על סובייקטיביות אצל ההיסטוריון ומדוע היא יתרון דווקא (ובלבד שההיסטוריון הוא מדען ולא שקרן)

הערה לא קטנה ולעניות דעתי הלא קובעת אך המושמעת חשובה מאד בעניין הסובייקטיביות. לא מספיק לומר שהואיל והיסטוריונים הם בני אדם אז הם לא אובייקטיבים כמו כל בן אדם אחר. נחמת רבים במקרה הזה היא לא נחמה ולא ספק נחמה.

העניין הפוך. בני אדם כולם סובייקטיבים אבל כל בני האדם, ולא רק בני האדם, אלא יונקים עילאים דומים אחרים, ניחנים גם ביכולת אובייקטיבית. וזה חידוש תיאורטי המוציא את ההיסטוריון מעמדת התגוננות והתנצלות, מהסוג עליו דיברה אניטה שפירא בדוגמא הנפלאה שלה על רופא השיניים (כשהיא שוכבת על כורסת הטיפול, היא לא אניטה שפירא כלת פרס ישראל להיסטוריה אלא אניטה המבוהלת והחוששת לשיניה המפקירה את בריאותה בידיים של איש מקצוע. אבל ברגע שמסתיים הטיפול הנה הופך מיניה וביה רופא השיניים שלה להיסטוריון מקצועי בדיוק כמוה, המלמד אותה פרקים והלכות על בסיס הטיעון הידוע 'אבל הייתי שם' והבלים מביכים דומים אחרים).

מבחנו של המכונאי או של הרופא או של רואה החשבון או של השופט, הוא בהפעלת היכולת האובייקטיביות שלו על פי כללים מוסכמים שהצטברו על פי נסיון חיים ועל פי שכל ישר. פקח טיסה הוא אובייקטיבי גם אם הוא מחבל של אל קעידה, המעוניין בהתרסקותם של כל המטוסים 'המערביים' בכלל וה'ציונים' בפרט. כששואלים אותו לגבי מהירות הרוח, כיוון הרוח וטמפרטורת הקרקע, התשובות שלו אובייקטיביות (אלא אם הוא משקר וגם אז אין קיום תיאורטי לשקר ללא הנחת קיומה של אמת, ונמצאנו עומדים באותו מקום בטוח: עצם הנחת קיומה של אמת ברת דיווח אובייקטיבי).

במקרה של ההיסטוריון, כמו כל בעל מקצוע אחר, היכולת שלו למתן תשובות אובייקטיביות נשענת על כללי עבודה שהתגבשו במשך דורות, ושכמובן עוברים שינוי והתאמה ושכמו כל סט אחר של כללים הם אינם קדושים וכל אחד מהם ראוי לביקורת ולבחינה. ועם זאת, העובדה שאוהדי כדורגל רבים מלינים על קיומו של חוק הנבדל איננה משנה את העובדה שכל עוד יש חוק נבדל אז הוא חל אפילו על יוסי אבוקסיס, ואם הוא לא חל על יוסי אבוקסיס שוב נמצאנו עומדים באותו מקום בטוח: החוק קיים ומסיבות השמורות עם שופטי הכדורגל בישראל הוא לא מיושם על יוסי אבוקסיס).

הכלל הכי חשוב בעבודתו של היסטוריון הוא בדיוק אותו הכלל המשמש את כל המדע על כל סוגיו ושלוחותיו: השאלה. הדבר החשוב ביותר במדע הוא השאלה. השאלה ולא התשובה ולא העובדה ולא המכונה ולא המבחנה. השאלה.

יש שאלות שאין עליהן תשובה (מי היפה ביותר במדינה) ולכן הן אינן עניינו של מדע בכלל ושל היסטוריה בתוך כך. אם רוצה מדען התומך בתעשיית הביגוד לבחון מה סוג היופי שימשוך כמה שיותר לקוחות, אזי מדובר בשאלה שאיננה עונה על שאלת מי היפה ביותר, אלא על שאלה אחרת, דומה, קשורה, אבל אחרת במהותה כי היא שאלה שניתן לתת עליה תשובה: איזה מרכיבי יופי יעשו את עבודת השיווק ליעילה יותר (ויעילות נמדדת במקרה הזה במונחים של כסף).

ובכן, אחרי שבררנו את העניין הזה, ברור לחלוטין שהאובייקטיביות של ההיסטוריון לא רק אפשרית אלא שאין בכלל שום דבר כזה שנקרא היסטוריה ללא הנחת קיומה. כשאוראל בילינסון מברר למשל, מסיבות השמורות עמו, את האופן בו הוצגה מיניות ביידיש לפני מאה שנה, או כשהוא מנסה לברר את תמונת העתיד של אזרחים באירופה ערב 'המלחמה הגדולה', אנו משוכנעים מעל לכל ספק שכל התשובות שהוא יביא על שאלות אלו יהיו אובייקטיביות.

