סוהר ובכל מקרה לא לייצג ציבור, שום ציבור; התרופפות המשילות הבאה לידי ביטוי באוזלת היד של הרשויות להתמודד עם הסתה גלויה (כולל של אהוד ברק אם כבר מציינים את התופעה); ועוד ועוד.

אלא שבניגוד לברבש אני סבור שיש רק דרך אחת להתמודד עם כל הבעיות הללו: לא במלחמה, אלא בפוליטיקה. והפוליטיקה בדמוקרטיה, או מה שעושה את הדמוקרטיה לדמוקרטיה, זה שהפוליטיקה שלה מבוססת על כללי משחק מוסכמים. בחירות, תוצאות, קואליציה, אופוזיציה, ויכוח, פשרות, ושוב בחירות וחוזר חלילה. לא מלחמה משום סוג.

אז חיל האוויר ברובו איתנו. חיל הים כנראה שגם כן. גולני שלהם. גבעתי גם. כפיר בלי ספק שלהם. תותחנים שלנו. אוגדה 36 שלנו. 35 שלהם. גם משמר הגבול. משטרת תל אביב וחיפה, שלנו. משטרת ירושלים שלהם. 8200 שלנו. חיל הלוגיסטיקה שלהם. חיל התיקשוב שלנו. המוסד שלנו. השב"כ חצי-חצי. משמר הכנסת חצי-חצי. נותר לברר מי שולט בכנף 2.

אלא אם לא הבנתי נכון את ברבש. כי אולי ב"מלחמה" הוא מתכוון למאבק אזרחי תקין. לא מרי אזרחי כפי שמטיף לו אהוד ברק ביודעו שרוב הציבור מתייחס לקריאה הזו בדיוק כפי שהוא מתייחס לכל שטות שיוצאת לו מהפה בעשור האחרון, עשור המעמיד בצל את האיש שהיה פעם, כלומר במשיכת כתפיים. כי ברק שמטיף למרי אזרחי יודע שלא יהיה מרי אזרחי אבל כשיגיע יום הבוחר, מספיק 50 אלף אידיוטים שימושיים שיחזירו אותו לגלגל הפוליטי. וזה הרי מה שהוא רוצה.

אם לחזור ל"מלחמה" שהציע ברבש: אז אם לא מדובר במלחמה בין זרועות הצבא כפי שהיה בארגנטינה בשנות ה-50' או כפי שהיה לפני שבועיים ברוסיה, ואם לא מדובר בעוד מבוא לתסריט קולנועי שגור אצל קולנוענינו, אלא מדובר במאבק אזרחי תקין, אז אין ברירה אלא לשאול את הקולנוען את השאלה המתבקשת: מה התסריט.

לא צו פיוס, כלומר אין מקום לשיחות בבית הנשיא. לא פשרה, כלומר אין מקום לשיחות עם הצד השני בכלל. אז מה כן? "מלחמה שערה" כאמור, ואז, וסליחה על החזרות, אם לא מדובר בקק"ש מול קמ"ק, עוז77 נגד טייסת109, אז מה התסריט?

נחסום את נתב"ג, נחסום את נתיבי איילון, נשכב על פסי הרכבת, נתלה דגלי הלאום על ראש מגדל עזריאלי, נפזר תמונות מגוחכות של אגרופים א-לה-מחאת השחורים במקסיקו68, נצרח דה-מוק-קרה-טיה עד שישרפו מיתרי הקול, נעמוד על כל הגשרים וננפנף בדגלים בעוצמה כזו שלפחות טובה אחת ברורה ומיידית תצמח מהמחאה: בריזה נאה מכיוון מערב, וסליחה שכאן נגמרה היצירתיות שלי, אחרי הכל אני לא קולנוען.

ואחרי שנעשה את כל זה שוב ושוב ושוב ושוב לא כל שבת אלא כל יום, כל היום, השאלה המעצבנת שקולנוענים פטורים ממנה כי אצלם המציאות (שהיא סרט, הם הרי חיים בסרט) נגמרת על פי כללי קורס התסריטאות אחרי בערך 100 דקות, אבל במציאות הממשית היא השאלה היחידה החשובה שממנה נגזר הכל, תישאר בעינה: ומה אז?

ומה אז? ונגיד שבמקום מספר הולך ודועך של מפגינים המספר ילך ויעלה ויגיע, הבה נפריזה, ל-2 מליון אזרחים ברחובות כל יום כל היום. ומה אז?

בדמוקרטיה יש על השאלה הזו תשובה אחת ותשובה אחת בלבד: הממשלה הקיימת תמשיך להתקיים ותמשיך להיות הגורם המוסמך לביצוע מדיניות כל עוד היא ממשיכה להיות ממשלה הנשענת על רוב בבית הנבחרים. נקודה.

ולכן, על השאלה "מה אז" יש רק תשובה אחת: בחירות. או במועדן, או שלא במועדן, הנה עוד סיבה למתוח ביקורת נוקבת על נתניהו שגרר את ישראל לחמש מערכות בחירות תוך שלוש שנים.

אבל אלו כללי המשחק, אלו ואין בלתם.

