י

י

יום שבת, 26 בדצמבר 2015

לחובבי הז'אנר - 2800 מלות ביקורת על מאמר בן 1600 מלים על אילן אין היסטוריה יש היסטוריונים פפה

(הכותב לא זוהה בשמו, ההערות שלי)

Pappe, I. (2005). Knowledge and Power in Israel, 1948-2000. in Stronger than a Storm, Articles & research papers dedicated to Father Shakour.

אילן פפה גדל, כמו כל ילד ישראלי, על הנרטיב הישראלי הידוע על הסכסוך[1]. הוא למד ערבית בבית הספר ולאחר מכן למד מזרחנות באוניברסיטה העברית. הוא שירת בחיל המודיעין במהלך השירות הצבאי שלו. הוא לא נחשף במהלך לימודיו לנרטיב הפלסטיני או למושג "הנכבה"[2]. בפעם הראשונה שהוא שמע את המושג היה בסיור באחת השכונות של חיפה הישנה בלימודיו התיכוניים. המורה קרא לשרידי השכונה ההרוסה "ח'רבת אל-שייך", אבל התלמידים הערבים שלמדו בכיתה שלו מלמלו בקול נמוך שאלה הם שרידיה של הנכבה.
בשלהי שנות ה-70 הוא נסע לאנגליה כדי להמשיך את לימודיו לתואר שלישי. הוא טוען שהעמדה שהייתה רווחת בקרב הציבור הישראלי עד אז שהמנדט הבריטי היה ניטראלי בסכסוך הישראלי-ערבי או אפילו עוין לתנועה הציונית. ההיסטוריון הראשון שערער על הנרטיב הזה היה אבי שליים. הוא טען שהמדיניות הבריטית הייתה אנטי-פלסטינית. עדות על כך שחזונו של מלך ג'ורג' השישי הייתה הקמת מדינה יהודית ומדינה ירדנית בשטח שהיה בהתחלה מקשה אחת כפלסטין המנדטורית (עד 1923)[3].
אילן פפה חקר את המדיניות הבריטית כלפי הסכסוך בתואר השלישי שלו והוציא ספר ב-1988 באנגלית "בריטניה והסכסוך הערבי-ישראלי" (Britain and the Israeli-Arab Conflict) בו הוא נפץ את המיתוס שבריטניה הייתה עוינת לתנועה הציונית[4]. באותן שנים (שלהי שנות ה-80) יצאו שני ספרים חדשים שערערו על הגרסה שהייתה מקובלת בישראל: "לידתה של בעיית הפליטים הפלסטינים" (The Birth of the Palestinian Refugee Problem) של בני מוריס[5] וספרו של אבי שליים "קנונייה מעבר לירדן" (The Collusion Across the Jordan)[6].
בני מוריס היה ההיסטוריון הישראלי הראשון שהתבסס על חומר ארכיוני והודה בגירוש המונים של פלסטינים במלחמת [7]1948, אבל הוא טען שגירוש זה לא היה חלק מתוכנית מתוכננת אלא תוצאה של השתלשלות האירועים במהלך המלחמה. עם זאת, לא פחות חשוב, הוא חשף את המדיניות הישראלית של הרס 400 כפרים[8] ועשרות שכונות עירוניות בקיץ 1948 כדי למנוע את חזרתם של הפליטים הפלסטינים כפי שביקשה הקהילה הבינלאומית (החלטת 194)[9].
בספר של אבי שליים מתועדים כוונותיה של המשפחה ההאשמית להתחלק עם התנועה הציונית בחלק מפלסטין על חשבון העם הפלסטיני[10]. כבר מההתחלה הוא הראה שהמדיניות הישראלית הייתה נוקשה כלפי הערבים[11]. בספר השני "חומת ברזל" (The Iron Wall) הוא מתאר בפירוט את המדיניות הישראלית כלפי הערבים מ-1948 עד שנת 2000[12].
בעקבות הוצאת שלושת הספרים הנ"ל פרסם כתב העת הישראלי הליבראלי "תיקון" מאמר בו כתוב ששלושת ההיסטוריונים שערערו על המיתוס הישראלי נחשבים ל"היסטוריונים חדשים"[13]. באירופה משתמשים במושגים "היסטוריונים ישנים" ו"היסטוריונים רביזיוניסטים" (היסטוריונים מערערים על הגרסה הרשמית המקובלת), אבל היות והמושג "רביזיוניסט" קשור לתנועה הרביזיוניסטית של זאב ז'בוטינסקי, נבחר המושג "היסטוריונים חדשים" במקומו.
שלושת הספרים הנ"ל בנוסף לספרו של שמחה פלפן (לא איש אקדמיה) "לידתה של ישראל" ייצגו את המגמה החדשה שהתפתחה בשנות ה-80. ב-1992 יצא ספר נוסף בעריכת אילן פפה תחת בכותר (The Making of the Arab-Israeli Conflict, 1947-1951).
הנרטיב של ההיסטוריונים החדשים אכן ערער את הנרטיב שהיה עד אז שלט באקדמיה הישראלית, אבל ההיסטוריונים החדשים היו מאוד קונסרבטיבים בגישתם הפוזיטיביסטית ובאמפיריות שלהם. לסוג זה של היסטוריה, טען פפה, יש שתי בעיות: א) היא מצמצמת את מרחב הדיון ההיסטורי ל"תגליות חדשות" בכך היא מגינה על ההיסטוריונים מהצורך לדון בתגליות החדשות; ב) בהיותה היסטוריה אליטיסטית היא מרחיקה את חברי החברות הקשורות להיסטורית המקום מלהיות חלק בלספר את הסיפור החדש.
מה שמאפיין את ההיסטוריונים החדשים באופן כללי שהם אמצו את הטענות המרכזיות (אבל לא כולם) של הנרטיב הפלסטיני. הספרים שלהם, למרות שההיסטוריונים הצהירו שהם רוצים לשמור על אובייקטיביות ולא להיות חלק מהסכסוך עצמו, תרמו לידע של האנשים על מה שהיה בעבר וגם השפיע על הבנתם להווה. למשל, במו"מ שהתנהל סביב הסכמי אוסלו כאשר הביע הצד הפלסטיני את חששותיו מהצד הישראלי, הציג יוסי בילין את הספרים של ההיסטוריונים החדשים כעדות על אימוץ גישה חדשה לסכסוך בישראל. היה לכאורה קשר בין הרה-קונסטרוקציה של העבר לבין המאמצים להגיע להסדר פוליטי לסכסוך הפלסטיני-ישראלי. בני מוריס התנגד לזה בכל תוקף. התנגדותו של אבי שליים לא הייתה חריפה כמו של מוריס. אילן פפה, לעומת זאת, היה משוכנע שיש קשר כזה.
אבל בשנות ה-90 שלושת ההיסטוריונים (בני מוריס, אבי שליים ואילן פפה) הסתמכו אך ורק על ניתוח הפעולות הצבאיות והדיפלומטיות הישראליות. בשנות ה-90 קרא אילן פפה להיסטוריונים לחצות מעבר הספירה האליטיסטית, כלומר לא רק לנתח את הארכיונים של האליטה (הבריטית או הישראלית) אלא להסתמך על עדויות של פלסטינים.
בעבודת הדוקטורט שלו הוא הופתע מהמדיניות המכוונת של היישוב היהודי לטהר אתנית את פלסטין, למרות שלא כתב על זה בתזה שלו. הוא הופתע גם מתהליך הייהוד המהיר ביותר של הכפרים והיישובים שהיו פלסטינים לפני 1948, בניגוד לגרסה הישראלית, אבל כמעט לא הזכיר זאת בתזה שלו.
כשחזר אילן פפה אחרי לימודי הדוקטורט שלו ב-1984 והתחיל לעבוד באקדמיה הישראלית הוא נחשף לתופעת הכחשת הנכבה מצד אנשי אקדמיה ישראלים. זה היה חלק מהרחקת ודחיקת פלסטינים מהשיח האקדמי הישראלי במיוחד בחוגי המזרח התיכון באוניברסיטאות.
בשלהי שנות ה-80 עם פרוץ האינתיפאדה הראשונה נכנסו הפלסטינים לראשונה כאובייקט לגיטימי למחקר בחוגי המזרח התיכון, אבל זה נעשה דרך העניים של מומחי מודיעין למיניהם הקשורים או למוסד הישראלי או לצה"ל. על כן לפי הפרספקטיבה הישראלית נחקרה ה"נכבה" כאירוע היסטורי ובכך נמנעה מחוקרים ואקדמאיים לערער על ההכחשה הכללית והשתקת האסון בעולם החיצוני של מגדלי השן של האוניברסיטאות.

