לא מזמן מלאו מאה שנה לחוק ג'ונסון המפורסם (אצל מי שעוסק בהיסטוריה אמריקנית בכל אופן), המוכר גם בשם 'חוק המכסות', או בביטוי הציורי 'סגירת שערי ארצות הברית להגירה חופשית'.
אנשים המכירים את הנושא בוודאי יגידו, ובצדק, שהחוק של 1921 היה בסך הכל מבוא לחוק המשודרג של 1924. הם צודקים, אבל אז אענה להם תשובת מומחה ואומר שהחוק של 1921 הוא שידרוג של החוק של 1917.
וכשיסתיים שלב ההשוואה של מי הזיכרון יותר גדול, נוכל לגשת לעניין עצמו: ההגירה החופשית לארה"ב, שהיא, ארה"ב, גם במקרה הזה, מעבדה ומשל ולא פעם שנינה לכל מה שמתרחש בעולם כולו.
איך הגדיר זאת פרופ' יהושע אריאלי המנוח, חתן פרס ישראל והמומחה מספר אחד להיסטוריה אמריקנית (לא רק בין דוברי העברית הוא היה גדול)? "ארצות הברית כאבטיפוס של הציוויליזציה המודרנית". כן חברים, מי שלא הבין, לפני ארבע פיסקאות התחיל שיעור היסטוריה אולי קצר, קרוב לוודאי שלא מספיק קצר.
שארה"ב היא אבטיפוס של הציוויליזציה המודרנית זה ברור. שההגירה היא תופעה מאד מודרנית, פחות, כי הרי היו נדודי עמים בעבר, ובקנה מידה גדול למדי. ואפילו יגידו מסיבות זהות: רדיפות פוליטיות ומצוקה כלכלית.
אלא שההגירה לארה"ב כמו לעוד כמה יעדים דומים אך לא זהים, שונה מהמקרים ההיסטוריים הרחוקים, בכך שמדובר היה במימוש אקטיבי של תפיסת עולם, ולא רק פועל יוצא של נסיבות אובייקטיביות. ארה"ב דגלה בהגירה חופשית בדיוק ביחס לשני הגורמים המרכזיים שחוללו את ההגירה: כלכלה ובטחון. רע לך פוליטית ואתה רעב בגליציה או ביהופיץ? קאם טו דע יו אס אוף איי. מה שבשום פנים ואופן לא יגידו הרומים לונדלים, או הכנענים לפלישתים.
אגב, ביעדים דומים אך לא זהים הכוונה היא למשל לארגנטינה שהיא הדוגמא הטובה ביותר, כי ב-1853 ראתה אור החוקה הארגנטינית הראשונה, שכללה את סעיף 25 שכל מטרתו הוא לעודד הגירה בדיוק על אותו בסיס: בואו אלינו לפמפה כי בטוח כאן והאסאדו מסתובב באחו. צא לנוף וכן תקטוף.
דוגמאות טובות נוספות הן גם קנדה ומכסיקו ובמידה רבה אוסטרליה ועד גבול מסויים דרום אפריקה, וכך או אחרת 66% מההגירה הגדולה שתכף נדבר עליה הגיעה לארה"ב, מה שהופך את שאר ה34% למנות קטנות בהן זכו כל אחת מהמדינות הנזכרות+מדינות שלא נזכרו כמו כל מדינות אמל"ט ולא מעט מדינות באסיה ובאפריקה, מצרים למשל, וסלוניקי, ובגדד, ובומביי אפילו, רשימה חלקית.
ובכן, על אמה לזרוס לא שמעתם מן הסתם אבל את פסל החירות אין מצב שלא ראיתם. אם לא ממש ממש באליס איילנד אז בתמונות ובגלויות. מה הקשר? אמה לזרוס, שמילא היתה אשה (אף אחד לא מושלם), ויהודיה (טפו טפו חמסה חמסה), היתה גם משוררת לא עלינו. ואחד השירים המופלאים שכתבה האשה היהודיה הנהדרת הזו, מוצמד עד היום לבסיס פסל החירות, שניתן במתנה ע"י הצרפתים בחגיגות ה-100 לארה"ב (הצרפתים המציאו או לפחות מימשו ובגדול את דימוי החירות כיפהפיה חשופת דד-אחד המראה לכולם את הדרך. תרבות הביטול, קדימה, להוריד את פסל החירות, למה אתם.ן מחכות.כים.קום.קים.קם?).