וחדשות ישנות שהן סוד גלוי שאפילו קולנוענים מסוגלים להבין: אחרי הבחירות הבאות, בין אם יתקיימו בעוד שלושה חודשים במקרה הטוב בו הממשלה תיפול היום, והממשלה לא תיפול היום ולא מחר ולכן הבחירות הבאות תתקיימנה כנראה במועדן או לכל המוקדם בעוד שנה, גם אז תוצאות הבחירות יהיו כאלו שהדבר המרכזי שהן תכתבנה הוא בדיוק מה שהקולנוען השנון שלנו מטיף נגדו: גם פיוס וגם פשרה.

כי אין, לא היתה ולא תהיה דמוקרטיה שרוב אזרחיה לא מבינים שהיא כל כולה מבוססת אם לא על פיוס, אז בוודאי על פשרה. בכל מקרה ובשום פנים ואופן, לא על מלחמה.

מכאן שאם דמוקרטיה זה פשרה, רצוי על בסיס פיוס, ודמוקרטיה היא פשרה עם או בלי פיוס, אין שום סיבה - אלא אם אתה אהוד ברק שמטיף למרי כדי לחזור לגלגל הפוליטי (או אז ברבש הוא אידיוט שימושי של ברק) - ליישם את עקרון העל הדמוקרטי הזה כבר עכשיו.

יום שישי, 7 ביולי 2023

כמה מחשבות על צ'אט-GPT ואינטליגנציה של מכונות

 גילוי נאות מובן מאליו: אני היסטוריון ולא איש מחשבים. 

האם זה יתרון או חסרון? תלוי מה העניין. אם מבקשים ממני לומר משהו אינטליגנטי על מצב פיתוח ה-IA או ה-AI, אין לי יותר מדי מה לומר. אבל אם מבקשים ממני לומר משהו על המימד החברתי-אנושי של המכונות הללו, העובדה שאני לא מבין את שלדון ושלדון לא מבין אותי, היא דווקא יתרון.

מחשבה א: אין טעם ללעוג לצ'אט-GPT - כל הליצנים עוד יאכלו את הכובע שלהם כי כבר היינו שם

הלעג לצ'אט-GPT מזכיר לי את הלעג שאפילו אני הייתי חלק ממנו, לויקיפדיה. 

לעג דומה הביע נפוליאון כנגד הרעיון המשונה, שלא לומר ההזוי והמסוכן ובכל מקרה חסר השחר, להכניס תנור אל תוך בטן האניה, ולחבר אותו באמצעות כמה רצועות עור למדחף. במלים אחרות אם זה לא ברור, נפוליאון, איש לא טיפש בלשון המעטה, חשב שמנוע קיטור הוא גם בלתי אפשרי וגם מסוכן. 

לעג דומה השמיעו מדענים מלומדים ומכובדים כנגד רעיון הרכבת. הם הזהירו שנסיעה במהירות מטורפת של 40 קמ"ש תקרע את הפנים מעל לעצמות הגולגולת, וכי נשים הרות תפלנה את ולדיהן. 

אפילו אדיסון, ממציא מהולל, לעג לרעיון ההזוי של ניקולא טסלה, לפיו אפשר לייצר חשמל בזול ובעוצמה אדירה, שתאפשר לכולם להנות ממנו, ולא רק "כמה סנובים בטרקלינים שלהם" כפי שניסח זאת הרצל בקטע מפורסם ביומנו.

ולכן, מה שאנו חווים כרגע, מכונה שכותבת ברהיטות טונות של שטויות (לצד פי כמה טונות של דברי טעם), הוא עניין זמני. הצ'אט-GPT או איך שבחרו לכנותו ליצני העברית - ג'ט-פטפט - הוא לא רק כאן כדי להשאר, אלא שכל מה שמבטיחים לגביו, ועוד הרבה מאד דברים שאי אפשר לדמיין כרגע, יהיו חלק מעולמנו. נקודה. בדיוק כמו הקיטור, החשמל והויקיפדיה.

מחשבה ב: אז מה יהיה? נפסיק לחשוב?? געוואלד!! הילדים בבתי הספר כבר לא מסוגלים לכתוב חיבור!!! מה יהיה??

כן, הגיע הזמן לומר את הדברים שאחרים כבר מזמן ראו לנכון לומר כי הם הבינו שהגיע הזמן לומר: רוב האנשים בינוניים בביצועים שלהם. יתכן שגם ביכולת, סביר להניח שלא, אבל בפועל רוב האנשים מיישמים תכונה אנושית ישנה מאד ומובנת מאליה בטבע בכלל (תשאלו את החתולים, הכלבים והאריות): עצלנות, בטלנות, רשלנות.

בלי התכונה הזו אי אפשר למשל להסביר לא את מוסד העבדות שהיה חלק מהאנושות כולה, כולל באפריקה שם שחורים העבידו שחורים מה שחייב להביא לסופה את האגדה שיש קשר הכרחי בין עבדות לגזענות, ולא את המצאת החשמל.

איך קבעה סיסמה מקומית בשנות החמישים? "יותר חשמל פחות עמל".