התקופה הקצרה של פלורליזם 1990-2000
בשלהי שנות ה-80 המושג "היסטוריה חדשה" הוצא ע"י בני מוריס ואילן פפה בניסיון להעלות את המודעות הציבורית לנרטיב אחר הלא ציוני של המלחמה ב-1948. תוך שנה החל עיתון הארץ (ולאחר מכן התחילה התקשורת האלקטרונית) בניהול פולמוס סביב הנושא. הציבור בישראל התחיל להתעניין במה שקרה ב-[14]1948. הנושא לא נשאר מרכזי על האג'נדה התקשורתית כי בישראל דברים אחרים הפכו ליותר מרכזיים. עם זאת, הנושאים הקשורים ל-1948 כמו המו"מ לשלום עם הפלסטינים, הקשר בין הרוב והמיעוט בישראל, הזהות ושאלת הלגיטימיות של המדינה היהודית הפכו לנושאים על סדר היום הציבורי.
עד אז העמיתים של אילן פפה לא קראו את התיזה שלו ולא את הספר שהיה מבוסס על עבודת הדוקטורט שלו[15], אבל השיח שהתנהל על דפי עיתון הארץ הביא לתופעת מכתבי השנאה והאיומים שאיחלו לו מוות, לאחר מכן באו הטלפונים והאיומים עליו. זה לא הפחיד אותו אלא להיפך, הוא התחיל לתת הרצאות בכל מיני מקומות על הנושא והתחיל להתעמת עם אלימות מילולית כמעט בכל הרצאה[16].
ב-1993 הוא הוזמן למפקדת אש"ף בטוניס, כמה זמן לפני חתימת הסכמי אוסלו, בכך הייתה לו לראשונה נגישות למקור חדש[17]. פפה לא היה נלהב מהסכמי אוסלו[18]. באותה תקופה הוא הכיר גם את אדוארד סעיד שהפך עבורו מגדל האור ודמות חיקוי. הוא נחשף לגישה הומניסטית של הקורבן שלא שונאת את המקרבן שלה[19]. אדוארד סעיד היה מאוד ביקורתי כלפי תהליך אוסלו וראה את המעבר של אש"ף מתנועת שחרור לאומית לפקידי משמר של בתי הסוהר החדשים של הפלסטינים. ערפאת הבין זאת רק ב-2000 ולא הסכים לחתום על ההסכמים בקמפ דיוויד. אדוארד סעיד הביע ביקורת חריפה נגד מנהיגותו של ערפאת ולא היה מוכן לקבל את הטענה שבעת תהליך השחרור אפשר להתעלם מהפרת זכויות אדם וממקרי שחיתות[20].
מה שמיוחד בהסכמים שנחתמו ב-1993 הייתה ההכרה ההדדית בין ישראל ואש"ף למרות שההסכמים לא היו מיועדים לפתור את הסכסוך ולסיים את סבלם של הפליטים ולא לפתור את סוגיית ירושלים. הביקור של פפה בטוניס אפשר לו להיפגש עם הרבה פלסטינים אבל החשוב מכול הוא התוודע על כוחו של הזיכרון[21]. בכל בית שהוא ביקר הוא ראה את החלק של המוזיאון שמציג את הנרטיב ואת שיח הזהות הלאומית הפלסטינית. כשחזר לארץ התחילה קבוצה של פליטים פנימיים (אלה שנהרסו כפריהם ב-1948 אבל נשארו בארץ והפכו בהדרגה לאזרחי המדינה) להתארגן והקימו את "ועדת הפליטים".
פפה עבר תהליך קשה עד שקיבל את הקבועות שלו באוניברסיטת חיפה. אנשים רבים רמזו לו במהלך התהליך שתהליך הקביעות שלו הוא סודי, שכולם יודעים עליו ועוד דברים מסוג זה. מצד שני הוא הפך לכוכב כשבאו תורמים לאוניברסיטה. האוניברסיטה השתמשה בו כעדות על פניה הפלורליסטיות של אוניברסיטה חיפה כלפי חוץ. כשקיבל את הקביעות שלו הוא החליט להצטרף למפלגת חד"ש כהצהרה גלויה שהוא יצא מהמחנה הציוני[22].
במקביל להופעת ה"היסטוריה החדשה" היו כמה חוקרים במדעי החברה שהתעניינו בהיסטוריה וראו בה קשר לישראל העכשווית. חוקרים אלה יסדו את כתב העת "תיאוריה וביקורת" ב-1993. הביקורת שלהם הייתה יותר רחבה מההיסטוריונים החדשים והיא התחילה מ-1882 ולא רק מ-1948 ונמשכה עד היום. הביקורת כללה את הדה-קונסטרוקציה של הציונות כתנועה קולוניאלית בשנותיה הראשונות, חשיפת האלמנטים של מקורות המיליטריזם הישראלי ואת הקולוניאליזם ההתיישבותי וערעור על ההשקפה הפמיניסטית והשוויונית של התנועה הסוציאליסטית הציונית. זה גם כלל את הנושא הרגיש ביותר של עמדות כלפי השואה, המדיניות הישראלית כלפי המזרחיים והערבים בישראל בנשות ה-50. בשנת 1995 הוציא אורי רם ספר שכולל את כל המגמות האלה[23].
פפה הושפע מאוד מהמתודולוגיה והרקע התיאורטי של המחקרים החדשים. הוא הופתע מהשיח שהתנהל סביב הנושא "ידע וכוח". הוא כתב כמה מאמרי דעה על הנושא והתחיל ללמד קורס "ידע ופוליטיקה". הוא גם התחיל עם הקריאה שיש להכיר בהשפעת האידיאולוגיה ושל הפוליטיקה על הגרסאות ההיסטוריות של ההיסטוריונים. אנשי האקדמיה דחו את קריאתו ומחו נגדו בטענה שהוא מערער על האובייקטיביות שלהם.
משה ליסק (סוציולוג וחתן פרס ישראל דאז) אמר שנכון שיש כמה נרטיבים היסטוריים, אבל הנרטיב הציוני הוא במקרה גם הנרטיב ההיסטורי הנכון מביניהם. כלומר המחקר המדעי לדעתו, חזק את הטענות האידיאולוגיות של הציונות. באותה עת היה יותר מקובל להיות פרו-פלסטיני (עד 2001) מאשר להיות רלטיביסטי כי זה נתפס כמערער על היסודות האקדמאיים בצורה ברורה.
באמצע שנות ה-90 חזר השיח על העבר במלוא עוצמתו בהכנות ליובל ה-50 של מדינת ישראל. הגרסה של ההיסטוריונים החדשים נכנסה לתקשורת יותר מהר מאשר באקדמיה. בסדרת "תקומה" צוין הקשר בין המשפחה ההאשמית והתנועה הציונית וגם הגרסה שהפלסטינים גורשו ולא עזבו מרצונם החופשי.
מלבד הגרסה החדשה של 1948 הייתה ביקורת על הציונות והעמדה כלפי השואה והבעיות האתניות והלאומיות בישראל.
למרות הביקורת של סדרת "תקומה" היא נשארה נאמנה לגרסה הכללית של הציונות[24]. הייתה תחושה אופטימית אבל לא מוצדקת שהשינוי מחלחל גם למערכת החינוך למרות שבספרי הלימוד החדשים הייתה בהם קצת ביקורת אבל המסגרת נשארה כמו שהיא. ב-1997 קמה קבוצה של ישראלים ופלסטינים (Palisad) בכוונה לכתוב ספר שבו מגשרים בין שני הנרטיבים[25]. הקבוצה דנה בתפקידה ההרסני של האידיאולוגיה הלאומית, גימוד השואה בעיני הפלסטינים והכחשת הנכבה מצד הישראלים. ב-1999 עלה אהוד ברק לשלטון וב-2000 פרצה האינתיפאדה השנייה ושמה קץ לפלורליזם שהיה קיים עד אז[26].





