נקדים ונעתיק את הקטע בו מסכם מולר את דעתו על מורשת מרקוזה, הנביא הגדול של 'השמאל החדש', אותו זרם רעיוני שהחליף את ההתמקדות במתחים המעמדיים בפיטפוט אינסופי על 'הדיכוי התרבותי' שיש במודרנה, 'הניכור', 'החד מימדיות' וכל החבילה המוכרת עד היום.
"מרקוזה" כתב מולר (עמ' 412), "ניסח את אי הנחת המעורפלת שפעפעה בלב האנשים ששגשגו מבחינה כלכלית במדינת הרווח הקפיטליסטית, אך כתביו, להביל מאלה של קיינס, היו חסרי תועלת, ופחות מכך, למי שחיפש פתרונות מוסדיים מוחשיים. ביסודו, מרקוזה לא התעניין כלל במוסדות, אם כלכליים או פוליטיים. למעשה, כפי שמציין אלסטר מקינטייר, אחד ממבקריו החריפים ביותר, היום, הביקורת של מרקוזה התייחסה לניסיון רק כמגבלה על היכולת לדמיין אפשרויות עתידיות".
ובארבע מלים עדכניות שהפכו בחוגים מסויימים למנטרה ולנייר לקמוס (הלנו אתה או לצרנו): 'כניעה להגיון הניאו ליברלי'.
במלים אחרות, מרקוזה - והדברים נכונים גם לרבים מממשיכיו המודעים והפחות מודעים - התייחס למציאות כאל מטרד.
ולהלן מורשתו כפי שתאר אותה מולר: זו, המורשת, "האריכה ימין אחריו, וביקורתו פעפעה אל תוך החברות הקפיטליסטיות המתקדמות בדרכים שונות. מרקוזה ... שימש דגם לאינטלטקטואלים צעירים יותר שטיפסו במעלה ההיררכיה האקדמית ומיסדו את [התפישה לפיה למדנות אינה עניין אובייקטיבי, ועוד פחות מזה האמונה ש'משימתו העיקרית של מורה מועיל היא ללמד את תלמידיו לזהות עובדות לא נוחות כלומר עובדות שאינן נוחות לדעות המפלגה שלהם'.
"חוקרים רבים בתחום מדעי הרוח והחברה פנו במקום זאת לאמונה ש'כל הבחירות הן בחירות פוליטיות, שכל עניין אינטלקטואלי משרת מטרה חברתית כלשהיא'... הדגם של הפרופסור כאינטלקטואל ביקורתי, המשחרר את קהלו מסוג כזה או אחר של תודעה כוזבת, מוסד בתוך כמה מגמות אקדמיות, ובראש ובראשונה בלימודי ספרות וסוציולוגיה".
כך הפכה "התמחות בתיאוריה ביקורתית דרישה במשרות אקדמיות בתחום הספרות, הסוציולוגיה והשדה המשגשג של 'לימודי תרבות' "
או בקיצור: זהו תקציר תולדות הגאונות לפיה ביקורתיות היא לומר את ההפך, לצאת נגד 'הממסד' ולנקוט רטוריקה רדיקלית.
"מרקוזה" כתב מולר (עמ' 412), "ניסח את אי הנחת המעורפלת שפעפעה בלב האנשים ששגשגו מבחינה כלכלית במדינת הרווח הקפיטליסטית, אך כתביו, להביל מאלה של קיינס, היו חסרי תועלת, ופחות מכך, למי שחיפש פתרונות מוסדיים מוחשיים. ביסודו, מרקוזה לא התעניין כלל במוסדות, אם כלכליים או פוליטיים. למעשה, כפי שמציין אלסטר מקינטייר, אחד ממבקריו החריפים ביותר, היום, הביקורת של מרקוזה התייחסה לניסיון רק כמגבלה על היכולת לדמיין אפשרויות עתידיות".
ובארבע מלים עדכניות שהפכו בחוגים מסויימים למנטרה ולנייר לקמוס (הלנו אתה או לצרנו): 'כניעה להגיון הניאו ליברלי'.
במלים אחרות, מרקוזה - והדברים נכונים גם לרבים מממשיכיו המודעים והפחות מודעים - התייחס למציאות כאל מטרד.
ולהלן מורשתו כפי שתאר אותה מולר: זו, המורשת, "האריכה ימין אחריו, וביקורתו פעפעה אל תוך החברות הקפיטליסטיות המתקדמות בדרכים שונות. מרקוזה ... שימש דגם לאינטלטקטואלים צעירים יותר שטיפסו במעלה ההיררכיה האקדמית ומיסדו את [התפישה לפיה למדנות אינה עניין אובייקטיבי, ועוד פחות מזה האמונה ש'משימתו העיקרית של מורה מועיל היא ללמד את תלמידיו לזהות עובדות לא נוחות כלומר עובדות שאינן נוחות לדעות המפלגה שלהם'.
"חוקרים רבים בתחום מדעי הרוח והחברה פנו במקום זאת לאמונה ש'כל הבחירות הן בחירות פוליטיות, שכל עניין אינטלקטואלי משרת מטרה חברתית כלשהיא'... הדגם של הפרופסור כאינטלקטואל ביקורתי, המשחרר את קהלו מסוג כזה או אחר של תודעה כוזבת, מוסד בתוך כמה מגמות אקדמיות, ובראש ובראשונה בלימודי ספרות וסוציולוגיה".
כך הפכה "התמחות בתיאוריה ביקורתית דרישה במשרות אקדמיות בתחום הספרות, הסוציולוגיה והשדה המשגשג של 'לימודי תרבות' "
או בקיצור: זהו תקציר תולדות הגאונות לפיה ביקורתיות היא לומר את ההפך, לצאת נגד 'הממסד' ולנקוט רטוריקה רדיקלית.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה