א. מדוע מזל שהיתה שואה? כי לפחות במסגרת ויכוח עם יהודים אפשר לעשות בה שימוש כדי להציג טיעון אבסורדי. במקרה הזה, האם יעלה על הדעת שאדם הגון יגיד מלה טובה על גבלס מכיוון שהוא היה יוצר נפלא ואיש משפחה למופת תוך השמטת פועלו הנודע בתחום השמדה שיטתית של עמים ידועים והצדקתה המדעית רציונלית? שאלה רטורית.
ב. אבל הלוואי שהיתה זו שאלה רטורית כי מה לעשות וגם יהודים חכמים מאד מסוגלים כך מסתבר להפריד בין איכותה האמנותית של הצגה לבין הביסוס הרעיוני והתוכני שלה, הגם שלהם ברור חוסר הבסיס וברורה להם מטרתה התעמולתית.
ג. לא, לא רק שלא צפיתי בהצגה הנזכרת ולא רק שגם באיומי אקדח או פיתויים כספיים לא אצפה בה, אלא שאני פוסל על הסף את ההנחה הסמויה המשמשת כטיעון מנצח, בוודאי אצל אנשים שטיפשותם אמנותם אבל גם אצל אנשים חכמים באמת, שאם לא קראת צפית ביקרת שמעת הקשבת למשהו, אין לך זכות לומר עליו שום דבר. זו הנחה חסרת שחר עקרונית ומעשית ואין אדם אחד שעומד במבחן המופרך שהיא קובעת, ושכל מטרתו הוא לחמוק מדיון לגופו של עניין.
ד. על פי השמועה, התועבה האמנותית הזו שמבחינה זו, אמנות לצרכי תעמולת תועבה, איננה חידוש כמובן, משלבת את סיפורה הטראגי של ישראלית ממוצא או מזיקה תימנית (בדרך כלל אלו המזהים עצמם כחלק מטרללת העדתיות הישראלית הפאתטית ההזויה והמזיקה כשהיא לא סתם מגוחכת ומצחיקה, כ'מרוקאים' או 'אשכנזים' או 'תימנים' וכן הלאה, הם דור שלישי או רביעי של ישראלים ש'תימניותם' רלבנטית למציאות חייהם בערך כפי ששורשי הוויתי כהמשך של אמבה רלבנטיים לרופא העור שלי), עם סיפור טראגי של ניצולת שואה. הרלטיביזם הזה, מלבד מה שהוא הכחשת שואה לכל דבר ועניין, נועד לא 'רק' להעמיד על אותו מישור את שתי הטראגדיות, אלא להעמיק את אחיזת השקר המוכר בשם 'פרשת ילדי תימן'.
ה. על עצם קיומה של הפרשה הזו אחראים נוכלים מסוגו של שיפריס, שלמרות שכל מה שכתב בספרו המצוטט תדיר הופרך על ידי אנשים חרוצים ובעלי סיבולת יוצאת מגדר הרגיל להשקיע שעות בקריאת שקרים עלילות וחצאי אמיתות הגרועים משקרים, הנשזרים יחד לכלל עלילת דם מהסוג שרקחו בזמנו קציני האוכארנה בבואם להפיץ בהצלחה מפתיעה כבר יותר ממאה שנה את הפרוטוקולים של זקני ציון, דבריו ממשיכים לשמש כאמור אנשים טובים אפילו, קל וחומר חלאות, שמניחים שהעובדה שמשהו כתוב ומודפס ומופץ ומצוטט, הופכת את מה שכתוב ומודפס ומופץ ומצוטט, לעובדה.
ו. ולכן מזל שהיתה שואה. כי לפחות מיהודים מצופה, לפחות מצד יהודים, להתייחס בגיחוך וביטול וזעזוע ועלבון וזעם וחרפות וגידופים כלפי העובדה שראש הראשות הפלסטינית למשל מצהיר בארוע רשמי, שישראל עשתה לפלסטינים חמישים שואות, זאת על בסיס המחקר שעשה האיש הנחמד הזה, המטאטא את המדרכה מול ביתו, שכל שכניו אומרים עליו שהוא מענטש, מחקר שקבע ששואה לא היתה ולא נבראה והיא כל כולה המצאה ציונית שנועדה להצדיק את גזל פלסטין מידי עמה האותנטי.
ז. מי שמניח שאם העובדה ששיפריס וחלאות מסוגו כתבו הפיצו הדפיסו הסריטו הרצו על והמחיזו את פרשת ילדי תימן, הופכת את מה ששיפריס וחלאות מסוגו הפיצו הדפיסו הסריטו הרצו על והמחיזו את לעובדה, חובתו להסביר מה בדיוק ההבדל בינו לבין תומכי מכחישי השואה או מה בדיוק ההפרש בין מלאכתו של שיפריס לבין מלאכתם של קציני האוכארנה עם הפרוטוקולים, או מלאכתו של גבלס בעניינים ידועים אחרים.
ח. הטיעון לפיו שיפריס איש מקסים בעל כוונות טובות איננו רלבנטי לדיון. לא רק כי גם גבלס כך אומרים היה איש משפחה למופת, אדם תרבותי וכן הלאה, ולא רק כי אין ספק שגם קציני האוכארנה האזינו למוזיקה קלאסית ושלטו בצרפתית עוד יותר מששלטו בשפתו של טורגנייב. אלו ואלו טיעונים שלא ממין העניין, וכך גם באשר לטיעון הסביר שהמחזה 'גלבי' הוא יצירת אמנות מרהיבה ולכן ראויה.
ט. המחשבה שהצגה זו מועמדת להיכלל בסל תרבות של מוסד רשמי כלשהו, חיל חינוך של צבא ההגנה לישראל אם להזכיר אחד מסוגו, לא רק מעוררת פלצות, לא רק אמורה להביא כל אדם הגון לעשות כל שביכולתו למנוע את הדבר, לא רק שהיא בבחינת עוד תמרור אזהרה לעומק הטירלול בו מצויים חלקים גדלים והולכים של החברה הישראלית, אלא שהיא קודם כל עצב גדול עוד יותר משהיא עלבון עמוק לשכל הישר.
אין קץ לפוליטיקת הזהויות. הבעיה שהיא מייצרת תחושת ערך אצל משמיעיה, ולכן הסיכוי שהיא תיעלם או למצער, תצומצם, קטן ביותר. אכן, עצבות היא התחושה.
השבמחקגם פוליטיקת הזהויות יכולה להיות שפויה, הגונה, פלורליסטית, פתוחה. כלומר ההפך ממה שמייצגת התופעה המתוארת
מחק