בדיחה רווחת לפני 120 שנה בקרב ציוני אמריקה הסתכמה בערך במלים הבאות: מה היא ציונות? יהודי א' (בארה"ב) שולח כסף ליהודי ב' (במערב אירופה) כדי שיהודי ג' (ממזרח אירופה או מצפון אפריקה) יעלה לארץ ישראל.
במלים אחרות, ציוני אמריקה בדרך כלל התאמצו לצייר את הציונות שלהם כך שהם לא יהפכו לחוכא ואיטלולא בעיני העילית היהודית האמריקנית שלא רק שהיתה אנטי-ציונית (ב-1885 קיבלה התנועה הרפורמית החלטה רשמית לפיה אין דבר כזה עם יהודי. 1885, 80 שנה לפני אש"ף!), אלא שראתה בכל התארגנות כלל-יהודית (אפילו לצרכי פילנטרופיה!) עניין פסול.
כן, ההיסטוריה כל הזמן העמידה אתגרים, והעילית היהודית האנטי-ציונית והאנטי-עממית, שאינטליגנציה ומשאבים לא חסרו לה, התאימה את עמדתה העקרונית לתנאים המשתנים. תחנה ידועה היא 1917, ליתר דיוק הצהרת בלפור וכיבוש א"י ע"י הבריטים, צעד שהביא את העילית הזו להצהיר הצהרות לפיהן 'אין דבר פסול במרכז יהודי תרבותי בפלשתינה' (פלשתינה, לא ארץ ישראל קל וחומר ארץ-ישרואל חלילה וחס). 'מרכז תרבותי'. לא תחייה לאומית ובוודאי לא מדינה!
תחנות נוספות היו 1929, ו-1937 ו-1947 ולא זה המקום לעמוד על כל ההיסטוריה המרתקת הזו (מי שרוצה מוזמן להזמין אותי להרצאה או לסדרת הרצאות בנדון udimanor@gmail.com)
כשמדינת ישראל הצליחה לקום ב-1948, יהודי אמריקה כמובן התרגשו מאד. העילית אבל לא שינתה באופן מהותי את דרכה, כי כמו יהודי מרכז אירופה מאה שנה קודם לכן, הזדהות עם לאומיות יהודית מצויידת במטבע ובטנק נראתה להם סותרת את מאמציהם להיות 'אמריקנים (או פולנים או הונגרים או גרמנים) בני דת משה'.
1967 שוב היתה נקודת מפנה חשובה. שוב ההמונים העממיים באמת הביעו הזדהות עם הצלחתה של ישראל להתמודד עם האיום על קיומה, ושוב העיליתות שלהם עיקמו גבות ושילמו מס שפתיים. אבל מתוך המשבר החמור (הצלחת ישראל להעמיק ולחזק את ריבונותה) נולד גם המוצא: ההתנחלויות. הנה סוף סוף לעילית היהודית אמריקנית (וסליחה על ההכללה, תמיד, בכל עילית, יש מחלוקות ויש סוגים שונים אבל במסגרת הזו אי אפשר לרדת לכל הדקויות), היה קרדום לחפור בו אנטי-ציונות יעילה.
אחרי 1977 (מהפך) ובעיקר אחרי 1982 (לבנון) ובוודאי אחרי 1987 (אינתיפאדוש) קל וחומר אחרי 1995 (רצח רבין) האנטי-ציונות הזו קיבלה עוד סיבות, עוד דוגמאות, עוד דחיפה. אלא שבדיוק כפי שבסוף המאה ה-19 ובתחילת המאה ה-20 נאלצה העילית היהודית האמריקנית האנטי-ציונית (משנות ה-80' היא היתה רק פוסט-ציונית, נשמע הרבה יותר טוב הרי), להתמודד עם אתגרי הנטייה הרגשית הפרו-ציונית של הציבור היהודי האמריקני הרחב, כך היא נאלצה לעשות זאת בסוף המאה ה-20 ובתחילת המאה ה-21.
כך הופיעה תחת השמש נוסחת 'העמיות היהודית'. השירה, כלומר התיזה, היתה משהו בסגנון: 'כן, אנחנו עם, מה לעשות, תקלה, ואמנם יש הרבה יהודים רפורמים אבל בניגוד לרפורמה של 1885 הם ברובם ממשיכים את זו של 1937 שהסכימה להכיר בקיומו של עם יהודי, אבל רק עם, לא לאום, ובוודאי שאין צורך במסגרות המדיניות (בול, דרכון, מטבע וטנק) - קל וחומר בפגיעה בעם האותנטי של הארץ הזו (התנחלויות על האדמה של הפלסטינים) - כדי לקיים את העמיות היהודית הזו'.
רעיונות ועוד ממון שווים תכניות הכשרה, והנה אנו עדים כבר כעשרים שנה לתנועה נמרצת בין נתב"ג ל-JFK. כפתור ופרח, מי יכול לומר משהו נגד חינוך בכלל וחינוך יהודי בפרט? אבל כפי שאמר בזמנו ס. יזהר, החינוך מתחיל בשאלה.
השאלה היא השאלה היהודית בעת החדשה. שהיא שאלה של זהות אישית, אבל בעיקר של זהות קיבוצית. והיא שאלה של זהות במובן הרחב והעמוק והמתרחב והמעמיק.חינוך ראוי לשמו מפגיש את היחיד עם השאלות של הכלל. קודם כל בתודעה ואחר כך או תוך כדי, במעשה. מכאן שמבחנו של כל יחיד פשוט בתכלית: באיזו מידה הוא שותף למעשה המרכבה הזה. והתשובה לשאלה הזו לא קשורה לא בכיפה, ולא בזקן, ולא בקפוטה ולא בשטריימל ולא במילמול פסוקים ולא בגלגול עיניים וגם לא איזה עיתון אדוני קורא (NYT, הארץ או מקור ראשון) וגם לא לאיזו מפלגה הוא נותן קולו.
ובין כל הדרכים שהוצעו במאתיים השנים האחרונות להתמודדות עם מרכיביה ומרכיבי מרכיביה של השאלה היהודית, אין אלא להסכים כי התשובה הלאומית הציונית היא הדרך הפחות גרועה – או היותר טובה – מכל הדרכים האחרות שהוצעו: יהדות כפולחן כזה או אחר (רפורמה, קונסרבטיבה, ניאו-אורתודוכסיה, רקונסטרוקציה וכל כיו"ב); יהדות כ"עמיות" אמורפית מיופיפת ותלושה, או פנדמנטליזם יהודי שקולו קול של בדלנות וידיו חומדות מכל הבא ליד.
הדרך הלאומית-ציונית היא היסטורית קודם כל, ולכן אין מבחנה בפולחן או באמונות בכוחות עליונים, ולכן היא לא תהיה אף פעם רליגיוזית. כי חיים בתוך התודעה ההיסטורית פירושה קודם כל עיניים פקוחות. ואחר כך שתי ידיים מושטות אל עבר המציאות. יד אחת אוחזת בתביעה לאמת מורכבת ככל שתהיה, ויד שניה אוחזת בתביעה לתיקון עולם כאן על פני אדמה כפי שניסחה זאת רחל.
למסמר לשערי הכנסת
השבמחקאו להפוך לנסיוב ולהזריק כחיסון חובה...
מחק