[1]  ומהו אותו 'נרטיב ידוע'? האם הוא אחיד בתכניו? לא ולא. ראו את הויכוח האינסופי בין אוהדי המחתרות השונות לגבי שאלות כמו 'מי גרש את הבריטים', מה קרה בדיר יאסין, וכד'. שאלות אחרות מתייחסות לנושאים אחרים, כמו חלוקת המשאבים הלא שוויונית ועל בסיס פוליטי בזמן המלחמה, כמו מידת ההתגייסות למאמץ המלחמתי וכמו שאלות כבדות משקל פי כמה: האם הייתה חובה להכריז על מדינה ב14 למאי אם לאו. ואלטלנה כמובן. ועוד ועוד.
[2]  ראוי לציין ממתי המושג הזה רווח עד כדי כך שמי שגדל בחברת הרוב אמור לשמוע עליו ואם הוא לא שומע עליו אז יש בכך עדות ל'הסתרה' או 'הכחשה' או כל מניפולציה אחרת.
[3]  העמדת 'נראטיב' עממי שנוגע לבריטים – נראטיב שגם הוא מורכב מגישות שונות ומנוגדות שבאו לידי ביטוי בספרות, בעיתונות של התקופה וכן הלאה – אל מול מחקר היסטורי פוליטי היא בעייתית בלשון המעטה. הענין החשוב הוא העמדת מחקרו של שליים למבחן מקצועי, ואת זה עושה למשל אפרים קארש המפריך את טענותיו העיקריות של שליים. רתימת שאלת האהדה, העוינות או הניטרליות של הבריטים ליהודים או לפלסטינים, טובה לשאלות של ספורט אולי, או אירוויזיון. המחקר ההיסטורי-הפוליטי, אם הוא רוצה להיות נאמן לייעודו – החתירה לאמת – אמור לשקול שאלות ברמה אחרת לחלוטין. שאלה מרכזית במקרה של בריטניה ב1948 תהיה למשל הויכוח בצמרת הבריטית באשר לעתיד האימפריה. שאלה זו יש למקם בהקשר של המלחמה הקרה כמובן.
[4]  הואיל ולא היה שום מיתוס כזה לא היה כאן שום ניפוץ. או ליתר דיוק, הואיל ואילן פפה החליט מראש שהדרך הנכונה בעידן הפוסט-מודרניסטי במחקר, הוא 'ניפוץ מיתוסים' [תזכורת: שנות ה80 היתה שעתם הגדולה של מכחישי השואה, עוד סוג של מנפצי מיתוסים. וכפי שהראה ההיסטוריון הצרפתי פייר וידאל-נאקה, המתודה של כל 'המנפצים' זהה למדי: חצאי אמיתות, תלישת דברים מהקשרם, שימוש ברטוריקה מניפולטיבית ועוד], הרי שהוא המציא מיתוס כדי לנפצו. הויכוח על עמדת בריטניה כלפי התנועה הציונית החל כבר ב1917, אחרי הצהרת בלפור ויש לו שורשים מוקדמים יותר, פחות משמעותיים כמובן. הויכוח הזה הרי יצר שני כוחות פוליטיים מרכזיים בישוב היהודי ובתנועה הציונית: מפא"י [שגם היא היתה נתונה בויכוח בשאלת יחס הבריטים והיחס לבריטים] והרוויזיוניסטים. ומכאן, שכל מי שמדבר על 'מיתוס' של יחס הבריטים לציונות כפי שגובש אצל 'הציונים', אינו אלא מדבר מהרהורי ליבו, שתפקידם כאמור הוא לייצר סוג של מניפולציה. להבדיל ממחקר ראוי לשמו.
[5]  כפי שכבר הראה אפרים קארש, והראו אחרים, הגילויים כביכול של בני מוריס היו מוכרים למי שעסק בכך. על השאלה מדוע לא היה ענין הפליטים סוגיה מרכזית בהוויה הישראלית אפשר לענות בכל מיני דרכים. אבל מנקודת מבט מחקרית, חידושיו של מוריס הם בפרטים ובהצגה הרחבה של הנושא, לא במהות הבסיסית
[6]  כנ"ל. חידושיו של שליים אינם חידושים אלא בכך שבעידן הפוסט ו'הניפוץ', שהתקבל היטב בחוגים מסוימים בארצות מסוימות, דבריו הוצגו כ"חידוש" ועוד נעמוד על "החידוש" בהמשך. כאן נזכיר שוב את עבודת ההפרכה שעשה אפרים קארש לתיזות של שליים. לא פחות חשובה מכך היא העובדה, שסיפרו 'המהפכני' כביכול של שליים ראה אור ב-1988, אבל כבר ב1986 ראה אור ספרו של דן שיפטן, 'אופציה ירדנית', בו הוא דן במסכת היחסים שבין הציונים למיניהם והממלכה ההאשמית, מחקר שהתבסס בין השאר על מקורות גלויים ומוכרים כמו יומניו של בן גוריון שראו אור כבר בתחילת שנות ה70', פרסומים רשמיים של מדינת ישראל גם הם משנות ה70', ומחקרים היסטוריים ראויים לשמם גם הם משנות ה70'. ההבדל ככל הנראה בין שליים לשיפטן למשל, הוא בקוריקולום. בעוד ששיפטן הוא סתם ישראלי העוסק למחייתו במחקר ובהוראה, שליים יכול להתהדר בכך שהוא 'חצה את הקווים', והפך – כמו פפה – מחייל ציוני בעל נראטיב ידוע ומוכר לאיש 'ביקורתי' שיש לו 'האומץ' לצאת כנגד 'בני עמו'. במלים אחרות, שיפטן הוא כלב שנושך אדם. שליים הוא אדם שנושך כלב.