ואחרי שהבנו שרוב האנשים נוטים לעצלנות, אין לנו מה לבוא בטענות לעובדה, וזו עובדה, שרוב תלמידי התיכון יעשו הכל כדי לא לעשות כלום או כדי לעשות את המינימום. ומבחינה זו הצ'אט-GPT הוא לא 'קפיצת מדרגה' אלא עוד מאותו הדבר.

מי שממשיך לחשוב שעבודות כתובות הן סימן לחוכמה, הבנה, תבונה וכדומה, חי באשליות. תפקיד בית הספר הוא סוציאליזציה וסוציאליזציה בלבד. היא כוללת כמובן לא רק מפגש חברתי שתפקידו ללמד כישורי חיים (כמו למשל ללמוד להקשיב ובעיקר לעמוד בתור ולתרגל ריסון עצמי בלעדיה לא תתכן דמוקרטיה, לכו תסבירו את זה לאהוד ברק), אלא גם תוכן כמו למשל אנגלית, חשבון וזהות.

אכן: הזהות קשורה למדעי הרוח (בישראל: תנך, היסטוריה, ספרות וכדומה), ומדעי הרוח דורשים רמה של עיון, ועיון נבחן ביכולת לכתוב עבודות, ועכשיו את העבודות יכתבו כמעט כולם בצ'אט-GPT, אבל זה לא משנה שום דבר, כי עד לצ'אט-GPT כמעט כולם העתיקו או קנו עבודות, ואם לא קנו ולא העתיקו, ואפילו עשו ממש בעצמם לבד, התוכן נכנס מאצבע אחת, עבר דרך המקלדת למדפסת, ומשם לדף ושם בערך הוא נשאר.

אבל אין מה לדאוג: כי את הזהות הממוצעת רוכשים דרך סמלים, דרך דרמות, דרך חוויות.

והדגשתי "רוב" ו"כמעט כולם" כי יחידי סגולה, כמו בכל תחום אחר (מוזיקה, ספורט, פוליטיקה, טיס, שלדונז, טיורינגס, אמנות, מחול וכן הלאה), יצוצו גם בתחום מדעי הרוח (ומפאת כבודם - ואי כבודם - של כאלו ואחרים לא אציין שמות של אנשים חיים, אלא רק אזכיר כאן כמה מתים: מקס ובר אצל הגויים, יעקב כץ אצל היהודים).

ומכאן למסקנה שאין טעם להתרגש מהעובדה שהצ'אט-GPT יפגע בסיכוי שכולנו נהיה מועמדים לפרס ישראל במדעי הרוח. סוד כמוס: מעולם לא היינו בקטגוריה הזו, גם לא כשכוווולם הלכו לספריה, ולא היתה אפילו 'מכונה חושבת' אחת, וכוווולם קראו את דוסטוייבסקי, את לרמונטוב ואת כל כתבי מאפו.

עוד סוד כמוס: למרות שכל בני האדם הם יצורים ממשמעים, ולמרות שאין שום משמעות למשמעות מחוץ לציר הזמן, לתודעת עבר, לזכרון קולקטיבי כזה או אחר, מה לעשות ולא כולנו היסטוריונים מלידה, בלשון המעטה.

עוד גילוי נאות או ליתר דיוק ממש יציאה דרמטית מהארון: גם אני שעוסק בתחום הזה באופן מקצועי כבר עשרות שנים, וקראתי לפחות 3000 ספרים, וכתבתי בערך 20 ועוד מאות מאמרים, לא רק שאני לא זוכר הכל ולא יודע הכל, אלא שאין סיכוי שאתקרב לדעת את כל מה שאני יודע שאני לא יודע. ולמרות זאת, אני מרגיש חלק מהקולקטיב הישראלי, כי קודם כל הסמלים, הדרמות, החוויות המשותפות.

כל אלו לא יפגעו על ידי הצ'אט-GPT גם אם לא ירוויחו ממנו כלום ושום דבר.

מחשבה ג: אז מה יהיה עם שוק העבודה? געוואלד!! 

אין תשובה קלה לשאלה הזו. אף פעם לא היתה לה. אולי בעתיד, כשהאדם יוותר על מעט מהאגואיזם הצרוף שלו, העולה בקנה אחד עם הבטלנות ואף מזין אותה, תהיה תשובה קלה. אבל אנחנו לא שם.

אז מה יש? נו, כרגיל, היסטוריה. תפקידה (גם) במקרה הזה לתת פרספקטיבה, פרופורציות. 

כבר היינו בסרט הזה מאות אם לא אלפי פעמים: המהפכה החקלאית ייתרה את יכולות הצייד; המלוכה ייתרה את מוסד ראש השבט; המונותיאיזם ייתר את הפגאניות; הדפוס ייתר את הנזירים המעתיקים ואת סופרי הסת"ם; התותח ייתר את המוסקט שייתר את הקשת שייתר את האביר; המצלמה ייתרה את הציירים המדייקים שאחדים מהם הצטיידו בחוות סוסים כדי ללמוד מקרוב את תנועת רגלי הסוס במאוצו (המצלמה פשוט מקפיאה את התנועה בשבריר שנייה); 

להמשיך? בבקשה: הדיגיטל ייתר את הצלולואיד; הדיסק את התקליט; הרכבת התחתית את אלפי הסוסים שחירבנו את ניו יורק לעייפה וכמובן את מפני הזבל ואת הסייסים; מטוס הסילון את הצפלין; ה-VAR את השופט; ועכשיו הצ'אט-GPT מייתר כמה פונקציות רווחות.

