תקציר מנוהלים (כי 'מנהלים' הם אלו
שלא מתלוננים על מחסור בזמן, ואילו אלו שתמיד אין להם זמן והם דורשים לקבל תקציר,
'מנוהלים' ולא 'מנהלים'): ספרו האלמותי (באמת) של צוויג, 'העולם של אתמול -
זכרונות של בן אירופה', מבכה, כפי שניתן להבין מכותרתו הראשית והמשנית גם יחד, את
העולם המופלא, העל-לאומי, 'האירופאי' , שממנו נהנו כולם, או ליתר דיוק בני מעמדו
של צוויג (מעמד בינוני-גבוה++), עד שהוחרב פעמיים, בשתי מלחמות עולם נוראיות.
מכאן למסקנה המתבקשת, שבני האור הם תמיד אוניברסליסטים, ואילו כל מי שכמוני למשל,
דוגל בלאומיות (לא רק ציונית, אלא בכלל), הוא ריאקציונר חשוך. אלא שזוהי קריאה
שטחית בלשון המעטה בספרו של צוויג, כי התמונה העולה ממנו, גם ממנו, שאין שום סתירה
הכרחית בין כלליות לייחודיות, ושבכל מקרה לא כל כלליות היא מתכון לטוב וליושר ולהגינות
ולאנושיות.
א.
צוויג, נזכיר למי שלא זוכר, או לא הספיק לדלג לויקיפדיה, שנולד בשלהי
1881 בווינה, החליט לשים קץ לחייו בעיר הנופש פטרופוליס, ברזיל, ב-22 לפברואר 1942,
כשהוא בן 61 וקצת. את הספר השלים - או אולי כתב במלואו, לא מאד חשוב - בגלות
ברזיל שלו, הגלות האחרונה, לשם נמלט מאנגליה, לשם נמלט מאוסטריה, שב-1934 הפסיקה
להיות רפובליקה עצמאית (הגם שהסיפוח המפורסם התרחש 'רק' ב-1938).
חכמים ומוכשרים ממני כתבו כבר כמה וכמה דברים על צוויג בכלל ועל
התיזה המהוללת שלו בפרט, שמסתכמת פחות או יותר במה שאיפשר את הטיעון הבא: פעם, עד
1914, כולנו היינו אחים ואחיות, נסענו לכל מקום בלי דרכון ובלי למלא "מאות
טפסים" כפי שהגדיר זאת צוויג בספרו, 'כולנו' כלומר לפחות 'האירופאים', הגם
שצוויג עצמו שכבר מספיק לטייל לכל מקום "בלי דרכון" ובלי
"טפסים" ובלי שוטרי מכס, כולל לאמריקה הצפונית ולהודו, מבין
ש"אירופה" איננה סוף פסוק, וכי אפילו על אדמת ארגנטינה הרחוקה (גם לשם
הוא הגיע) גדלה תרבות עולמית, כלל-אנושית.
או בקיצור: אוניברסליזם קוסמופוליטי - טוב. לאומיות\גזע\זהות
פרטיקולרית - רע. (צוויג החרוץ בדרך כלל גם על פי הספר הזה וגם על פי עדויות
מומחים נוספות שלא כמוני מכירים היטב את שלל יצירתו, לא מקפיד להבחין בין לאומיות,
לאומנות, פרטיקולריזם וגזע, ועל הבעיה הזו נעמוד עוד רגע).
ב.
כפתור ופרח. מה יש עוד לומר? לדלג ישר לתיזה ההזויה של טאוב על
'הנייחים והניידים' ולהעמיק את שטחיותה המשמימה באמצעות התבוננות העומק של אחד
מגדולי הסופרים במחצית הראשונה של המאה ה-20 (הסופרלטיב לא שלי, וממילא אין לי
זכות עמידה בסוגיות כאלו, אני רק מצטט אחרים, מביני עניין, ואם לשפוט על פי הצלחתו
של צוויג, לא 'רק' בגרמנית אלא בשלל השפות אליהן תורגמה יצירתו, אז ככל הנראה אכן
אחד מגדולה הסופרים במחצית הראשונה של המאה ה-20)?
ממש לא. לא רק כי התיזה אודות הנייחים והניידים היא שטות ותו לאו,
סוג של שעשוע אינטלקטואלי המזכיר לי שעשועים משמימים אחרים כמו 'תורת המחנות' מזה,
והתיזות המופלאות של המחנה 'הפרטה הפרטה' הסוציאל-דמוקרטי מזה, אלו ואחרות מהדורות
חיוורות של 'חוות החיות' לאורוול, אלא כי מה לעשות ובמסגרת 340 עמודי הספר של
צוויג ניתן למצוא - כמו בכל היצירות הנפלאות הראויות לשמן - דבר והיפוכו.
או כפי שמובטח כבר בכותרת של המאמר הזה: "קללת בלעם, או: מדוע
'העולם של אתמול' לשטפן צוויג הוא שיר הלל לציונות ההרצליאנית וכיצד ניתן אולי
לעשות שימוש באלגיה של צוייג לצורך שיפור המערכת החיסונית של ההומו-פוליטיקוס במאה
ה-21".
ג.
נתחיל מהחצי השני, הדחוף יותר. 'שיפור המערכת החיסונית של
ההומו-פוליטיקוס במאה ה-21' הוא צו עליון. כי נכון לעכשיו, הרבע הראשון של המאה
הזו מתגלה כשיחזור של טירלולים ישנים, אחד מהם מתואר באמנות על ידי צוויג (עמ'
239):
"מתוך אהבת המרד לשמה מרדו בכל צורה קיימת,
אפילו ברצון הטבע, בקוטביות המינים. הבנות קיצרו את שערן עד שלא ניתן להבחין בין
'ראש הנער' שלהן לבין ראשי הנערים האחרים. הצעירים גילחו את זקנם כדי להיראות
נשיים יותר, וההומוסקסואליות והלסביות היו באופנה לא מתוך דחף פנימי אלא במחאה נגד
צורות האהבה התקינות, החוקיות, הנושנות.
כל צורת ביטוי של החיים טרחה להיראות קיצונית ומהפכנית, וכמובן גם האמנות.
הציירים החדשים הצהירו כי כל מה שיצרו רמברנדט, הולביין וולאסקז עבר זמנו, ופתחו
בניסויים קוביסטיים וסוריאליסטיים פראיים. היסוד המובן, המקובל, הושמץ בכל תחום: הלחם
במוזיקה, הדמיון בדיוקן, המובנות בלשון.
ה' הידיעה סולקה, התחביר הוצב על ראשו, אנשים כתבו בסגנון מברקי עם מילות
קריאה מפולפלות. כל ספרות שאינה אקטיביסטית, כלומר שלא עסקה בתיאוריה פוליטית, הושלך
לפח [...] ככל שהיה אדם צעיר יותר, ככל שלמד פחות, כן היה מקובל יותר בזכות היעדר
קשרים עם המסורת [...] אולם בתוך קנרבל פראי זה לא ראיתי שום חיזיון טראגי-קומי יותר
ממראה אינטלקטואלים רבין מבני הדור הישן, שמתוך אימתם למצוא את עצמם פתאום במאסף
ולהיחשב 'לא-אקטואליים', איפרו את עצמם בחיפזון מיואש באיזו פראות אמנותית, וניסו
לדשדש בצעד מגושם וצולע בעיקבות אחרים בסמטאות הצדדיות ביותר [...]"
הדברים נכתבו לפני יותר מ-80 שנה אם זה לא
ברור. אבל צוויג שאמנם לא לוקה בתופעות הללו, לא תורם הרבה לשאלה 'אז מה כן'. כי
לאורך ספרו כולו מרחפות ארבע מלים שמופיעות ממש כך לקראת סופו (338): "ברח,
אמרתי לעצמי, שכח".