השיר של לזרוס נקרא 'הקולוסוס החדש' ולזרוס סמכה עלינו (באופן חסר בסיס כמובן) שנדע שאם היא כתבה 'החדש' נזכור את 'הישן', הלא הוא אותו פסל ענק שעמד פסוק רגליים בנמל רודוס בעת העתיקה. כך או כך, שירה של לזרוס אומר בקיצור 'יהיה ביתנו פתוח לכל נערה ונער' כי אנחנו מדינת מהגרים.
לזרוס עצמה נולדה בארה"ב אבל ההורים שלה או לפחות הסבים היו מהגרים כי מה לעשות ועד 1492 לא היה באמריקה ולו 'אדם לבן' אחד כידוע. ב-1776 יצאו למאבק העצמאות שלהם בסך הכל 4 מליון אמריקנים. תוך מאה שנה מספרם יהיה כבר כ-100 מליון. הגירה חופשית אמרנו?
אז זהו, כאן אנו מתחילים להתקרב לנחיתה בנמל המוצא: מאה שנה לחוק ג'ונסון. מסתבר שכבר מהרבע האחרון של המאה ה-19, החלה מתגבשת הסתייגות מההגירה החופשית. מכירים את 'חוק היובש' שבלעדיו לא היינו זוכים לסדרות מופת כמו הסופרנוס? ובכן את העויינות ל'רוטב' - כלומר לאלכוהול - הובילו פוריטנים למיניהם, שמיד זיהו - ובצדק מבחינה סטטיסטית - את הקשר בין העלייה ברמת צריכת האלכוהול לבין ההגירה. מה לעשות ומהגרים שבאו לארה"ב מאירלנד, איטליה, ספרד וכדומה, ראו באלכוהול עניין חביב ורצוי?
אבל הפוריטנים של היובש היו רק גורם אחד בקואליציה שהלכה והתגבשה נגד ההגירה החופשית. מיותר להצביע על שמרנים שזיהו מהר מאד את הפוטנציאל של המפלגה הדמוקרטית להבנות על אלקטוראט חדש המורכב מקואליציה של מהגרים.
כל זה ברור או לפחות ברור משלב מסויים, כי לא מיד הפכו המהגרים לאזרחים ולא מיד הם זיהו כאזרחים את הפוטנציאל האלקטוראלי, וחשוב מכך: המפלגה הדמוקרטית היתה לפחות עד שנות ה-80' של המאה ה-19 מפלגת החרפה שהביאה על ראשה של ארה"ב את מלחמת האזרחים המתועבת, שהיתה מתועבת עוד יותר לאור כלומר לחושך הסיבה המוצהרת שלה: העבדות.
מה שפחות ברור הוא שתפקיד מרכזי בקואליציית האנטי-הגירה תפסה תנועת הפועלים האמריקנית, שראשיתה העוברית ב-1869, אבל שבפועל החלה להפוך לגורם משמעותי כפי שהיא עד היום, רק ב-1882. מי הנהיג אותה? יהודי יליד אנגליה, סמואל גומפרס שמו, מהגר בעצמו כמובן, מומחה לייצור סיגרים, לפני שהפך למנהיג הנערץ של ה-AFL, שזה לא 'הליגה האמריקנית לכדורגל' [אותו משחק אמריקני מופלא בו אין כדור ולא עושים שום שימוש ברגל], אלא 'אמריקן פדריישן אוף לייבור'.
איך זה יכול להיות שהטובים - ארגוני עובדים - מתחברים לרעים שמתנגדים להגירה? יפה. קודם כל כדאי להעיף מהשיח (אלא אם אתם רדיקלים.לות.איק.אוק.פוק ואז יש להעיף את השכל) את המושגים 'רע' ו'טוב'. כן, מה לעשות, לא זכיתי באור לא מן ההפקר ולא בכלל, ולכן אני לא ממהר להכריז על רעים ועל טובים. וכן, ברור לי שברור לכם שברור לי שברור לכולם שכל מהגר, בעיקר בשיבתו כיהודי, שלא הצליח להגיע לאמריקה אחרי 1921 בגלל חוקי ג'ונסון, סביר להניח שאם לא הצליח להגיע לבויינוס איירס או לשדרות רוטשילד או לנהריה, סיים את דרכו באושוויץ פינת טרבלינקה.