אומרים אבל שבשונה מהעבר היום זה "יותר מהר ויותר עוצמתי ואנו לא עומדים בקצב". 

אבל את זה בערך אמרו במאה ה-19 על כל ההמצאות (אחרת ממה היה מתפרנס ז'ול ורן ומה היה מצית את דמיונו של הרצל), ואת זה אמרו במאות שקדמו לה.

הנה למשל קטע נפלא שכתב לא אחר מאשר מרטין לותר שחי במאה ה-16, ולפי דבריו הוא כתב הרי על המאה ה-15!!

"בקראנו בכל קורות הימים, לא נמצא למן הולדת ישו דבר שאפשר להשוותו לדברים שקמו בקרבנו במאת השנים האחרונות. מעולם לא נראו בארץ מן הארצות בניינים כה רבים, אדמות מעובדות כה רבות! מעולם לא נראו משקאות רבים כל כך, כל כך הרבה מאכלים שופעים ומעודנים בהישג ידם של בני אדם כה רבים, הלבושים כה הדורים הם עד שאי אפשר להדר אותם יותר. מי שמע מימיו על מסחר כמסחר ימינו? הוא משתרע על פני תבל כולה, הוא מקיף את כל כדור הארץ. הציור, חריטת העץ, ושאר האמנויות התקדמו ומוסיפים להשתכלל. מלבד זאת יש בקרבנו בני אדם כה חכמים שרוחם חודרת לכל, עד שבימינו עלם בן עשרים יודע יותר משידעו עשרים מלומדים בזמנים אחרים"

הרעיון ברור. אחרי שהבנו שהגיע הזמן שנפנים ברצינות את הקלישאה (הנכונה כמעט כמו כל הקלישאות) לפיה "השינוי הוא הדבר הקבוע היחיד", ואחרי שויתרנו על הרעיון המופלא של הלודיטים, תנועה בפעלה באנגליה בתחילת המאה ה-19 נגד המכונות (כי הן מקור כל הצרה, נכון? אז זהו, שלא. תיכף נדבר על מקור הצרה: ההכרעות האנושיות הנשענות על דיון ציבורי כזה או בעיקר אחר), אז אחרי שהבנו את כל זה, אין ברירה אלא לחזור למציאות ולקבל החלטה ראשונית ועקרונית במונחים בינאריים: כן תכנון או לא תכנון.

מחשבה ד' : כן תכנון או לא תכנון- זו השאלה, ומי שכרגע אומר או חושב 'לא רוצים צפון קוריאה' הוא פשוט טיפש. 

קחו למשל את סעיף 230 בחוק התקשורת האמריקני מ-1996. הסעיף הזה משחרר מאחריות ספקי אינטרנט מהתוכן שמופיע באתרים. אין בו הגנה דומה למדיות ישנות (רדיו, טלוויזיה) ולאחרונה נאלץ בית המשפט האמריקני לבדוק האם ההגנה המקיפה הזו של סעיף 230 לא פוגעת בערכים אחרים כמו סחר בבני אדם או הסתה לרצח.

במלים אחרות: חופש הביטוי? בטח! התיקון הראשון וכל הג'ז הזה. אבל לא בלי גבולות ובלי ריסון. ואם הריסון איננו עצמי, אז יש 'רצון כללי' שמרסן - או אמור לרסן - אותו. 

זה נקרא תכנון. כי החוק מניח מראש (או בדיעבד לגבי העתיד), שיתכן מצב שיהיו אנשים שיבחרו שלא לרסן את עצמם ושאם יש להם מספיק כסף לקנות זמן שידור, הם יעשו שימוש מעוות בחופש הביטוי, למשל כדי לומר "שתי רגליים - רע, ארבע רגליים - טוב", הכותרת הכללית לגזענויות מכל הסוגים, כולל זו המגדר.ית.

אז זה, ולא צפון קוריאה, נקרא תכנון. ואחרי שהבנו שתכנון הוא תמיד נקודתי, ספציפי, תחומי, נושאי, ענייני, ברור לחלוטין שהדוגמא הזו של סעיף 230, היא אחת מאינספור אחרות, המפגישות כמה מפתיע את ההיבטים האנושיים הישנים והמוכרים כבר מאז היות הומו-סאפיינס: עצלנות מזה והחובה לעשות דברים מזה; האגואיזם מזה וההבנה שכולנו רקמה אנושית אחת, מזה.

מחשבה ה': עולם העבודה כמשל

כדי לחסוך זמן לדוגמאטים הפנאטים שחושבים ש"הזכות לעבודה" מקבילה במעמדה לחופש המצפון, הנה זה כבר כאן: עבודה היא לא "זכות" אלא הכרח, כי בטווח הנראה לעין האנושות תמשיך להיות תלויה בקיומה במאמץ קולקטיבי של ייצור כל המענים על הצרכים האנושיים, האמיתיים (בריאות למשל) והמדומיינים (חלקם קשורים או מתחזים לבריאות למשל) גם יחד.

