יום שלישי, 11 בדצמבר 2012

ספרים שמנים - ודברים על 'החיים, האהבה, המוות'



מדי פעם יוצא לי לאחוז בספר שמן. ספר שמן מבחינתי הוא ספר של מעל ל-500 עמודים. זה יכול להיות ספרות יפה (הקתדרלה ליד הים, 653 עמ'); ספרות מתח (כל הפחדים כולם, 808 עמ'); ספרות קלאסית (החטא ועונשו, 634 עמ'); ענתיקות קלאסיות שאף אחד חוץ מקומץ אנשים לא שמע ולא מכיר היום (לני בד, 743 עמ'); ביוגרפיה פוליטית (חוסין, 623 עמ'); מדע המדינה (ישראל והמלחמה הקרה, 665 עמ'); וכמובן אתגרים בלתי אפשריים כמעט (הקפיטל-כרך א', 763 עמ').


מה יש בספרים השמנים שאין באחים החביבים והטובים שלהם, הספרים הרגילים של לא יותר מ-300 עמ'? מן הסתם התשובה המתחייבת היא 'תלוי בטיב המילוי'. שאלה של תוכן, שאלה של סגנון, שאלה של טעם. ואיך בכלל אפשר להשוות בין 'לני בד' ל'קפיטל'? אי אפשר. ובכל זאת, מחוייב לכותרת שהזמינה אותי הנה לכתוב כמה הגיגים על ספרים שמנים, בכל זאת אעיז ואומר שיש בין כל השמנים הללו דמיון. יש בהם אתגר לכשעצמו. עצם ההחלטה להיכנס להרפתקה הזו, בידיעה שיש סכנה שהיא תמשך ותמשך ותמשך.

לא יודע איך אחרים מתמודדים עם אתגרים כאלו. בעצם אין הרבה אפשרויות: ישנם כאלו שאינם מוטרדים מהעובדה שספר שהתחילו לקרוא בו היום, יתכן וימשיכו לקרוא בו גם בעוד חצי שנה. יש כאלו כמובן שמדלגים. יש כאלו שמפסיקים באמצע. אני אבל שייך לנאמנים. אני קורא מונוגמי. אמנם מונוגמי הטרו-סדרתי, אבל מונוגמי. כשאני עם ספר, אני עם ספר. חמור מכך, אם התאהבתי, אז עד הסוף. קריאה אינטנסיבית במידת האפשר. דבר שהצלחתי לעשות עם כל אחד מהספרים שנזכרו לעיל, להוציא כמובן הקפיטל, אם כי גם אותו הצלחתי לצלוח תוך כחודש, תוך שאני מותיר על כריכותיו הפנימיות כ-300 הערות (אינני מסוגל בשום אופן לסמן קטעים בתוך ספר כלשהוא. וכשאני מקפל דף אני מרגיש כאילו מנהל בית הספר היסודי שלי עליו השלום, מקמט לי אוזן).

עולה מכך שאני קורא מונוגמי הטרו-סדרתי אינטנסיבי, שלא לומר אובססיבי. על קצב הקריאה אני מדבר במונחים של 'עמ"ש', על משקל קמ"ש. 'עמודים לשעה'. על החטא ועונשו נהגתי במהירות של בערך 40 עמ"ש; את לני בד צלחתי במהירות של בערך 60; את הקתדרלה ליד הים בניתי תוך שלושה ימים של שכרון חושים; 'ישראל והמלחמה הקרה' העסיקה אותי כמעט שבוע (מהירות ממוצעת של לא יותר מ-30 עמ"ש); וכן הלאה. הקפיטל? ברגעים טובים הגעתי ל-15 עמ"ש.

לאינטנסיביות הזו שני תפקידים. האחד לתת הרגשה של 'יס ווי קן' החיונית כל כך כשמקבלים החלטה לפתוח ספר בן 808 עמ' (בעיקר אם ראית את הסרט המעולה שעשו על בסיס היצירה המופלאה הזו של קלנסי) בעמוד הראשון. השני מובן מאליו. הכניסה לעניינים והשקיעה בהם היא בעצם לב ליבו של העניין. פשוטו כמשמעו ותרתי משמע.