יודע. אלא שמה לעשות וגם לפני מאה שנה לאף אחד לא היה כדור בדולח, ובכל מקרה, החיים האנושיים (אל תגלו את זה לפמיפסיכיות ולדומיהן.הם.הום.הים) לא פועלים באופן הזה. אלו החיים. בני אדם מודדים בדרך כלל את חייהם על פי מה שהם מבינים ברגע נתון וזה מה שהיה גם במקרה שלנו.
ובכן התשובה על השאלה מדוע גומפרס הצטרף לקואליציית המסתייגים מהגירה, היא שההגירה החופשית פירושה המעשי היה זרם קבוע של כוח אדם המוכן לעבוד יותר שעות בשכר נמוך ובתנאים עלובים יותר, כלומר זרם קבוע של אנשים הפוגע באופן ישיר ולא פעם בלתי הפיך בכל ההישגים של העבודה המאורגנת.
זאת ועוד זאת: היו פרוגרסיבים (במובן המקורי של המלה, ההפוך לחלוטין במשמעותו וביישומו ממה שקיים היום תחת השם הזה. ההבדל במלה אחת הוא שקר, או אמת. הפרוגרסיבים של פעם חתרו לאמת, הפרוגרסיבים של היום כל כולם שקר אחד גדול), ובכן, היו פרוגרסיבים שהצביעו על העובדה שהגורמים החזקים ביותר מאחורי שימור ההגירה החופשית היו כמובן בעלי ההון הגדול. הם לא קראו את לזרוס ולא דיברו במלים יפות אלא עודדו את זרם ההגירה החופשית גם ככלי להחליש את העבודה המאורגנת וגם כדי למקסם רווחים בבורסה ועל הדרך להגדיל את תעשיית התחבורה הטרנס-אטלנטית על כל המשתמע.
מה רצו הפרוגרסיבים (של אז, לא של היום, של אז)? להכניס למחשבה הציבורית כמה שיותר מרכיבים של תכנון ציבורי. בכל תחום ובכל נושא. חינוך, עבודה סוציאלית, משפט, תחבורה, היגיינה, וכמובן שוק הכספים, רבית, עבודה מאורגנת וכן הלאה.
ובכן, הנה לנו שתי הקואליציות שכרגיל בחיים האמיתיים גם הפעם היו בנויות על דברים והיפוכם, פוריטנים ועובדים מאורגנים ופרוגרסיבים מול הומניסטים ולצידם קפיטליסטים שביום עודדו הגירה חופשית מסיבות כלכליות ובערב גינו את המהגרים על ההתנהגות המוסרית הקלוקלת שלהם.
ברקע לכל זה עמדה תורה חדשה שמוכרת בשם 'דארוויניזם חברתי', שסיפק הסבר מדעי כביכול לעובדה - וזו היתה עובדה - שמדינות צפון מערב אירופה היו מפותחות יותר ממדינות דרום מזרח אירופה. את העובדה הזו תירגמו לא מעט אמריקנים למסקנה שעדיף מהגרים מצפון-מערב אירופה ולא מדרום-מזרחה, קל וחומר לא ממזרחה או ממערבה של אסיה.
ב-1917, אחרי ששלוש פעמים שלפו נשיאים שונים את זכותם לוטו על חקיקה של הקונגרס, עבר 'חוק ההגירה' הראשון שהגביל את ההגירה על בסיס של ידיעת קרוא וכתוב. היהודים, אגב, הצליחו להכניס לתקנות את שפת היידיש, שפה לכל דבר ועניין, הגם שכוונת מתנגדי ההגירה היתה כמובן לידיעת אנגלית, מה שחסם את הדרך בעיקר בפני מהגרים מהמזרח הרחוק (סינים, כמו אלו שחיברו ב-1869 את החוף לחוף ברכבת המפורסמת).
ב-1921 חוקק חוק ג'ונסון, שתקף את העניין באופן אחר: על יסוד מפקדי האוכלוסין המעוגנים בחוקה האמריקנית (פעם בעשר שנים) נקבע שמכסת ההגירה לשנה הבאה היא אחוז מסויים (3%) של מספר המהגרים מכל מדינה במרשם האוכלוסין של 1900. בשנה הזו היו כמובן יותר מהגרים יחסית משבדיה ובריטניה, ופחות מפולין ומרומניה.
ב-1924 שונה האחוז ל-2%, והשנה הקובעת היתה 1890. כך 'נסגרו השערים'. על השאלה האם מדובר היה באנטישמיות, בפעם אחרת (להבנתי, לא, אבל בפעם אחרת).
https://en.wikipedia.org/wiki/The_New_Colossus
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה