48 שנים ל-4 באוקטובר, היום בו לא גוייסו מילואים כי מישהו דאג להפסיק את הזרם בסניף המרכזי של האמצעים המיוחדים

 

טוב, היום 4 באוקטובר, סוג של 48 שנים למלחמה ההיא, או ליתר דיוק, מנקודת המבט המשמשת אותי במאמץ המסובך להבין את העבר, את הספירה למלחמה ההיא יש להתחיל לא ב-6 לאוקטובר אלא 48 שעות קודם לכן, למשל ב-4 לאוקטובר, המועד האחרון (ביחס למה שהתרחש בפועל: המלחמה פרצה ב-6 באוקטובר) לגיוס המילואים, כלומר לאי-גיוסם.

ובעניין זה כתבתי לפני רגע לקולגה, היסטוריון רציני מאד, שגם הוא קרא את הספר 'רהב' מאת יואב גלבר, וגם הוא כמו אלו שקראוהו, או לפחות חלקים ממנו (המקרה שלי, אני לפחות מודה בזה), התרשמו מאד מטיעוניו של גלבר שנסכם אותם כאן בשני משפטים:

א. ישראל לא החמיצה שום 'הצעה מדינית' ממצרים כי לא היתה כזו. תוספת שלי: כל מי שאומר אחרת בור או שקרן. לגבי בורות, הכל בסדר, חלק מהמצב האנושי. לגבי שקרנות, נו, בימינו זה ממש תנאי כניסה לחיים הציבוריים בכלל ובאקדמיה בפרט.

ב. הכשל לא היה של המודיעין אלא של צה"ל שנח על זרי דפנת 1967, הדחיק את המסקנות המתבקשות מ-1970 ותפקד ב-1973 בהתאם. תוספת שלי: ועדיין היה עדיף צבא טיפש וגדול ב-6 באוקטובר על פני צבא טיפש וקטן.

הטענה הזו שלי לא מצאה חן בעיני אותו עמית אלמוני, השם והכתובת וגו', והוא ענה מה שענה, והנה תגובתי על תגובתו לדברי:

על כך שהצבא נכשל בהכנות למלחמה אין ולא יכול להיות ויכוח. אבל השאלה שנותרה פתוחה, ושגלבר מטייח אותה, מסיבות שאני רק יכול לנחש ושאשר מאפיינות את רוב הכתיבה על מלחמות בארץ, היא מדוע לא גוייסו מילואים.

למרבה הצער גלבר מסכם את נושא אי הפעלת האמצעים המיוחדים והשפעתם על קבלת ההחלטות בתחום קריטי זה, במלים 'העניין נותר פתוח'. כן, עניין 'קטן' בלשון המעטה, להבנתי, ושוב, סליחה על האירוניה, מה לעשות ואני מצפה מגדולי ההיסטוריונים שלנו, וגלבר הוא ללא ספק אחד כזה, לדעתי בשלישייה המובילה אם לא יותר מזה, שיתמודדו עם הקושייה הזו, מדוע לא גוייסו מילואים, באופן הלוקח בחשבון את כל האפשרויות.

האירוניה ('עדיף צבא טיפש וגדול על פני צבא טיפש וקטן') תפקידה להקפיד ולטעון שגיוס המילואים היה קריטי לא רק במחשבתו של סמל במילואים אהוד מנור (אני אם זה לא ברור) אלא בעיני צמרת מקבלי ההחלטות בממשלת ישראל ביושבם על המדוכה ממש כעת חיה לפני 48 שנים בדיוק.

מבחינתם, כלומר מבחינת גולדה, גלילי, אלון ודדו, האמצעים המיוחדים היו 'פוליסת הביטוח' כהגדרתם שלהם. ומכאן לטענתי שנראית לי סבירה לחלוטין ושאותה הצגתי כשאלה רטורית כי לי אין ספק לגבי התשובה, והנה זה באופן קטגורי:

עדיף שב-6 באוקטובר היה יושב צבא מילואים לא מאומן ולא חכם ושמפקדיו לא קראו ספרים (אחת הטענות של גלבר, וגם היא נכונה ונוקבת ומשמעותית כשלעצמה) ושחלק מהטנקים שלהם לא מספיק מזוודים ושחלק ממצבריהם לא טעונים וכן הלאה, על פני המצב שהיה בפועל ב-6 באוקטובר, מכיוון שלא גוייסו מילואים.