[7]  מוריס לא היה הראשון שהשתמש בחומרים ארכיוניים כי כל חוקר ראוי לשמו משתמש בחומרים ארכיוניים. ההבדל הוא על ציר הזמן. יש ארכיונים שנפתחים מאוחר. מוריס לא 'הודה' כי הוא לא עומד למשפט. בני מוריס מוכיח באמצעות מחקרו את מה שציונים למיניהם אמרו כבר ב1948, בזמן המלחמה אפילו: ערבים גורשו, ערבים ברחו, ערבים אף נטבחו.
[8]  בספרו של בני מוריס מצוינים 369 כפרים. על פי מחקרו, 37 מהם חוו גרוש על ידי כוחות צה"ל; 87 מהם נעזבו מסיבות של הוראות לנטוש, מפחד או מהשפעה של כפר אחר; 166 כפרים נעזבו\ננטשו בנסיבות של קרבות או של התקדמות צה"ל;  על 44 לא היה לו מידע ברור. נתונים אלו נאספו על סמך עמודים 586-580 בספרו. כמה דברים יש לומר על נתונים אלו. האחד הברור והבולט – מהנתונים עולה חד משמעית כי לא היתה מדיניות גירוש. נקודה. הואיל ואנו חיים בעולם של שקרים, דמיון וכזב, או בעולם של 'נראטיביזם', יש לשוב ולהזכיר את העובדות הבסיסיות ביותר: אחרי מלחמת 1949-1947 ['מלחמת השחרור' על פי הנראטיב הציוני, 'הנכבה' על פי הפלסטיני] נותרו בשטח שבשליטת היהודים כ-150 אלף לא-יהודים. בשטח שנותר בשליטת כוחות לא-יהודים לא נותר יהודי בודד אחד. בנוסף, במהלך המלחמה חוו לפחות 70 אלף יהודים את חוויית הפליטות. שבעים אלף, כלומר יותר מ-10% של כלל הישוב היהודי. פליט הוא בפשטות מי שבנסיבות של מלחמה נאלץ לעזוב את ביתו. העובדה ששבעים אלף פליטים אלו לא רק מצאו פתרונות סבירים בזמן המלחמה אלא שיקמו את חייהם לאחריה, מעידה על ענינים אחרים, חשובים לכשעצמם [כל מה שקשור למושג המגונה 'בנין אומה'] הדורשים דיון אחר. השני – ענין קטנוני לכאורה. אבל 369 הכפרים האלו – חלקם כפי שניתן ללמוד מתצלומים מהתקופה הם לא יותר מאוסף של 3-4 חושות מבוץ, דבר המעיד לא על רמת בניה נמוכה חלילה אלא על כך שלא מעט כפרים נתפסו על רקע כלכלי גם על ידי יושביהם כישובים זמניים, מה שמסביר לפחות חלק מהקלות בה ננטשו – הופכים כבר בנראטיב הנדון ל"400". ואם זה היה נעצר שם, לא הייתי מטריח אתכם. אלא שברבות השנים ובלהט 'הביקורתיות', המספר הזה נוטה לגדול ולגדול. לא מזמן נתקלתי כבר במספר העגול, "1000". מספר זה, בדומה למקרים אחרים, יהפוך בשלב הבא "לאלפי הכפרים שהיוו מטרה למדיניות הטרנספר הציונית", ולכשיידרש מישהו לומר "כמה בדיוק" הרי ש"האלפים" יאלצו לקבל צורה, ואז מן הסתם המספר יהיה "6000". אבל כל זה בגדר השערה בלבד. הנקודה היא ש369 זה 369, לא 400 ולא 700 ולא 800 ולא אלף. הבעיה מספיק חמורה מכדי שיש להוסיף עליה דרמות בצורה של שקרים המקבלים לגיטימיות במסגרת של 'נראטיביזם' ליברלי כביכול. הערה חשובה אחרונה לענין הכפרים. ההיסטוריון [שהוא אכן היסטוריון] יהושע פורת, טוען כי הדבר החשוב בסיפור הכפרים היה החלטת ממשלת ישראל שלא לאפשר לפליטים לשוב לבתיהם לאחר המלחמה, ולא השאלה מדוע עזבו ובדיוק למה. זו השאלה הגדולה ותשובות עליה חייבות, שוב, לקחת בחשבון את ההקשר הרחב. במרכזו של הקשר רחב זה הוא מאות אלפי היהודים שנאלצו\אולצו\בחרו\נדחקו לעזוב את בתיהם ברחבי העולם הערבי ולהקים את בתיהם החדשים, כלומר להשתקם, בארצם הישנה-חדשה. ענין נוסף שאי אפשר להתעלם ממנו: מורשת היחסים בין הערבים והיהודים בפלשתינה-א"י בתקופה המנדט, כנקודת יחוס לאימוצה של מדיניות זו או אחרת. ולבסוף, את האמת הידועה שאף אחד כמעט לא טורח להזכיר, בוודאי לא אילן פפה: העובדה כי חלק משמעותי ב'פליטים' לא היו אלא אנשים שחזרו לארצם. מי נותן את ההוכחה החזקה ביותר לענין זה שקשה להעריך את גודלו אך ברור כי הוא היה מספיק משמעותי שאם לא כך לא היתה קיימת ההוכחה הזו? כמובן, הפלסטינים עצמם. כידוע [?], מנהיגיהם עמדו על כך כי 'פליט' יוגדר כל מי שחי בפלשתינה-א"י שנתיים לפני 1947. שנתיים!!!!!! כיצד זה מסתדר עם הנראטיב של 'מאז ומקדם'? נכון, זה לא. הואיל וההגדרה 'פליט' כרכה בתוכה שורה של זכויות מטעם המוסד הבינלאומי שתרם יותר מכל גורם חוץ-פלסטיני אחר להנצחת בעיית הפליטים היחידה שעוד לא