והמאמץ הזה כרוך בעבודה. אבל מכאן ועד להכרזה על עבודה כעל "זכות חברתית" שיש לעגן בחוקה, המרחק לא רק עצום אלא פשוט בלתי עביר כי מדובר בשתי נקודות שנמצאות כל אחת ביקום לוגי מקביל.

מה כן? לא עבודה כי אם עיסוק. כי עיסוק הוא מה שמאפשר בדרך כלל לבני האדם לממש את יצר חיפוש המשמעות שלהם. אם זה העניין - וזה אמור להיות העניין - אז כן, נכון יהיה להכריז על "חופש העיסוק" כעל זכות חברתית שיש לעגן בחוקה.

עיסוק זה גם מה שאני עושה כרגע. ומה שאני עושה כרגע מעניין אותי מאד מאוד, ויש סיכוי שיחד אתי יש שישה מאזינים ואורח. ואולי לא. 

כך או אחרת, אם מבינים שכשם שיש מרחק בין משפחה לבין זוגיות (הגם שזוגיות היא בדרך כלל הבסיס למשפחה), וכפי שיש מרחק בין מיניות לרבייה (ואין צורך להסביר את המרחק כמו גם את הקשר בחלק גדול מהמקרים, אבל רק בחלק גדול ולא בכולם), כך יש מרחק בין עיסוק לבין עבודה.

ועל פי בדיוק אותו הגיון, המחשבה שאיגודי עובדים למשל הם מעל לטבע, עניין קדוש שאין לגעת בו, מגוחכת לא פחות מהמחשבה שכולנו היסטוריונים או שרק אם כוווולם כותבים עבודות 'ממש ממש בעצמם', אפשר להתרווח לאחור ולומר 'יש כאן חינוך ראוי לשמו!'

אלא אם איגודי העבודה הם עוד גורם -  או ליתר דיוק הגורם המרכזי ובכל אופן הראשון - שחלק מרכזי בסדר היום שלו תופסת שאלת תכנון עולם העבודה במציאות של צ'אט-GPT, חשמל, אוטומציה וכל כיו"ב מימדי מציאות שמשפיעים באופן דרמטי על עולם העבודה.

בטווח הרחוק מאד אין שום סיבה שלא לדמיין מציאות טכנולוגית שהוצגה בסדרות כמו 'סטארטרק', כשגיבוריה רוצים כוס תה ארל-גריי 'כמו בלונדון' הם פשוט אומרים לרפליקייטור לייצר להם את המשקה, והרפליקייטור עושה בדיוק מה שאיינשטיין ואחרים הסבירו יחסית מזמן, שחומר הוא חומר הוא חומר ושלכן אין הבדל עקרוני בין מולקולות המסודרות בצורה טבעית בדמות 'אבוקדו', לבין מולקולות העוברות מניפולציה בצ'אט-GPT-רפליקייטור ומופיעות בצורה של כוס תה ארל-גריי.

ולכן, מי שבאמת רוצה לדבר על עולם העבודה חייב לקחת בחשבון כל הזמן את התמורות הטכנולוגיות, כמו צ'אט-GPT ואחרות שקדמו לו.

אלא אם הוא מעריץ שוטה של איגודי עובדים לשם איגודיות העובדים, בלי קשר למה שקורה בשטח (הרי תאצ'ר הצליחה במסע הצלב שלה נגד האיגודים בין השאר כי היו איגודים ששמרו בקנאות על זכותו של כורה-פחם לקבל משכורת מאי-עבודה במכרה שכבר לא היה פעיל 10 שנים כי האיגוד מעל לכל, גם מעל למציאות, לא? אז זהו, שממש לא).

מחשבה ו' : העתיד כבר כאן - סיפורם המשונה של הפנסיונרים

אם מביטים על הפנסיונרים - עולם הולך ומתרחב - אין צורך בסדרות מדע בדיוני. הנה לנו כל הוויליאם שאטנרז, חטובים ומעוצבים, בריאים ומלאי מרץ, בביתם רפליקייטורז מלוא החופן (המיקרוגל, המקרר, המזווה ואפליקציית תן-ביס או וולט), והם עסוקים מבוקר עד ערב, אבל לא עובדים.

והפלא הזה שעד לפני שלושים שנה היה נחלתם של אחוזים בודדים ונדירים ('הסבא שלי נהג מונית כבר 80 שנה, מעשן ארבע קופסאות סיגריות ביום ולא יאומן הוא עולה מדרגות שתיים-שתיים', ואגדות אורבניות דומות אחרות), היום הוא מציאות הולכת וגדלה.

אז מה ההבדל העקרוני בין אדם בן 70 לאדם בן 40? כלום ושום דבר. 

ומכאן שבדיוק אותה מחשבה המיושמת - והיא מיושמת - בהצלחה הולכת וגדלה בעולם הפנסיונרים, נכונה וראויה לעולם גיל הטרום-פנסיה.

וזה -  ולא צפון קוריאה - נקרא תכנון.

ובמחשבה נוספת אם להקיש מהסיפור המשונה של הפנסיונרים: ההווה שלהם אמור להיות העתיד של כולנו - עולם עם קרוב ל'אפס' על גרף העבודה ועם קרוב ל'מאה' על גרף העיסוקים.

ואם כל זה נשמע כמו שילוב של החזון של הרצל - יום עבודה של שבע שעות (שבמכפלות של תרומת 'מכונות החשיבה' ומכונות אחרות הוא חצי מזה) - ושל מארקס (בבוקר קוראים ספר, אחר הצהריים הולכים לדוג בנהר), לא מדובר במקריות. 

כי שני האישים הללו, שלכאורה אין ביניהם שום קשר בשל תפיסותיהם המנוגדות את 'השאלה היהודית', הפעילו שיקול דעת דומה לגבי המציאות: 

הבנה היסטורית, אומץ חברתי, הסתייגות מאוטופיזם דוגמאטי, ראיית הפוליטיקה כשדה מרכזי לתיקון המציאות, והישענות על ההבטחה שבקידמה הטכנולוגית, ובלבד שבני האדם שולטים בה, ולא להיפך.


יום רביעי, 28 ביוני 2023

"בחירת העם" ו"נמוכי מצח" - הרהורים בעיקבות האזנה לפרק 181 בפודקאסט 'שומר סף': שיחה של גדי טאוב עם אבי בראלי

 שורה ארוכה של נושאים עלו במסגרת שיחה אינטליגנטית ומעשירה שקיימו ביניהם שני האנשים הטובים האלה, שמהיכרות איתם מכירים אחד את השני ומנהלים דיאלוג מתמשך כבר בערך 30 שנה.

מתינות, ממלכתיות, אמון, חוסר אמון, פשרה, מחאה, סרבנות, עדתיות וכמובן פוליטיקה.

אבל מכל הדברים החכמים שנאמרו שם, עניין אחד נראה לי כחשוב ביותר: בחירת העם. ומדוע? כי אם לגבי רוב אם לא כל הנושאים אפשר היה לשמוע נימות של ויכוח או לפחות ניואנסים, הנה בעניין הזה שררה בין השניים לא 'סתם' הסכמה, אלא הסכמה הנובעת כמעט מיחס של קדושה למוסד או מושג שאין להרהר אחריו, לא רק כי הוא מובן מאליו, אלא כי הוא המדד העליון לבחינת כל שאר העניינים, מושגיים, מוסדיים, טכניים, פוליטיים, רטוריים ואחרים.

העם בחר את נציגיו? נעבור לדום וניישר את כל שאר המערכת בהתאם.

דוגמא אחת תספיק: ועדת הבטחון של הכנסת סבורה שיש לצאת למתקפה באיראן, או לרכוש צוללות, או כל החלטה בטחונית אחרת, תפקידו של הרמטכ"ל לציית. כי הכנסת היא הריבון, והחיילים, גנרלים, אלופים וכמובן סתם קצינים וסמלים, אמורים לציית. נקודה.

אחרת מדובר ברפובליקת בננות לטינו-אמריקנית, אחרת דן חלוץ או אריה כוכבי או יאיר גולן הם גירסאות מקומיות של חואן פרון.

הדוגמאות והמשלים של טאוב ובראלי, לא שלי. אני הייתי נזהר בהשוואות לארגנטינה ופרון, מהסיבה הפשוטה שאני יודע אולי טיפה יותר מאשר בראלי וטאוב בנושא, אבל לא זה הנושא.

בראלי הקפיד לטעון טיעון חשוב מאד שלצורך העניין אכתיר אותו במלים שלו: 'נמוכי המצח'. בראלי דיבר במפורש על 'נמוכי המצח' מבין צמרת ותיקי צה"ל בשנים האחרונות, שרמת ההבנה שלהם בהיסטוריה ובמדע המדינה נמוכה למדי, ובהתאם התנהלותם במשבר האחרון, ובכלל.

אכן סיבה לדאגה.

אבל היא הנותנת, ומכאן לקושיה המרכזית שבכוונתי להעלות כאן: ומה בדבר 'נבחרי העם'? או מה בדבר 'העם' עצמו? איפה אלו וזה עומדים ואמורים לעמוד במבחן 'נמיכות המצח' אם בכלל?

כלומר שאם בראלי צודק - והוא לדעתי צודק - ובהחלט נחוץ לדמוקרטיה ידע במדע המדינה ובהיסטוריה (שהוא וטאוב חולקים בכמות המספיקה לכל באי איצטדיון סמי עופר בגמר הגביע, כולל לאלפים שירדו לדשא ולא מבינים למה נטפלים אליהם כי הרי הם אוהדי בית"ר וכבר הגששים כלומר נסים אלוני הסביר מדוע מגיע להם הכל כי אחרת הם ישרפו את המועדון), ובכן אם הוא צודק, איפה עומדים 'נבחרי הציבור' במבחן הזה?