עם האוכל בא התאבון נהוג לומר, וגם אם לצערי אינני מנהל מעקב מסודר של כל מה שקראתי מאז שהתחלתי לקרוא, ברור לי שגם לפני 30, 20, ו-10 שנים ניהלתי רומנים עם ספרים שמנים (שוגון, שני כרכים, 1000 עמ'; ההיסטוריה של ארה"ב, שני כרכים, 884 עמ'; שר הטבעות שלושה כרכים מקיר לקיר לקיר לקיר לקיר לקיר, 1300 עמ' בערך, סיפור על אהבה וחושך, 592 עמ', פעם אחת בשקט עם עצמי תוך 48 שעות חצי מהן מעל לאוקיינוס האטלנטי, פעם שניה בקול רם לקרוב משפחה שלי; לחיות כדי לספר, 552 עמ', רשימה חלקית מאד). אז מה החידוש עכשיו?

למעשה אין חידוש. אולי תחושת החופש הבאה אחרי שנים ארוכות מאד – מאז תחילת התואר השני (1994) ועד לפרסומו של הספר השישי (2012) – של קריאה-ממוקדת-מחקר, תקופה שאמנם ידעה גם כמה וכמה שמנים ורזים שלא קשורים למחקר, ובכל זאת, תקופה שהתאפיינה במאבק פנימי סטייל 'סכום-אפס' על כל דקת קריאה של דברים 'הכרחיים' (לצרכי מחקר, הוראה וכתיבה), ודברים שהם בגדר 'מותרות'. ואמנם, חלק ניכר מהשמנים (והרזים) 'הלא הכרחיים' שקראתי בשנים האחרונות נדחסו לתקופות של בריחה, בקייץ בעיקר. הדגים בחוף מעגן מיכאל שמחו לראות בשנה שעברה את הכריכה היפה של המהדורה החדשה של 'השטן במוסקבה' (האמן ומרגריטה, 615 עמ' והאמת שאפשר היה לקצר קצת...), ובוודאי הם תהו מדוע אני מענה את עצמי בספרות הרוסית באופן שיטתי (כי גם את החטא ועונשו צלחתי שם על החול בתענוג גדול).
מוקדם לומר האם אכן מדובר בשינוי. אבל עובדה היא שכמות השמנים שאחזתי בידיים בחודשים האחרונים עולה. עד כדי כך שהיא כללה גם שמנים גרועים במיוחד כמו 'גדל, אשר, באך' (845 עמ', הפסקתי אחרי 600 בערך) ומזעזעים במיוחד (קורות הציפור המכנית, 572 עמ', לא יכולתי להפסיק ואחר כך לא הצלחתי לישון). מדוע העובדה הזו מלמדת על שינוי? כי לפני כמה שנים לא הייתי מסתכן לא בכזה ולא בכזה.

וגם לא בכזה מסוג אחר, שמן אחר בן 620 עמ' שגמעתי תוך 48 שעות ברוטו, בקצב לא צפוי בהתחשב בסוגה שלו – פילוסופיה, מדע פופולרי, חברה – של בערך 60 עמ"ש. ועליו רציתי לכתוב משהו מעט נרחב יותר. נרחב בהתחשב בעובדה שמדובר בבלוג, וכבר עכשיו אני נמצא במילה ה-745 (כולל כותרת), וגם אם אני כותב על ספרים בני 808 או 743 או 592 עמ', אסור לי לסכן יתר על המידה את תשומת הלב המוגבלת של הקורא האלמוני ואשתו.

'החיים, האהבה, המוות'.

זהו ספר בן שנה בערך מאת מישקה בן-דוד. מלה על מישקה. לא מכיר, רק יודע ממה שכתוב בספר עצמו שהוא היה קצין, ואחר כך במוסד, וגם מנהל של 'מדעים ואמנויות' בירושלים (ואקס-תלמיד שיצא משם אמר לי שהוא לא היה כזה מנהל מוערך אבל מה הוא יודע ומה אני יודע ומה זה חשוב בעצם), וכל הזמן הוא היה למעשה סופר. כשהייתי חיל סדיר, וזה היה ממש ממש באלף הקודם, נהניתי מאד לקרוא ספרון כיס שלו בהוצאת 'תרמיל' (פעם המדינה המיליטריסטית שלנו – זה בציניות, אם יש מדינה לא מיליטריסטית בעולם הרי שזו ישראל – דאגה לא רק לתחנת רדיו צבאית אלא להוצאת ספרים צבאית שהפיקה כל מיני פנינים בפורמט רזה במיוחד, לכל היותר 150 עמ', בדרך כלל פחות, ספרונים ובהם ספרות מקור ותרגום, שנכנסו בקלות לא רק לתרמיל אלא אפילו לכיס ואפילו לפאוצ'ים בחגור שזה מה שהיה פעם לפני אפוד).

מישקה בן-דוד הסכים באיזה שהוא שלב עם עצמו שהוא בכלל סופר. לא מחנך, ולא איש צבא, למרות שמן הסתם הוא מהאנשים שכל מה שהם עושים הם עושים לא רע ואף למעלה מזה. ואמנם חוץ מ'חיילים שמחים', ספר הביכורים שלו שמאד מאד אהבתי, הוא הספיק לפרסם כמה ספרים מקיפים ויש האומרים מלוטשים יותר. אבל הספר השמן הנ"ל, איננו בגדר ספרות יפה, אלא כאמור שילוב של פילוסופיה, מדע טבע פופולרי, ובעיקר מה חברתית שמטרתה להציע לקורא מבט חדש-ישן על המציאות המודרנית, במטרה מפורשת להשפיע על התנהלותו האישית, הזוגית, המשפחתית, הלאומית, האזורית והגלובלית. לא פחות.

'קוסמוסופיה' מכנה זאת מישקה, והמושג הזה – בפרט אם קוראים את הכריכה האחורית אפילו – אכן קולע למדי. כי את פילוסופיית החיים החברתית שלו מנסה מישקה לבסס על הבנתו – ליתר דיוק על הבנתו את ההבנה המדעית של ימינו – של הקוסמוס. מי שמעוניין בשורה התחתונה בלבד, ('כמה-כמה' בלשון חובבי הספורט שלא ממש חובבים את מלאכת הצפיה הכרוכה במאמץ סיזיפי לראות את קבוצתך שוב מפגינה אוזלת רגל מול יריב נחות אך עיקש), לא יגלה שום דבר חדש. גם מישקה בן-דוד בעד פלורליזם, סובלנות, שיתוף פעולה בין לאומי, הגשמת יכולות הפרט, הומניזם וכן הלאה. לא שאין בעצם השמעת עמדות אלו משום חשיבות בכלל ובפרט. אבל אין הצדקה ל620 עמ' אם כל המטרה היא לומר את הדברים הללו.

יהיו שיאמרו שאין בכל מקרה הצדקה ל620 העמ', גם אם הם כתובים כל כך טוב שאפשר להתקדם במהירות יפה מאד של 60 עמ"ש ואף יותר. אבל גם עבודת עריכה 'קטלנית' לא תהפוך את הספר הזה לספר רזה. 620 זה יותר מדי? גם 520 זה לא מעט. כך או אחרת, את ה'כמה-כמה' מצליח מישקה בן-דוד לבסס על שורה ארוכה של טיעונים-מבוססי-מדע, המבוססים מצידם על קריאה נרחבת מאד של ספרות מדעית, דבר הנותן בידי הקורא המשכיל אך המוגבל בזמנו תחושה של הכרות עמוקה יותר עם דברים שללא ספק שמע עליהם, אך שמסיבות מובנות לא יצא לו לארגן אותם באופן ראוי.

העקרון המארגן של הקוסמוסופיה הבן-דוידית פשוט למדי: הקוסמוס... המהלך העיוני שלו פשוט בתכלית. קודם הוא מסביר מדוע עדיפה בעיניו צורת ההסתכלות המדעית, זאת לא על חשבון מס שפתיים כמו דברים כנים של ממש שהוא אומר בזכות עצם קיומן של נקודות מבט אחרות (מוסריות, דתיות, מיתולוגיות, מיסטיות וכיו"ב). הסיבה שהמדע עדיף בעיניו הוא כי המדע מבוסס על החופש לחקור ועל החובה לחתור אל האמת ועל הפרקטיקה של החלפת דעות ועל הסיכוי הקבוע לטעות ועל המאמץ העוד יותר קבוע לתקן את הטעות ולהציע תמונת עולם מדוייקת על מך תצפיות, שכל ישר וביקורת. בקיצור ועל דרך השלילה, כל מה שלא קיים באף נקודת מבט אחרת.

ואחרי שהסביר מדוע המדע עדיף, ואחרי שהזכיר שכל צורות ההבנה האחרות גם הן מתיימרות לענות כל כמה שאלות שפשוט לנסחן אך קשה להציע להן תשובות מוסמכות, הוא ניגש להציג מה המדע אומר על אותן שאלות פשוטות-ניסוח: מהו היקום; מה הם החיים; מהו האדם; כיצד על האדם לנהוג. התשובות שמציג מישקה בן-דוד מורכבות למדי, אך לא יותר משהמדע מציג אותן, וכמובן לא יותר מורכבות מהיקום, החיים והאדם... בן-דוד כמובן מקפיד להציג את העמדות המנוגדות של מדענים לגבי כל תחום ותחום. מצד שני הוא מצליח למצוא כמעט תמיד מכנה משותף לגישות השונות, המאפשר לו לעבור לשלב הבא.

'תקראו את הספר' יש לומר עכשיו ולחתום מאמר שזו כבר המילה ה-1425 שלו, כולל הכותרת. אבל נדמה לי שמי שהגיע עד כאן ירצה לשמוע עוד כמה דברים של תוכן. ובכן, מישקה מסביר לנו שכשם שהחיים יצאו מתוך החומר הדומם המרכיב את היקום, כך האדם הוא חלק מעולם החי. נשמע פשוט ואף פשטני? יתכן, אבל כפי שהוא מראה וחוזר ומראה (תוך שהוא מודע במפורש לחזרות הרבות ושלכן המכוונות!) כל השיטות המוסריות המוכרות התעלמו מהעובדה הבסיסית הזו שהאדם הוא קודם כל בעל חי. אולי מורכב יותר (לא בהכרח, אם משווים חלק מיכולותיו לאלו של הדולפין למשל) אבל בפרוש לא מנותק מהטבע ולא 'נזר הבריאה'.

ראוי להתעכב מעט על תובנה זו. כל הדתות כמובן התייחסו לאדם כאל נזר הבריאה ובהמשך להגיון של ניתוק האדם מהטבע, באו אליו בתביעות שונות ומשונות, כשרובן ככולן מתייחסות ישירות בדיוק לעובדה שהאדם הוא חלק מהטבע. כך גינו כל הדתות את יצריו של האדם, הן אלו הקשורות בבטן והן אלו הכרוכות במה שמתחת לבטן. אבל לא 'רק' הדתות למיניהן, אלא גם כל הפילוסופים ההומניסטיים והמודרניים, בכלל ובפרט האקזיסטנציאליסטים. אלו, כמו ממציאי הדתות למיניהן, גם הם התייחסו לאדם כאילו הוא מנותק מהטבע. די אם נזכיר את מיתוס העל-אדם (המצמרר לדעתי) של ניטשה. אבל גם הפסיכולוגים והפסיכואנליטיקאים הלכו באותו קו, ובן-דוד מציג את הבעייתיות של גישתם באופן משכנע למדי.

האם ניתן להסיק שבן-דוד הוא סוציו-ביולוג דטרמיניסטי, שלא לומר ביהביוריסט מושלם? ממש לא. חשוב להבין קודם כל כי בן-דוד מבסס את דבריו על טענה דיאלקטית, שמצד אחד מייחסת משקל עצום לאבולוציה ולמקור הביולוגי של האדם, ומצד שני יודעת להצביע על אותם מקומות בהם חופש הבחירה (בלעדיו לא יתכנו לא דתות, לא הומניזם ולא פסיכולוגיזם) אכן קיים. זו הסיבה שאין להתייחס לדבריו כמבטאים דטרמיניזם, וזו הסיבה שבן-דוד דוחה את הביהביוריזם של סקינר בטענה שהוא מתבסס על אוטומציה התנהגותית המתעלמת גם היא מהאפשרויות השונות הנתונות בידי כל אדם. זו דיאלקטיקה שמצד אחד לא דוחה את הרעיון המיוחס לנפוליאון, לפיו 'בתרמילו של כל חייל יש שרביט של גנרל' (רוצה לומר 'השמיים הם הגבול', 'המעז-מנצח', 'אם תרצו אין זו אגדה' וכיו"ב סיסמאות), אך מצד שני יודעת לומר שהאפשרויות העומדות בפני כל אדם הן קודם כל פונקציה של היכולות הביולוגיות האובייקטיביות שלו (ולכן לדעת בן-דוד לא כל חייל יכול להיות לגנרל כי בדיוק כמו בטבע גם חברת האדם היא היררכית). אבל זו דיאלקטיקה שיודעת ללכת בעיקבות חוקרים כמו דוידג' שמצד אחד אומר 'יש מוח' אך מצד שני מיטיב להסביר שהמוח הוא גמיש.