זכתה לפתרון, ומדובר בעולם של עשרות מיליוני פליטים – ומדובר באונר"א – הרי שלעניין 'השנתיים' נועד תפקיד מכריע מבחינתם של הרבה מאד אנשים. לסיכום: בעיית הפליטים לא נגזרת מהשאלה איך הם נוצרו אלא מהשאלה מה קרה רגע אחרי שנוצרו. זו שאלה פוליטית ממדרגה ראשונה שהדיון בה חייב לכלול את מדיניות ישראל ב-1950 ולאחריה, אבל לא רק או בעיקר לא את ישראל. אלא אם המטרה היא שוב, לא הפליטים, אלא ניגוח הציונים והעמדת מדיניות הכיבוש העכשווית למשל בצילה של הרצחנות הציונית הטרנספריסטית מראשיתה. או במלים אחרות, הדיון בעבר נועד שוב להתנגחות בהווה לשם חיסול המדינה היהודית-דמוקרטית בעתיד, ולא לשם דיון בעבר.
[9]  אותה קהילה בינלאומית שהחליטה לפני 194 על 181. מה עלה בגורלה של 181? מלחמה. מה היתה תוצאת המלחמה? 194. דיון היסטורי ראוי לשמו מחייב התייחסות לכל או לרוב מרכיבי הסיפור. אם הקהילייה הבינלאומית היא נקודת יחוס לדיון בסכסוך, יש לדון בכל החלטותיה ובגורלן מאז היות סכסוך. לגופה של החלטה 194, היא כוללת שורה ארוכה של סעיפים, וסעיף 'זכות השיבה' הוא רק אחד מהם ומה שחשוב בהחלטה הזו הוא עקרון סיום הסכסוך שלא יתכן ללא הכרה של מדינות ערב ושל הערבים בזכות קיומה של מדינה יהודית-דמוקרטית. לא בכדי התקיימה התנגדות ערבית למימוש סעיף השיבה שכן הוא היה כרוך בהכרה במדינת ישראל כהגדרתה בהחלטה 181 (יהודית-דמוקרטית). לבסוף, אי אפשר (כלומר אפשר אבל זה לא רציני) לנתק לא רק בין 194 ל-181 אלא בין ההחלטות הללו ומה שקדם להן, לבין החלטת הליגה הערבית כבר ב-1946 ליצור קשר ברור בין הגשמה אפשרית של הציונות לבין מעמדם האזרחי של יהודי ארצות ערב. במלים אחרות, כשם שהמלחמה בארץ ישראל יצרה בעיית פליטים פלסטינית (באשמתם הבלעדית של ההנהגות הערביות הסרבניות) כך הסכסוך הזה חולל את גל הפליטים היהודים אזרחי מדינות ערב לארץ ישראל. בחישוב כולל של נזקים כלכליים לא ברור בכלל מי אמור לשלם למי, די סביר שמדינות ערב חייבות ליהודים שעזבו אותן בדרך כלל בחוסר כל תוך שהם משאירים מאחור רכוש רב יחסית, יותר משהצד היהודי חייב לערביי ארץ ישראל.
[10]  כאמור, קדמו לו בטענות אלו ובניגוד אליו הסבירו אותן מתוך ההקשר ולא כחלק ממלחמת תעמולה פוסט-קולוניאלית העושה שימוש בחלקי טיעונים למטרות פוליטיות [לגיטימיות לכשעצמן אך שאינן מוצגות ככאלו ושלכן אולי ראוי לכנות את המשתמשים בהם בתואר 'נוכלים'. שהרי זו ההגדרה של נוכל: העושה שימוש לא-לו בחפציו או בזהותו או בסמכותו של מישהו שאיננו הוא, על מנת להשיג טובת הנאה כזו או אחרת. במקרה הזה הנוכלות באה לידי ביטוי בכך שטובת ההנאה היא הישג פוליטי אנטי-ישראלי, והדרך עוברת באפאראט מחקרי (הערות שוליים, תארים אקדמיים, וכו') ששם את המחקר תפל ואת הטיעון הפוליטי הסמוי, עיקר. אבל כל זה בגדר השערה בלבד. יתכן ומחקריו של שליים פשוט חלקיים, כלומר לא מקצועיים מספיק, ואם כך הוא לא הראשון ולא האחרון שלוקה בחוסר בתחום המקצועי גרידא]
 [11]  "מההתחלה". מאיזו התחלה? מהירי על האוטובוס בפתח תקווה בבוקר ה30 לנובמבר 1947, כמה שעות אחרי שהקהילייה הבינלאומית החליטה על הקמת שתי מדינות? ו"נוקשות"? ביחס למה? לטבח בחברון? בבתי הזיקוק? הנה לנו דוגמא קלאסית ל'נראטיביזם' מניפולטיבי.
[12]  ראוי לעמוד על 'פירוט' זה ולהתמקד בעיקר בשאלות של הקשר.
[13]  ראשית, לא מדובר בכתב עת ישראלי אלא בכתב עת אמריקני. הוא אכן 'ליברלי' אם כי המושג הזה, כמו מושגים-כורכים אחרים ['קפיטליזם', 'לאומיות', 'דת', וכד'] אינו אומר הרבה ויש לבחון מי עומד מאחורי כתב העת הזה ומה תפקידו בעיני עצמו. ובכן, בקיצור, כתב העת הזה הוא אכסניה לבעלי דעות מגוונות אמנם, כנדרש מכתב עת 'ליברלי' בכלל ומכזה שרואה אור באמריקה המתקדמת בפרט, ועוד יותר אם מנהיגיו הם יהודים אמריקנים הידועים בפתיחותם הביקורתית כלפי עצמם קודם כל וכלפי החברה בה הם חיים [אמריקה].