לאן לברוח? למחוזות הספרות 'הטהורה', היא
היא 'האירופה' שבמסגרתה אין מקום לגבולות, דרכונים, מכס וזהות פרטיקולרית.
ומה לזה ולפוליטיקה? נו, זה הרי שורש
העניין. כי ספרו של צוויג, בדיוק כפי שאמור להרגיש כל אדם המאמין בעולם של כבוד
הדדי, שלום ושגשוג, מצביע שוב ושוב על הכוחות החזקים הפועלים להרס העולם 'האירופי'
הנעים שצוויג וידידיו נהנו ממנו ברחבי היבשת (אך בעיקר בין וינה לפריז) עד 1914.
הנה בדרכו לכנס סופרים בארגנטינה, על אניה
שהפליגה ב-1936 מנמל סאות'האמפטון, הוא מתפלא על עצירתה בעיר ויגו שבצפון ספרד – שכן
אלו הימים הראשונים של מלחמת האזרחים בספרד – וחוזה בתופעה מצמררת: בכיכר העיר
עומדים ממתינים לתורם כמה מאות איכרים אפורים ומרופטים, ואחרי זמן קצר הם נכנסים
לתוך בניין העירייה ועולים על משאיות חדשות כשהם חמושים מכפראש עד רגלאצבע (היה לי
פעם ספר כזה, מוזמנים לחפשו במרשתת), ולבושים כמובן במדים שחורים ומצוחצחים, כיאה
לחיילים חדשים בצבאו של המורד הגנרליסימו פרנקו. ושוב מדייק צוויג, כשהוא כותב (312-313):
"נבהלתי. איפה כבר ראיתי מראה כזה?
תחילה באיטליה ואחר כך גם בגרמניה! שם ופה נמצאו פתאום המדים ההדורים והמשאיות
והמקלעים החדשים. ושוב שאלתי את עצמי: מי מספק את זה, מי משלם את מחיר המדים
החדשים, מי מארגן את הצעירים האנמיים האלה, מי מפעיל אותם נגד השלטון הקיים, נגד
הפרלמנט הנבחר, נגד נציגותם העממית והחוקית? עד כמה שידעתי היה אוצר המדינה בידי
הממשלה החוקית, וכן היו בידיה מחסני הנשק. המשאיות והנשק הובאו אפוא מחוץ לארץ, ואין
ספק שהועברו את הגבול מפורטוגל הסמוכה. אך מי הביא את כל זה, מי שלים? פעל כאן כוח
חדש שביקש להגיע לשלטון [...]".
בדיוק שטפן, בדיוק. הפוליטיקה לא עובדת רק
לכיוון אחד, וכדי להבין את חשיבות ומשמעות התיאור הזה של המשאיות, המקלעים
והאיכרים בעיר ויגו, יש לוותר ולדחות בחדות פטפוטים מהסוג שחוקר הספרות גלילי שחר הוסיף
לספר הנפלא שלך, ב'אחרית דבר' הריקה, אך האופיינית לימינו, ביניהם הטיעון המגוחך,
שממילא אתה, שטפן, לא היית מקבל אותו כתמצית דבריך, כאילו אתה, שטפן צוויג סבור כי
"בכוח ההגיון, האיפוק והוויתור על האלימות, אפשר היה להציל את אירופה" (349).
לא. שוב ושוב מתאר צוויג את הציבור הרחב המקבל
את כללי המשחק, הנותן אמון כמו האנגלים בספטמבר 1938 בהסכמים וברצון טוב (325),
ומולו מיעוט קטן אך נחוש, הפועל על פי כלליה של "טכניקה חדשה של אי-מוסריות
צינית מודעת" (328).
