עלומים ונוכחים - אולי לא בכל, אבל בכל זאת נוכחים רבים מאתנו, וטוב שכך (בעקבות קריאת הביוגרפיה של אריה בועז על שאול אביגור)

 

כמה מלים על שאול מאירוב, מהאנשים החשובים ביותר שחיו כאן (הלך לעולמו ב-1978, פרש מעיסקי ציבור ב-1970).

מאירוב מוכר יותר - אם הוא בכלל מוכר - בשם אביגור, שם שאימץ לעצמו לאחר שבנו, גור, נהרג במהלך מלחמת העצמאות בקרב באזור סג'רה.

כמה מלים בעקבות קריאת הביוגרפיה שכתב אריה בועז על אביגור, ושראתה אור לפני 20 שנה, ושדרכה ניתן ללמוד עוד כמה דברים שלא ידענו על הדרכים בהם נבנתה המדינה ומה שקדם לה: החברה היהודית בארץ ישראל.

משום מה נהוג להתווכח בקרב היסטוריונים על חשיבותה של ביוגרפיה ואפילו על עצם נחיצותה. לפני כמה דורות התקיים ספורט אינטלקטואלי מעייף בין שתי קבוצות: קבוצת 'התהליכים' וקבוצת 'האישים'. השאלה היתה מה יותר חשוב: למשל המשבר הכלכלי שדרדר את המעמד הבינוני בגרמניה בתחילת שנות ה30 או דמותו הצבעונית של היטלר.

אני שנולדתי כהיסטוריון הרבה מאד שנים לאחר מכן לא מצאתי במשחק הזה שום עניין. במונחים של ספורט-אולימפי, הוא מבחינתי עוד פחות מעניין מג'ודו, ללא ספק הספורט המשעמם ביותר שניתן לצפות בו בשידור ישיר.

אגב, המשחקים הרעיוניים משתכללים עם השנים: המשחק שמתנהל בתקופה שלי משמים וגם מזיק הרבה יותר - האם יש אמת היסטורית ומה מעמדו של 'נראטיב', או בקיצור= 'אין היסטוריה יש היסטוריונים', שטות שהפליץ בזמנו הנוכל המדופלם פפה, שטות שהפכה לכמה עמיתים שלי לנקודת מוצא לקריירה מזהירה כמורי-מורים.

תארו לעצמכם שבבית ספר לרפואה מרצה בכיר מכריז בדרמטיות: 'אין רפואה - יש רופאים'! או שבבית הספר להנדסה מרצה בכיר מכריז בנפיחות עצמית עליונה: 'אין הנדסה - יש מהנדסים'.

כן, גם אני לא הצלחתי לתאר לעצמי מצב כזה, אבל במדעי 'קדושת הנראטיב' הכל הולך. אם לחזור לויכוח על נחיצותה של ביוגרפיה: גם את הויכוח הזה אף פעם לא הבנתי. אינני מכיר ולו ביוגרפיה אחת - וקראתי עשרות וכתבתי שתיים - שטוענת שגיבורה פעל לבד ושבלעדיו כל מה שעשה לא היה נעשה.

אדרבא, אין שום מובן לעשייה חברתית ללא קיומם של פרטים, ואין שום דרך להבין עשייתם של יחידים מחוץ להקשר החברתי. שעל כך אמר בזמנו היסטוריון ראוי לשמו, חתן פרס ישראל יהושע אריאלי: 'אין היסטוריה מחוץ לחברה ואין חברה מחות להיסטוריה'.

אריה בועז, שעד שקיבלתי את ספרו על אביגור לא שמעתי עליו (והוא לא שמע עלי, הכל בסדר), עשה בדיוק מה שעושים היסטוריונים שמכבדים את המקצוע העילאי הזה, שראוי לתואר שבימי הביניים נשמר לפילוסופיה: מלכת המדעים.

כן, היסטוריה בוודאי לא נחוצה לפיתוח הפיזיקה אבל היא בהחלט מלכת מדעי הרוח והחברה, והפרדוקס, שלא לומר אבסורד, שלא לומר טרגדיה, היא שכל מי שפותח את הפה כדי לומר משהו בענייני חברה ורוח מדבר היסטוריה, גם כשהוא לא שם לב, ובעיקר אם הוא מכחיש זאת.

ומכאן להבדל החשוב: האם הדברים ההיסטוריים רציניים או לא. ומכיוון שרוב העמיתים שלי במדעי הרוח והחברה יודעים קרוב לכלום בהיסטוריה, ברור שרוב דבריהם ההיסטוריים לא רציניים. אלו החיים.

אביגור עשה היסטוריה ואולי לא במקרה - כי זה באמת לא הכרחי, אפילו לא אז - גם כתב היסטוריה. בלעדיו למשל לא היה רואה אור 'ספר ההגנה', או שאולי היה רואה אור אבל מאוחר ומצומצם יותר.

ולא 'רק' ספר ההגנה על 4500 עמודיו בשלושת כרכיו וארכיון ההגנה שצמח בזכותו (כי רוב הספר מבוסס על עדויות מסיבות שונות שנדלג עליהן כרגע), אלא 'ספריית העלייה' שאביגור הקפיד לייצר לטובת שימור, פיתוח וטיפוח הזיקה היהודית של מליוני יהודי ברה"מ שישבו בכלא הרוחני הסובייטי.

בזכות הספר על אביגור למדתי על קיומו של ספר מרתק - כך עושה רושם כי הוא בדרך אלי בדואר הרשום - פרי עטו של לובה אליאב, 'בין הפטיש למגל', ובו תאור חייהם של יהודי ברה"מ בשנות ה60'. יומן קריאה מובטח ובלבד שהספר יגיע אלי בעזרת הדואר הרשום.

ולמה אני לא כותב בצורה מסודרת על אביגור? כי למה לי להתחרות בויקיפדיה. ולא, אין בה הכל, אבל יש בה את היסודות הנחוצים להבנת פרקי חייו של האיש הצנוע והמופלא הזה.

כבר שנים שאני נושא בלבי הערצה שקטה לאותם מאות ואולי בעצם אלפי אלמונים (יחסית) שבנו את המדינה. לא כי אין לי כבוד לאישים כמו בן גוריון, שרת, וייצמן ורבים אחרים בעלי שם ומעמד כזה או אחר. על שניים מהם - לוקר ואלון - זכיתי לכתוב ביוגרפיות פוליטיות.

לא. לא כי החשובים אינם באמת חשובים. הם באמת חשובים וראויים לכל תשומת הלב שניתנה להם. נכון שיש כאלו שנפלו בין הכסאות, ויש כאלו שרק בזכות קרוב משפחה נאמן אנחנו יודעים עליהם יותר מכלום (משה שרת, אבא אחימאיר הם שני אישים כאלו).

אבל לצד החשובים המפורסמים שהם מפורסמים כי הם חשובים והם חשובים כי הם עמדו בצמתי הכרעה ו'עשו את ההבדל' כמו שנהוג לומר, יש מאות ואלפי אלמונים כאלו ואחרים שבלעדיהם לא היה קורה כאן כלום.

האם הם ראויים כלומר 'ראויים' שיכתבו עליהם ביוגרפיה במובן הטכני-לוגיסטי, כל הטראראם, גיוס משאבים, הוצאת ספרים, עיצוב עטיפה, אפראט מדעי, שיווק, בלה בלה וכן הלאה? לא יודע. בעולם מדומיין (אצלי בראש) התשובה חיובית, כי בעולם שאני מדמיין בעיות טכניות-לוגיסטיות הם פחות אקוטיות כי בעולם שאני מדמיין בנקים נראים כמו בתי ספר ובתי ספר נראים כמו בנקים, בעלי בנקים נהנים ממשכורת ממוצעת ומורים ודומיהם ממשכורת גדולה פי 4, אבל כל זה מדומיין כאמור.

מה נותר? להתעניין במעשים של אותם אלמונים, לא פעם זה אבא של ההיא, האמא של ההוא, השכן שלהם, הזה שנוסע בכל בוקר לכאן או לשם וממציא משהו, או מתחזק או מוודא שהדברים שאמורים להיעשות, יעשו.

איפה אביגור בסיפור הזה? הרבה יותר קרוב לוייצמן ולבן גוריון מאשר לאבא שלי למשל, שהיה אחד מהראשונים בארץ שיזם את מה שהיום מובן מאליו ברחבי העולם, בוודאי בארץ, והוא שאין שום סיבה להתייחס למי-ביוב כאל ביוב כי עם קצת מאמץ ולא מעט לוגיסטיקה, אפשר להפוך מי ביוב למי השקייה.

אביגור - תציצו בויקיפדיה - היה מעורב עמוקות ולמעשה במו ידיו היה שותף בכיר בהקמת ארגונים כמו 'ההגנה', 'המוסד לעלייה ב', 'הרכש', ו'נתיב'.

את הכותרת לספרו - עלום ונוכח בכל - לקח אריה בועז מדברים שכתב אלתרמן לכבודו של אביגור, שהופיעו בסופו של דבר גם על המצבה שלו.

אלתרמן השובב חתום על עוד הגדרה מופלאה ומדוייקת כזו באמצעותה תאר בקצרה את פועלו של איש גדול אחר שגם הוא קצת שכוח אבל אולי פחות מאביגור (ואיך מודדים את זה לכל הרוחות... אי אפשר): ישראל גלילי. על גלילי כתב אלתרמן שהוא "שומר המסד ונוטה הקו".

רבים הם בימינו, רבים מאד הם שומרי המסד ונוטי הקו. רובם ככולם עלומים, וגם אם הם לא נוכחים בכל, בכל מה שהם נוכחים בו, הם נוכחים. בלעדיהם לא היינו מנהלים את הדיון הזה.