עם כל הזהירות יש לומר שכתב העת 'תיקון', שייך למחנה רחב [ההולך ומתרחב] של שמאל ליברלי אמריקני המתאפיין בעוינות ביקורתית כלפי כל מה שקשור לארה"ב הממסדית והשמרנית, כמו למשל מדיניותה במזרח התיכון, תמיכתה בישראל וכד'. זהו שמאל הנשען על מסורות למיניהן, חלקן 'ניאו-מרקסיסטיות', המפרשות סוציאליזם וביקורתיות כאמירת-ההפך. קרי 'ביקורתי' הוא כל מי שאומר את ההפך מ'הממסד'. ומכאן לתמיכה באסלאם הפונדמנטליסטי למשל הדרך קצרה, כי הרי מי יותר מהאסלאם הרדיקלי מגלה עמידה נחרצת כנגד 'עוולות הקפיטליזם החזירי'? עד כאן באשר לכתב העת ולרוח בתוכה הוא שט על פני אוקיינוס המלים והדימויים שהוא מייצר [לא לבד כמובן].
באשר למושג 'היסטוריונים חדשים': היה זה בני מוריס עצמו שבחר למתג את עצמו – ושוב, אנו בשנות ה80 והכל בעידן הפוסט-מודרני נמדד במונחי מוצר ומיתוג ובידול – באמצעות המונח 'היסטוריונים חדשים'. כפי שהוא עצמו אמר בראיונות לעיתון לאנשים חושבים, הענין החשוב הוא הבידול העקרוני בינו לבין קודמיו. כפי שניתן להתרשם מעיון בעיתון לאנשים חושבים משנות ה90', הוא אכן הצליח, אולי מעבר למה שקיווה הוא עצמו, ותכף נאמר על כך מילה או שתיים. לא לפני שנדגיש מה כוחו של מיתוג ואיך פועל הענין הזה בתקשורת, בכלל, ולאנשים חושבים ו'ביקורתיים' בפרט.
ובכן, מי שיקרא את ספרו של מוריס אודות היווצרות בעיית הפליטים הפלסטינים, יגלה שיש הבדל עצום בין התוכן העולה ב500 עמודי הספר, לבין מה שכתוב בכריכה האחורית של הספר, ושוב בין שני אלו [שיש ביניהם הבדלים, כי הרי לא התוכן מוכר את הספר בחנות אלא הכריכה האחורית!] לבין מה שאמר מוריס בראיונות אינספור שהואיל להעניק לעיתון לאנשים חושבים. שורה תחתונה, הטריק פשוט, והעיתון לאנשים חושבים שב וחוזר עליו ללא הרף גם בימים אלו – לא חשוב מה אומר המחקר, מה שחשוב הוא מה כתוב בכותרת של המאמר המתאר את המחקר. ברוב המקרים אנשים לא קוראים מחקרים – למי יש זמן לצלוח את 596 העמודים של בני מוריס?? – הם גם לא קוראים את גופי המאמרים. מה נותר? נכון. הכותרת.
ועכשיו לענין הנוסף אודותיו רמזתי. זכורה לטוב – מנקודת מבט של מי שאינו נוטה להתפעל מ'הביקורתיות' המופלאה הזו של 'החדשים' – תכנית שהקדיש הערוץ הראשון לנושא הפולמוס שליבה עיתון 'הארץ' בנושא 'החדשים' ו'הפוסט' וכל שאר התופינים שהעיתון לאנשים חושבים מלעיט בו את הציבור. לתכנית הוזמנו שניים. בני מוריס ואילן פפה. כל עיוור יכול היה לראות בקלות את שפת הגוף של בני מוריס שכמעט תלש עצמו מהכורסא וייחל שכל הפארסה הזו תגיע סוף סוף לסיומה.
אי אפשר היה שלא לרחם עלמוריס, האיש שחפר במו ידיו את מלכודת העוועים שהפכה מצעצוע נוצץ לגרוטאה חלודה.... שהרי המושג המפוצץ והמבטיח 'היסטוריונים חדשים', מהרגע שהוגדר בניגוד ל'ישנים', כלומר 'הזקנים', 'הממוסדים', 'מטעם' וכיו"ב, הכניס מיניה וביה תחת אותה קטגוריה את כל מי שאיננו כזה, כלומר 'זקן', 'ממוסד' או 'מטעם'. או אז מצא עצמו מוריס המסכן, שהוא היסטוריון ראוי לשמו, שיודע לעבוד עם מקורות, שמבין מה תפקידו של הקשר, שמקפיד לנקוט במלים ברורות כדי לטעון טענות מדעיות ברורות, לצידו של שרלטן פוסט-מודרניסט מסוגו של אילן פפה, שידוע בקביעתו הפוסט-מודרניסטית 'הביקורתית', לפיה 'אין היסטוריה יש היסטוריונים'. מחזה קורע לב היה זה, ולולא מדובר היה בענין רציני מאד, היינו יכולים אפילו לצחוק צחוק משחרר.
אלא שיש כאן ענין רציני ביותר, שכן שחזור העבר הוא משימה מורכבת מאין כמותה. השאלה היא האם שחזור העבר הוא מטרה בפני עצמה, כפי שיאמר בני מוריס ההיסטוריון, או שהיא כלי לחפור בו, כפי שיאמר בני מוריס המרואיין ב'תיקון' או ב'הארץ'. בני מוריס לא עמד כנראה בפיתוי, ואור הזרקורים סנוור את שיקול דעתו. עד לנקודה בה גילה את הנזק: שאל תוך האור נמשכים ובאים אנשים שמבחינתם אין בכלל דילמה. אין שני אילן פפה. זה של המחקר וזה של הראיון ב'הארץ'. יש רק אילן פפה אחד. זה של המניפולציה הפוסט-מודרניסטית. שפת הגוף של מוריס – ומאוחר יותר המשך דרכו המחקרית – הראתה כי הוא הבין סוף סוף לאן מאמרו המפורסם והמצוטט ב'תיקון' הוביל את הדיון בנושא החשוב הזה, היסטוריה בכלל והיסטוריה של המזה"ת בפרט.
[14]  פיסקה זו מסכמת היטב חלק ניכר מהדברים שתיארתי קודם באריכות. אכן, מטרתם של 'ההיסטוריונים החדשים' היתה פוליטית ולא מחקרית. פוליטיקה היא ענין לגיטימי כמובן, אבל ההגינות הבסיסית מחייבת להכריז על הדברים ככאלו. ואם זו אשליה שבני מוריס, או 'הארץ' יכריזו על מטרתם הפוליטית, לא נותר לנו אלא להפעיל את הראש. בענין זה, אגב, אילן פפה מגלה רמה גבוהה מאד של הגינות. הוא לא מפסיק להכריז כי מטרת דבריו היא ליצור עוד לחץ בינלאומי על ישראל על מנת שהקהילייה הבינלאומית, כמו במקרה של דרום-אפריקה [מבחינתו ישראל היא העתק של המדינה ההיא] , תחסל את ישראל מהבחינה הפוליטית על ידי ביטולה כמדינת לאום יהודית-דמוקרטית. דווקא הגינותו של פפה בענין הפוליטי מחייבת מחשבות שניות ושלישיות על כל מה שהוא כותב כ'חוקר'.
[15]  ואת זה איך יודעים??
[16]  יתכן ואנשים אכן לא אהבו לשמוע דיבורים 'ביקורתיים' אבל יתכן ומה שקומם אותם הוא החד-צדדיות, הפשטנות והיומרה הריקה לחדשנות
[17]  באיזה מובן 'מקור חדש'? אהוד יערי פרסם ספר משובח על הפתח כבר ב1970. אבו איאד איש הפתח גם הוא פרסם כבר ב-1979 ספר חשוב מאד על ארגונו ועל תפיסת עולמו. שוב, עולה השאלה, מה החידוש?
[18]  לא רק הוא. השאלה היא על איזה בסיס ומתוך איזו גישה וביחס לאיזו חלופה.
[19]  נשאיר לרגע בצד את שאלת זהותו של הקרבן וזהותו של המקרבן, כולנו מכירים את סיפורי תולדות הישוב, מחברון ועד הרובע היהודי. בכל אופן, הטענה הזו רומזת על שנאה חד צדדית ומובהקת. אך חשוב מכך היא תכניתו של סעיד, במידה שיש לו כזו, לגבי עתיד האזור והמדינה ושני העמים. הומניזם הוא לא מלה נרדפת לשום תכנית פוליטית. במקרה של פפה התכנית הפוליטית הנשענת על 'ההומניזם' שלו כבר הוזכרה באחת ההערות הקודמות.
[20]  ואין מקום כמו אוניברסיטת קולומביה בניו יורק בשביל לשמור על צחות הביקורת ועל טוהרת הנפש. זהו גם מקום טוב לטוות את האגדה [כלומר הנראטיב] על סעיד הפליט האומלל, כשלכל מי שרוצה ידוע כי משפחתו עזבה את ירושלים הרבה לפני פרוץ הקרבות.
[21]  נו, זה נחמד מאד להזכיר ליהודים למשל את כוחו של זיכרון... בכל אופן, הדבר הקובע הוא מה תוכן הזיכרון. יש רק לתהות מה חושבים ההומניסטים הנזכרים על הקטע הבא המופיע בספרו של רפיק חלבי [1983], המצטט קטע מספר בשם 'כרטיס ביקור' (בירות 1967): "בכל שנה אני אומר לבני הצעיר, שוב ושוב, שנינו נשוב לארצנו ונהלך בה יחפים, נשיל נעלינו ונמשש את עפרה הקדוש, נמזג את נשמותינו באווירה ובאדמתה, נהלך עד לעצי התפוז... נחונן את קברו של החלל הראשון במלחמתו הקדושה, נחפש את קיומנו. היכן הם חיינו? בכיכר הכפר הזאת. בצריח המסגד, בדקל האהוב, בקיר המתמוטט, בבנין שנמחקו עקבותיו, כאן חיינו. שאל כל גרגר חול! הלא תזכור את יפו ואת חיפה... נצרת... עכו... ירושלים... טבריה.. מג'דל... אני רוצה שאת שואת 1948 ירחצו בדם אלה שמנעו מהם להיכנס לארצם. המולדת יקרה, אך יקרה ממנה הנקמה. ניכנס למאורותיהם בתל אביב, נכתוש אותם בגרזנים, ברובה, ביד, בציפורניים ובשיניים. כשאנו מפזמים את פזמוני קיבייה, דיר יאסין ונאצר א-דין נזמר את המנוני חהזרה המנצחת והנוקמת"
[22]  גם צעד זה מעיד על המוטיבציה הפוליטית של פפה שהיא לגיטימית כמובן אבל שאין להסיק ממנה על איכות מחקריו. להפך.
[23]  על ה"תיאוריה" ועל "הביקורת" בכתב עת זה ראו: טוביה פרילינג, 'תשובה לעמית פוסט-ציוני', ת"א 2003.  
[24]  ומה היא 'הגרסה הכללית'? חזרנו לנקודת המוצא.  
[25]  לגישור בין נראטיבים קוראים חתירה לאמת אובייקטיבית. האם זה מה שעומד אצלם על סדר היום? אשרי המאמין.
[26]  מטיעון זה ניתן להסיק כי 'פלורליזם' נמדד בעד כמה אנשים מדקלמים את מחקרי הדמה של פפה. פלורליזם במישור האקדמי איננו עומד בפני עצמו אלא הוא תלוי נימוק מבוסס עובדות. זו דרכו של המדע, אחרת אין ולא יתכן מדע.