אלא אם הוא שקרן כמו מכחישי השואה או כמו דומיהם בוראי אגדת חטיפת ילדי תימן בלקן אפגניסטן פקיסטן אקאטמפוקואסטן, שתי קבוצות של שקרנים מדופלמים העושים את מלאכתם הפוליטית (הלגיטימית לכשעצמה: מותר לשנוא יהודים ולרצות בהשמדתם ומותר לשנוא אשכנזים ולראות בהשפלתם) על בסיס אותה טכניקה בדיוק: הצגת חצאי אמיתות הגרועות משקרים באמצעות קונטקסט חסר שחר שככל שהוא חסר שחר יותר, כך הוא יוצר סביבו עדת מעריצים שוטים שמבחינתם התשובה הסופית לשאלה היתה או לא היתה שואה היתה או לא היתה חטיפת ילדי תימן בלקן אפגניסטן פקיסטן אקאקטמפוקואסטן, היא רק ואך ורק התשובה שהם הניחו מראש את 'אמיתותה'.

אבל לא רק אוראל בילינסון איננו שקרן, אלא רוב ההיסטוריונים. כאמור, כלי העבודה המרכזי שלהם הוא השאלה שהם שואלים, ועל השאלה להיות כזו שאפשר לתת עליה תשובה על בסיס מקורות (בדיוק כפי שרופא שואל את עצמו שאלה שאפשר לתת עליה תשובה באמצעות כלי מדידה וכן הלאה).

האם כל ההיסטוריונים טורחים לחפש את כל התשובות הרלבנטיות על השאלות שהם שואלים? בוודאי שלא. אפילו אוראל בילינסון יגלה יום אחד שהחבר'ה באגף הכספים של ייל או הרווארד או אוניברסיטת בלגרד ירמזו לו כפי שרמזו בזמנם אנשי הסורבון למיכאל הרסגור אחרי שהפיק את הכרך השמיני בדוקטורט שלו, 'אח שלנו, די'.

אוראל בילינסון מצוייד בכלים אדירים אבל לא אינסופיים. הוא יודע, כמה? אין לי מושג, עשרים שפות? זה עדיין הרבה פחות מאלפי השפות שיש בעולמנו.

האם זה הופך את העבודה שלו לסובייקטיבית? לא בהכרח ורוב הסיכויים שממש לא. כי השאלות שהוא שואל מובילות אותו לסוג מסויים של תשובות, שגם אם הן תופענה בחמישים שפות, בסופו של דבר הן מכסות ספקטרום מסויים של אפשרויות.

מה גם שלא כל עובדה רלבנטית. הדוגמא החביבה עלי לקוחה מזן ואמנות אחזקת האופנוע. האופנוע שלי לא מניע. השאלה היא למה. על פי האגדות שלימדו אותנו לגבי המדע, בשלב זה אמורה לבוא מלאכת איסוף העובדות 'ללא משוא פנים' בלה בלה כדי למנוע הטייה בלה בלה. 

ובכן, בואו נבדוק יחד את השטות הזו: עובדה ראשונה – האופנוע לא מניע מתחת לבית שלי. עובדה שניה – האופנוע שחור. עובדה שלישית – יש לו שני גלגלים. עובדה רביעית – יש על הכנף הקדמית מדבקה של בוקה ג'וניורס. להמשיך או שהרעיון ברור? ידעתי שהרעיון ברור. אבל למען הסר ספק: כל אלו עובדות חד משמעיות אבל אף אחת מהן לא קשורה בשום צורה לשאלה שמעסיקה אותי: מדוע האופנוע לא מניע.

רוברט פירסיג מסביר באמצעות המושג 'איכות' את העובדה שאני מחפש מראש את העובדות הרלבנטיות מבחינת השאלה. לא מדובר בסובייקטיביות שיש להתנצל עליה אלא להפך. זוהי בדיוק הסובייקטיביות-האובייקטיבית בלעדיה לא תתכן תשובה מועילה לשאלה מדוע האופנוע לא מניע.

כמובן, כדי לעשות את הטריק הזה עם הכדורים, לזרוק ולתפוס (התשובה של א.ד. גורדון לפישל, על פי יהושע סובול ב'אחרון הפועלים') יש לצבור נסיון. כדאי לדעת איך עובד מנוע. אי אפשר לגשת בכלל לבעיה כזו בלי שיודעים על קיומו ותפקודו ותפקידו של קרבורטור, או של המצתים או של המצבר, או של הקויל וכן הלאה.

הנמשל במקרה של ההיסטוריון הוא הידע הרוחבי הרב תחומי, גם כלכלה גם חברה גם תרבות גם פוליטיקה וכמובן השפות וכמובן הקומון סנס וכמובן העיון במקורות ובחינתם וכן הלאה.

לסיכום, או במקום סיכום: בניגוד גמור למה שנוהגים לומר כל רופאי השיניים של אניטה שפירא, סובייקטיביות איננה מגבלה של היסטוריון או של כל איש מדע אחר, אלא תנאי הכרחי בלעדיו לא יתכן הצעד הראשון בלעדיו אין מדע: היכולת לשאול שאלה.