הרבה לפני ימין שמאל דתיים חילוניים כן לא ביבי וכן הלאה, או - מה הוא שורש המחלוקת (המביא בין השאר אנשים צעירים ממוצא יהודי לתמוך ברשימה הלאמשותפת)

את שורש המחלוקת לגבי מצבנו כאן אפשר לראות כשילוב של תשובות מנוגדות לשלוש שאלות מרכזיות: 

א. מה זה בכלל התפתחות היסטורית ומדוע הבנה נכונה של ההיסטוריה האנושית היא תנאי לכל דיון מוסרי. 

ב. איך בכלל מגיעים להבנת העבר. 

ג. מה ההבדל בין רטוריקה, רגש, 'ערכים' ופוליטיקה ומציאות. 

הדרך לתמיכה ברשימה הלאמשותפת, שמלבד מה שהיא לא משותפת מנקודת מבט ערבית, פוליטית, כלכלית וכן הלאה, כל מה שמשותף בה זה שלילת עצם קיומו של עם יהודי קל וחומר זכותו להגדרה עצמית במדינת לאום סטנדרטית כמוה יש בעולם כמעט 200 (כשהם, חברי הלאמשותפת תובעים הקמתה של עוד מדינת לאום, מדינת לאום פלסטינית), עוברת בתשובות הבאות על שלושת השאלות הללו: 

א. אין שום חשיבות להיסטוריה כדי למדוד מוסר כי מוסר הוא דבר מוחלט, והחלשים תמיד צודקים, והערבים הם החלשים כי עובדה היא שהם עניים וחוטפים טילים ונכבות. 

ב. אי אפשר להגיע להבנת העבר ובכל מקרה את ההיסטוריה כותבים המנצחים והחזקים מדכאים את החלשים קודם כל באמצעות הנראטיב שלהם. 

ג. פוליטיקה זה מסריח כי עובדה שפוליטיקאים הם מסריחים ואדם נמדד ביחס למלים הגבוהות שהוא אומר. 

לעומת זאת, המפתח לדלת הכניסה לויכוח הפוליטי-חברתי ותרבותי-אידיאולוגי בין ימין שמאל דתיים חילוניים כן לא ביבי וכן הלאה, כלומר הויכוח הלא נגמר שאין שום סימן שהוא עומד להגמר, בין כל מי שרואה עצמו חלק מהעם היהודי וכל מי שרואה עצמו כיהודי שייך לתנועה לאומית, ציונות, שהיא הבסיס למדינת לאום יהודית המוכרת בשם 'ישראל', הוא שילוב של תשובות אלו על שלושת השאלות הנזכרות: 

 

א. תולדות האנושות, כלומר ההיסטוריה האנושית, היא נקודת הייחוס לכל דיון מוסרי. ההיסטוריה מלמדת שלא תמיד החלשים צודקים, ושלגמרי לא ברור באיזה אופן הערבים הם החלשים, וההיסטוריה היא רקע מצוין להבנת העובדה שלא מעט ערבים אכן עניים, אבל רק 'לא מעט' ולא כולם, וההיסטוריה היא תנאי להבנת הפרקטיקה של טילים ושורשיה של הנכבה. 

ב. אמנם קשה לפענח את העבר אבל אם רוצים מדובר במשימה אפשרית, ואת ההיסטוריה יכולים לכתוב 'מנצחים' אבל גם 'מפסידים' אבל בכל מקרה מדובר בהפשטה סתמית, כי כידוע את ההיסטוריה של הסכסוך כתבו כל מיני 'מנצחים' (כלומר 'יהודים' במשוואה העלובה הזו) והם מפרשים את ההיסטוריה הזו בדרכים שונות (ע"ע אלטלנה, ע"ע מבצע סיני, ע"ע אוסלו). לנראטיב יש מקום חשוב בשיח הציבורי אבל כל עוד שזוכרים שנראטיב הוא בדיוק מה שהוא - פרשנות רגשית בדרך כלל לא מבוססת - ניתן להגביל את נזקיו ולזכור שלכל היותר תפקידו לשמש כנקודת מוצא, בוודאי לא כסוף פסוק. 

ג. פוליטיקה היא אכן לא פעם עיסוק מסריח אבל לא רק עיסוק מסריח ובכל מקרה דחליל 'הסירחון' הוא סתמי כי כידוע יש חומרים מסריחים - כמו זבל עופות - שהוא תנאי מועיל מאד לגידולי שדה ואף לפרחים מופלאים בשלל טעמים וריחות נעימים. כך או אחרת, אחרי שהצלנו את הפוליטיקה מדחליל הסירחון, יש לומר שגם אם יש לא מעט פוליטיקאים 'מסריחים' במובן של נטייה מוגברת לשחיתות ולטובות הנאה, הרי שמדובר כמו בכל מקרה אנושי אחר, באפשרות אחת ובאפשרות אחת בלבד. כשם שיתכן רופא מושחת ויתכן רופא ראוי לשמו, כך גם יתכנו פוליטיקאים כאלו ואחרים. חשוב בהרבה: האדם, כל אדם, נמדד גם, לא רק, בוודאי לא בעיקר, ביחס למלים הגבוהות שהוא אומר, כי מבחנם - ומכאן הפוליטיקה - הוא מבחנה הנוקשה והמוקפד של המציאות.