טאוב ובראלי הידועים לא רק כאנשים ידענים נבונים ומבריקים, הם קודם כל אנשים ישרים אינטלקטואלית. ומכאן אני מעיז להכניס להם תשובה שחייבת להיות בפיהם לשאלה הזו: חד משמעית וכמעט ללא יוצא מהכלל, בוודאי לנבחרי הציבור הבולטים, חלקם שרים בממשלה, שרים חשובים מאד בממשלה, ידע מהסוג הנזכר, ידע שרוב 'הגנרלים' חפים ממנו (מה שמחזק את נטייתם לפרוניזם מסוכן), לא קיים בכלל בתודעתם של נבחרי הציבור (ומכאן אולי נטיית חלקם לפוטיניזם מסוכן?). נקודה.

אשמח לגלות שאני טועה לגבי הקביעה הפסקנית בפיסקה הפסקנית האחרונה.

אבל עד אז, ובהנחה שאני צודק - והסיכוי שאני טועה בעניין הזה קלוש, כי נבחרי העם מייצגים את העם ומצבו של העם בכל התחומים הנחוצים האלה, היסטוריה ומדע המדינה, הוא פחות מאנוש, ועוד יותר בקרב מצביעי הקואליציה הנוכחית והדברים ידועים (די אם נצביע על מצביעי הסקטור החרדי עליו נשענת הקואליציה הלאומית המפוארת הזו) - אחת משתיים:

א. או שנבחרי העם, בזכות כך שהם נבחרי העם, פטורים מכל סוג של ידע כי הם נבחרי העם. (אותו הפטור שמור כמובן לעם עצמו, כי בשיבתו כעם הוא ריבון שאין כל דרישה ממנו להבין מה היא ריבונות, כיצד היא אמורה להתבצע, מה מגבלותיה, אילו איזונים ובלמים דרושים לשם קיומה, מה המציאות הגלובלית והאזורית ביחס אליה אמורה להתממש ריבונות העם וכיו"ב זוטות שבמחלקות למדע ומדינה והיסטוריה מפרנסות אנשים חכמים מאד - כמו בראלי וטאוב - כבר לפחות 200 שנה).

ב. או שטיעון 'נמיכות המצח' בעייתי כפי שהוצג כי הוא סלקטיבי שלא לומר 'מתנשא' או כל מושג דומה אחר מארסנל השיח הישראלי הרווח. כי אם ידע הכרחי - והוא הכרחי - לניהול נכון של הדמוקרטיה, אז בבקשה קוהרנטיות, רק אם לא קשה. כי את הביקורת הזו יש ליישם על כל מי שזז כאן, כולל על נבחרי העם, כולל אפילו על יובל שטייניץ.

ומכאן לתכנית עבודה, וכמיטב המסורת הסוציאל-דמוקרטית המתונה והקונסטרוקטיבית (בראלי מכיר היטב את העניין, טאוב אולי שכח, אבל אני סומך עליו שמשהו הוא עדיין זוכר מבית אבא), תכנית מינימום ותכנית מקסימום:

תכנית המקסימום: יתכבד משרד האוצר ויקציב מתוך מאגרי החירום שלו סכום עצום שבאמצעותו יקדם משרד החינוך וגם גופים אזרחיים (עמותות, מלכ"רים, מכינות קדם צבאיות, מכוני מחקר וחשיבה, אפילו פורום קהלת, פודקאסטים והשידור הציבורי, גם YNET אם זה יועיל) תכנית לימודים כל-כוללת שתבטיח עד לבחירות הבאות (2024) רמת ההבנה במדעי המדינה ובהיסטוריה, הנחוצים לשם הבנת האחריות העצומה הכרוכה ב'ריבונות העם' והנובעת מהחזון 'להיות עם חופשי בארצנו', הבנת האחריות והנגזר ממנה מבחינה מעשית: איך עושים מה, איזו רשות מופקדת על מה, מה זו ביקורת שיפוטית ומה אמורות להיות גבולותיה, כיצד אמורים לרסן זה את זה בית המשפט, בית הנבחרים והממשלה, רשימה חלקית.

תכנית המינימום: עד שהנס המגולה הזה יקרה (ראשיתו בצעד הבלתי יאומן, שהאוצר יקצה סכום לטובת השקעה בעתיד, צעד שסבירותו נמוכה עוד יותר מנחיתתם של חייזרים באצטדיון סמי עופר לבושים במדי בית"ר), אין אלא לכבד את המציאות כפי שהיא ובאופן הגון, קודם כל כשמדברים - וזה מה שעושים בפודקאסט או בבלוג, מדברים - עליה: 

בהינתן מצבה המוגבל מאד, גם אצל 'גנרלים' אבל פי כמה אצל חברי הכנסת, בעיקר מהימין, של רמת ההבנה במדעי המדינה ובהיסטוריה (הנחוצים לשם הבנת האחריות העצומה הכרוכה ב'ריבונות העם' והנובעת מהחזון 'להיות עם חופשי בארצנו', הבנת האחריות והנגזר ממנה מבחינה מעשית: איך עושים מה, איזו רשות מופקדת על מה, מה זו ביקורת שיפוטית ומה אמורות להיות גבולותיה, כיצד אמורים לרסן זה את זה בית המשפט, בית הנבחרים והממשלה, רשימה חלקית), כל שנותר הוא להניח, שהמעטים שכן מבינים בכל הנחוץ לניהולה של דמוקרטיה, יזכו לכבוד הראוי מצד כל מי שחרד לעתידה של הדמוקרטיה הישראלית, כי הם היחידים שבאמת מבינים על מה הם מדברים.

מי הם 'המעטים'? גם נתניהו, גם, לא רק, גם, גם נתניהו, גם אסתר חיות, גם אהרון ברק, גם יואב דותן, גם יריב לוין, גם רשימה ארוכה אבל לא ארוכה מאד של אישים כאלו ואחרים, גם, אפילו, אהוד ברק, גם גדי טאוב, גם אבי בראלי. חלקם נבחרי ציבור, חלקם 'סתם' אזרחים. אלו ואלו 'העם', כלומר חלק ממנו, וכחלק מהעם מותר להם, או ליתר דיוק זו חובתם, לומר את האמת אבל את כל האמת על מצב הצבירה התודעתי של העם. לא רק של הגנרלים שלו, לא רק של חברי כנסת מהאופוזיציה, לא רק של אנשי מחאה הלוקים ב"פסיכוזה" כפי שהוגדרה דאגתם הכנה של אזרחים משלמי מיסים משרתי-בצה"ל שאוהבים את המדינה הזו לא פחות מבן-גביר, ובכל אופן מכבדים את מוסדותיה הרבה יותר ממנו.

בחירת העם - כבודה במקומה מונח. אבל עד ימות המשיח בהם תתקיים נבואת משה - "מי יתן כל עם אדוני נביאים" (כלומר כוווולם ידוע את המינימום בהילכות מדע מדינה והיסטוריה פוליטית) - כבודה במקומה מונח: המקום המשותף לכולנו, שלצורך העניין נכנה אותו 'עתיד העם היהודי', או 'להיות עם חופשי בארצנו', מקום מספיק רחב הכולל גם מוסדות אחרים שגם אותם מפעיל העם (כלומר חלקים ממנו), כמו למשל צה"ל, העיתונות, האקדמיה, המשטרה, הפודקאסטיה.

יום שישי, 23 ביוני 2023

אופטימיים ופסימיים - חדשות ישנות

 

"בקראנו בכל קורות הימים, לא נמצא למן הולדת ישו דבר שאפשר להשוותו לדברים שקמו בקרבנו במאת השנים האחרונות. מעולם לא נראו בארץ מן הארצות בניינים כה רבים, אדמות מעובדות כה רבות! מעולם לא נראו משקאות רבים כל כך, כל כך הרבה מאכלים שופעים ומעודנים בהישג ידם של בני אדם כה רבים, הלבושים כה הדורים הם עד שאי אפשר להדר אותם יותר. מי שמע מימיו על מסחר כמסחר ימינו? הוא משתרע על פני תבל כולה, הוא מקיף את כל כדור הארץ. הציור, חריטת העץ, ושאר האמנויות התקדמו ומוסיפים להשתכלל. מלבד זאת יש בקרבנו בני אדם כה חכמים שרוחם חודרת לכל, עד שבימינו עלם בן עשרים יודע יותר משידעו עשרים מלומדים בזמנים אחרים". מרטין לותר, 1521.

"מדי פעם אני פותח עיתון. הדברים מתרחשים בקצב מסחרר. אין אנו רוקדים על פי הר-געש, אלא על מכסה העץ של מחראה, ונדמה לי שהוא די רקוב. עד מהרה החברה תידרדר פנימה ותטבע בתשע-עשרה מאות של צואה. המון צעקות תבקענה מכל עבר". גוסטב פלובר, 1850.

וקצת לפני זה, מחברי ספר דברים:

יא כִּי הַמִּצְוָה הַזֹּאת אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם לֹא נִפְלֵאת הִוא מִמְּךָ וְלֹא רְחֹקָה הִוא. יב לֹא בַשָּׁמַיִם הִוא לֵאמֹר מִי יַעֲלֶה לָּנוּ הַשָּׁמַיְמָה וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ וְיַשְׁמִעֵנוּ אֹתָהּ וְנַעֲשֶׂנָּה. יג וְלֹא מֵעֵבֶר לַיָּם הִוא לֵאמֹר מִי יַעֲבָר לָנוּ אֶל עֵבֶר הַיָּם וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ וְיַשְׁמִעֵנוּ אֹתָהּ וְנַעֲשֶׂנָּה. יד כִּי קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר מְאֹד בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ לַעֲשֹׂתוֹ. 

טו רְאֵה נָתַתִּי לְפָנֶיךָ הַיּוֹם אֶת הַחַיִּים וְאֶת הַטּוֹב וְאֶת הַמָּוֶת וְאֶת הָרָע. יט הַעִידֹתִי בָכֶם הַיּוֹם אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ הַחַיִּים וְהַמָּוֶת נָתַתִּי לְפָנֶיךָ הַבְּרָכָה וְהַקְּלָלָה וּבָחַרְתָּ בַּחַיִּים לְמַעַן תִּחְיֶה אַתָּה וְזַרְעֶךָ. 

או בקיצור:  "זה היה הטוב שבזמנים, זה היה הרע שבזמנים, זה היה עידן החכמה, זה היה עידן הטיפשות", צ'רלס דיקנס, 1859