2 comments:

  1. אהלן אודי, טוב למצוא אותך כאן, אתה חסר בפייסבוק אבל אין ספק שזאת במה טובה יותר בשביל פוסטים כמו זה, ובשביל תגובות מפורטות כמו זו שמחל לשקוד עליה כעת.
    אז קודם כל, אחלה פורמט! מניח שמדובר בעבודה שהוגשה לך במסגרת אחד הקורסים שאתה מעביר?

    ולגבי כמה תהיות שעלו בי במהלך הקריאה המעניינת:

    - בהערות 8-9 אתה מתייחס לעולים מארצות ערב כפליטים ומעלה על נס את זכותם לקבלת פיצויים כלכליים, זאת בניגוד לעמדה שהבעת לפני כשנה בהתכתבויות הפרטיות בינינו. האם עמדתך בעניין השתנתה בעקבות קריאת 'תעשיית השקרים' של ימיני?

    - הערה 20: לפי ויקיפדיה, "סעיד גדל ולמד כשמשפחתו מתגוררת חליפות בקהיר ובירושלים...בעקבות הכרזת הליגה הערבית על מלחמה נגד היישוב היהודי, עזבה משפחת סעיד את ירושלים ועברה באופן סופי למצרים".

    - יש סוג של שתיקה רועמת בין הערה 13 ועד סוף החלק הראשון. אשמח לשמוע מהי עמדתך לגבי הציטוט הבא: "בשנות ה-90 קרא אילן פפה להיסטוריונים לחצות מעבר הספירה האליטיסטית, כלומר לא רק לנתח את הארכיונים של האליטה (הבריטית או הישראלית) אלא להסתמך על עדויות של פלסטינים."

    השבמחק
    תשובות
    1. שלום מתי. מתנצל מראש אם התגובות יהיו איטיות. גם זה מתאים לז'אנר. עניין הפליטים היהודים אכן משאיר אותי בהתלבטות. כי אם אני ציוני אז הם לא פליטים. מצד שני, ברור שאם תנאי החיים שלהם היו יציבים חלק גדול מהם - למרות הציונות הטבעית שהם נוטים להכריז עליה - לא היה מגיע ארצה. יוכיח מקרה 50 או 60 אלף יהודים ממרוקו שנענו בשמחה להזמנת ממשלת קוויבק אי אז ב1960 בערך. ציונים או לא, במונריאל היאוש יותר נוח. אבל כרגיל בדיון הזה, ישנם שני מישורי התייחסות. האישי-אזרחי ההומני והמדיני-לאומי-פוליטי. הואיל ואני ממשיך לחשוב שאחינו הערבים רחוקים מלגלות עמדה הגונה וקוהרנטית בכל הקשור למימד הלאומי-מדיני אין לי אלא לחשוד בכנותם בכל הקשור במימד הטבעי יותר, ההומני. ומכאן למסקנה שלמרות הזהות הציונית שלי, אני תומך באלו האומרים שיש להעמיד את תוצאות הנכבה באותו המישור של הפליטות היהודית. לגבי הערה 20, הכל בסדר, אדרבא, הנה הוצאתי ממך הודאה מפורשת שהליגה הערבית היא זו שהכריזה מלחמה על הישוב היהודי. המסקנה המתבקשת היא - עוד לפני שניגשים לפתרונות מעשיים של רצון טוב - שהאחריות הבלעדית, המוחלטת והסופית על תוצאות המלחמה הזו על הליגה הערבית ועל הליגה הערבית בלבד. באשר לאילן פפה: בהמשך לחשדנות שלי כלפי העם שהוא הפך לדובר שלו. מה לעשות ומי שמכריז השכם והערב שאין דבר כזה היסטוריה אלא רק היסטוריונים, ושכל תפקידו בזמן הזה הוא לתרום את חלקו לחרם על ישראל שכמו במקרה של דרא"פ יביא לחיסול משטר האפרטהייד שהוא טוען שיש בה (עלבון לשחורים באפריקה ובארה"ב אבל נניח לזה עכשיו), הרי שכל מה שהוא אומר מבחינה מקצועית לא ראוי להתייחסות. ונגיד שלא הוא היה אומר את זה אלא יואב גלבר אתה שואל? אז הנה תשובתי המקצועית. אין שום בעיה עם עדויות של פלסטינים או של יהודים או של אנשים פשוטים שהם לא 'האליטה'. אבל כל עדות - של אליטה או של עמך או של פפאים (קשה לי למקם אותו, מה לעשות, האיש הזה ודומיו גורמים לי לבחילה מקצועית עזה) - מחייבת בדיוק את אותו הטיפול: על איזו שאלה היא באה לענות? מה ההקשר? איך היא מתייחסת לעובדות אחרות (גם של 'האליטה' טפו טפו חמסה חמסה)? כיצד המידע שיש בה (אם יש בה. ע"ע טנטורה) מסתדר עם פיסות מידע אחרות, וכן הלאה. אליטה או עמך, מטרת ההיסטוריון היא לשחזר תמונות עבר ולהציע להן פשר. לא יותר ולא פחות.

      מחק