בספרי על יגאל אלון הצעתי תיזה המסבירה את הדברים מנקודת מבט 'קלאוזביצית', והנשענת על ההיסטוריה הארוכה היחסית של הנפשות הפועלות, בין השאר של משה דיין (האנטיתיזה של אלון מכל בחינה שאפשר להעלות על הדעת), שכבר מ1957 לכל המאוחר הניח (דיין) שתי הנחות שהשלימו זו את זו:

א. שאלת הבטחון היסודי של ישראל אסור לה שתשען על צבא רגיל אלא על הרתעה גרעינית גלויה.

ב. אין שום חשיבות לשטחים, בכלל ובפרט כקלף מיקוח לתהליך מדיני שהוא לא האמין בו מסיבות השמורות עמו ושגם הן דורשות דיון רציני ולא פולקלוריסטי.

מנקודת המבט הזו - כך טוענת התיזה שלי - 'המחדל' של דיין-זעירא איננו 'מחדל' אלא מדיניות והיא המשיכה את ההצעה של פרס ב-1 ביוני 1967 למנוע את מלחמת ששת הימים באמצעות ביטול העמימות על ידי פצוץ של מתקן גרעיני שירתיע 'אחת ולתמיד' את מצרים (ויחסל מיניה וביה את 'מזכר ההבנות' שעליו עמל אשכול ב-1964 וב-1965 ושקיבע עד לרגע זה ממש את היחסים המיוחדים בין ישראל לארה"ב).

זו התיזה שהצעתי. מה שיש לעשות במדע זה או לקבל את התיזה או להפריך אותה תוך התייחסות לא לגופו או לדרגתו או ליפי בלוריתו או כיעורה של אדם, אלא לכל העובדות הרלבנטיות המשמשות את התיזה, והצעת הסבר אחר שלוקח בחשבון את העובדות, כל העובדות הרלבנטיות, גם אלו שלא מופיעות בתיזה שלי (כי מה לעשות אני לא יודע הכל וביחס לגלבר אני לא יודע כמעט כלום).

את זה נכון לעכשיו אף אחד לא עשה.

למה? תשובה פשוטה היא 'ככה'. תשובה אחרת נתן סנט אקזופרי בספרו הידוע בקטע העוסק בתוכן הטורקי שלא התלבש כפי שצריך לפני שהודיע לקהילת המדענים על כוכבית חדשה שגילה.

תשובה אחרת יכולה להיות הנטייה של ההיסטוריה הישראלית להפריד בין הצבאי לבין המדיני תוך התעלמות מוחלטת לפעמים מההיבט המדיני. דוגמא לכך היא רב המכר של עמירם אזוב, צליחה, ספר מעולה מבחינה מקצועית - האיש היסטוריון קפדן מאד - אך שלשווא יחפש המחפש ולו מלה אחת שאינה עוסקת בכל מה שאיננו צבא.

ספרו של אזוב הוא הצד המקצועי של הנטייה הציבורית 'העממית' יותר, לעסוק בדרמה ובפולקלור של המלחמה, כפי שהדבר בא לידי ביטוי בסדרה המהוללת 'שעת נעילה' (שגם אם תכבו עלי סיגריה לא אצפה בה).

הנטייה של הציבור הישראלי לעסוק בדרמה ובפולקלור של המלחמה ההיא, משפיעה ללא ספק על הנטייה של מדענינו לעסוק באותם עניינים. או להפך או גם וגם. כך או כך, הנטייה הזו באה על חשבון עיסוק אמיץ בסיבותיה האמיתיות של המלחמה, שהן תמיד, כמו בכל מלחמה בכל מקום בוודאי במאתיים השנים האחרונות, מדיניות ומדיניות בלבד.