האם מדובר בתפיסת עולם עגולה ומושלמת? עגולה אולי כן, מושלמת בוודאי שלא. 'עגולה', כי היא מתחילה ביקום ומסתיימת בו. 'החיים' – המרכיב הראשון של כותרת הספר – נעוצים ביקום. איך בדיוק עדיין לא ברור אבל המדע עובד על זה ואולי יום אחד (בן-דוד משוכנע שלא בימינו) תהיינה תשובות ברורות יותר; 'האהבה' – המרכיב השני של הכותרת – היא אותו תחום פעילות המעסיק את האדם בשלל התייחסויותיו וזיקותיו החברתיות, מהאנושות (כלפיה מציע בן-דוד שנחוש רגש של אחווה) ועד לילדים (כלפיהם משוכנע בן-דוד שעלינו להשקיע את מלוא האנרגיה), כשבין לבין ישנן מערכות לא פשוטות כמו אומות, עמים, קהילות וכמובן: הזוגיות. לבסוף 'המוות' – המרכיב השלישי של הכותרת – הוא נקודת המוצא המוסרית לקוסמוסופיה, תובנת יסוד האמורה לסייע לנו לחיות חיים משמעותיים אך 'עצובים' כהגדרתו של בן-דוד, עצב הנשען על תובנת המדע שאין גלגולים ואין נשמות ואין גן עדן (וגם לא גיהנום) ושמהחומר (של היקום) באנו ואליו (אל היקום) נשוב. בכל דור מתים מיליארדי אנשים ויצורים אחרים קטנים כגדולים ומנקודת מבט של הקוסמוס אין זה משנה דבר.

זו תפיסת עולם עגולה אם כך שגם קוראת לתכנית לימודים הולמת, הכוללת כמובן חשיבה מדעית, הכרות עם הישגי המדע בכל התחומים, השוואה בין תפיסות עולם שונות ומנוגדות (דת, מיסטיקה, פילוסופיה וכד') וכל מה שנובע מכך. עגולה, אך לחלוטין לא מושלמת. כי מדי פעם הביולוגיזם של בן-דוד קם על יוצרו, ומביא אותו לעמדות חלשות מבחינה פילוסופית ומוסרית, וחזקות מאד מבחינה פוסט-מודרניסטית כלומר חלשות מאד מבחינה פילוסופית ומוסרית. כך למשל בדברים שהוא כותב על דמוקרטיה, שהיא לדעתו שיטה לא הכרחית, שמתאימה לחברות יציבות ומשגשגות (כאילו שיציבות ושגשוג הן פרי המקריות והאבולוציה, ולא פרי התפתחות היסטורית שאמנם לא חפה מהשפעות ביולוגיות וסביבתיות אך שבשום אופן ההסבר לקיומן אינו מתמצה בהן).

הרלטיביזם הפוליטי הזה נשען כמובן על הביולוגיה ועל הסביבה והוא כאמור חלש לכשעצמו, אך הוא חלש עוד יותר על רקע דברים אחרים שכותב בן-דוד אודות 'האחווה' הגלובלית בה הוא תומך (וחוזר ותומך ושוב ושוב לאורך כל המחצית השניה של הספר), כמו גם על דברים מפורשים בזכות מעמדן של נשים למשל בחברות מסורתיות. בן-דוד תומך בזכות האשה על גופה ועל גורלה לא 'רק' על סמך ערכיו ההומניסטיים ואמונתו בסובלנות ופלורליזם, אלא על ניתוח מעניין שעושה לסוגיית יחסי המינים מנקודת מבט ביולוגית. כך, אחרי שהסביר את מה שהביולוגיה והאתיולוגיה גילו לנו בשורה ארוכה מאד של דוגמאות מהטבע (בעלי חיים כולל בני אדם כמובן), שמונוגמיה היא אסטרטגיה נפוצה אך מתלווה אליה מה שמכונה 'בגידה', הוא מסביר שהתנהגות אלימה כנגד נשים בחברות מסורתיות איננה מוצדקת באשר היא 'סטייה' כלשונו מההנחיות הביולוגיות בדבר המונגמיה כאסטרטגיה הישרדותי.

ובכן  מישקה, ממה נפשך... אם דמוקרטיה לא בהכרח הולמת את החברות המסורתיות הרי מה כי תלין על חברות מסורתיות שגם רודפות מיעוטים וגם מדכאות נשים? ואם רדיפת מיעוטים ודיכוי נשים הן פרקטיקות פסולות לא 'רק' מנקודת מבט אידיאולוגית אלא גם מנקודת מבט ביולוגית, הרי שיש כאן סתירה. תאמרו 'עניין של מינון'? של טקטיקה? של אסטרטגיה? יתכן. אבל בדיון העקרוני בזכות קוסמוסופיה התובעת מכל אחד מאיתנו (בשכנוע רב!) סובלנות כלפי בעלי חיים, כלפי עמים ותרבויות וכן הלאה, אין מקום לשום סוג של אמירה ממנה עלול להשתמע הסכנה עם דיכוי נשים או רדיפת מיעוטים. את תשובתו של בן-דוד ניתן אולי לחלץ מהקטע שהבאתי לסיום, דברים בשם אומרם (עמ' 567), קטע בו הוא קורא לחיפוש האיזון:

"אני מדבר על שיווי משקל שבו רואים את הטוב ואת הרע, מבינים את עצמנו על מגבלותינו, מבינים את הסוף – ומוצאים כוח להמשיך ללכת; איזון שבו הפחד מהמוות אינו מודחק ואינו משתק, אלא הופך לעננה קלה של עצב, כזו שאיננה מונעת מקרניים של שמחה לחדור ומסייעת לראות את העולם בצבעיו הנכונים; איזון שבו חוסר המשמעות הקוסמי אינו מביא ייאוש ורפיון אלא הופך לתובנה המאפשרת לאשש תכונות, פעולות, יחסים וערכים שלנו ולהעניק להם משמעות; איזון שבו המקום הצנוע שלנו בעולם החי ובחברת האדם אינו גורם לתסכול אלא מאפשר הזדהות ואחווה עם יצורים אחרים. אני מדבר על איזון שבו הבנתו של המירוץ המתנהל ביבנו מאפשרת לנו הביט בו בהבנה, ולהצטרף אליו בדיוק במידה המתאימה לכל אחד מאיתנו; לקחת בשלווה את מה שטבעי לנו ולדחות את מה שלא; לקבל את עצמנו, את זולתנו ואת העולם כמו שהם, בלא מורא ובלא הפתעה; לקבל בסקרנות ידע חדש, מבלי לחוש איום מפני הלא נודע, כי בתחושתנו הפנימית אנחנו נשענים על טבענו ופועלים לפיו, ולא על פי הבחנות שכליות המנותקות מטבענו (שכלנו רק סייע לנו להבין זאת); לחיות בתחושת השלמות הטבעית המתאפשרת לבעלי החיים. אני מדבר על שלמות ועל השלמה המכילות לא מעט שלווה. זה הכול. ובעיני גם אין יותר מכך. זו נראית לי הדרך הנכונה לנו להקל על הסבל הנובע ממצבנו הקיומי, מבלי שנחדל לפעול בעולם ומבלי שניאחז באשליות לגבי האפשרות להשתחרר מהסבל או לשנות את מצבנו הקיומי".

תגובה 1:

  1. האם הכמות הופכת לאיכות? במאה ה-17, כאשר פורסמו הרומנים הראשונים, נוצר משהו שנקרא Le Roman fleuve וזה היה רומן ארוך- ארוך כמו טלנובלה. בתחילה הגיבורה הייתה בלונדינית עם עיניים כחולות ולאט-לאט שנתה שם וצבעים וכך גם שאר הגיבורים. אז הופיע גם רומן תמציתי בשם Manon Lescaut והוא זכה לתהילת עולם!

    השבמחק