הספר של צוויג רצוף בביטויי געגוע ל"עולם
של אתמול" על רוחו הטובה ו"תור הזהב של הבטחון" (12), ואין מה לבוא
בטענות על זעקות השוד והשבר על חורבנו. אלא שלא 'רוח וינה' היא הדרושה לצורך 'שיפור
המערכת החיסונית', אלא ההתבוננות המדוייקת, זו המתמקדת בטכניקות של 'אי-המוסריות
הצינית המודעת', המובילה מדוכן הנואמים, דרך המאמרים בעיתונות ההמון עד לכיסים
ספציפיים של בעלי עניין ספציפיים הרוכשים משאיות ומקלעים ומדים ספציפיים ודואגים
לצייד בהם אנשים ספציפיים שללא חינוך פוליטי לא יבינו על מה ולמה הם הופכים מסתם
איכרים לכנופיית טרור שמביאה את הרפובליקה בספרד למשל לסופה העגום ב-1939, ומבטיחה
שלטון דכאני לעוד כמה עשרות שנים.
או בקיצור: בשום פנים ואופן לא "שכח
וברח", אלא "הבט, הבן, נתח, הסבר".
ד.
ולנקודה היהודית כמובן, שהיא החלק הראשון של
הכותרת, לאמור: קללת בלעם, או: מדוע 'העולם של אתמול' לשטפן צוויג הוא שיר הלל
לציונות ההרצליאנית.
נתחיל ממקום נוח ונעים מאד. שבעה עמודים,
מעמוד 88 ועד עמוד 94, מוקדשים למפגש של צוויג עם הרצל. מילא מרגש, מילא מחכים,
מילא עמוק. כי הספרות של צוויג, שוב, על פי מקורות יודעי דבר, היא קודם כל מרגשת,
מחכימה ועמוקה. הרצל, אם זה לא ברור, יוצר מהעמודים האלה גדול עוד יותר משהוא יוצא
בכל תאור אחר שלו שזכיתי לקרוא, ועל הרצל קראתי לא מעט. מה תגידו למשל על הקטע
הנפלא הזה (93):
"באתי אליו כעבור חודשים אחדים. המחלה
שהתחילה אז לכפוף את קומתו, הפילה אותו פתאום, וכך ניתן לי ללוותו לבית העלמין.
יום מיוחד במינו היה היום ההוא, יום ביולי שלא יימחה מנפשם של האנשים שחוו אותו.
פתאום הגיעו לווינה, לכל תחנות הרכבת, בכל הרכבות, ביום ובלילה, יהודים מכל
הארצות, מן המערב והמזרח, מטורקיה, מכל ערי השדה, ובפני כולם אימת הבשורה הרעה.
מעולם לא הורגש ברור יותר מה שלא הורגש קודם לכן בגלל המאבקים והדיבורים, כי כאן
מלווים למנוחתו מנהיג של תנועה גדולה. לא היה קץ למסע ההלוויה. פתאום הבחינה ווינה
כי מת לא רק סופר או משורר בינוני, אלא מעצב רעיונות הקם ומנצח בארץ אחת, בעם אחד,
במרווחי זמן ארוכים מאד. בבית העלמין השתררה מהומה. רבים מדי פרצו פתאום אל ארונו,
בוכים, צועקים, מקוננים מתוך ייאוש פראי שהגיח, והקולות הפכו לזעקות, לשאגות. הסדר
הופר על ידי יגון קמאי, אקסטטי, שלא ראיתי כמותו מעולם בשעת קבורה, ולא שבתי לראות
מאז. על פי הכאב האדיר הזה, שפרץ בזינוקים סוערים ממעמקי נפשם של עם המליונים,
ניתן להעריך לראשונה כמה להט ותקווה הטיל לעולם אדם יחיד ובודד זה בכוח
מחשבתו".
אבל חשוב מכך. דמותו של הרצל גדולה עוד יותר
מכפי שהיא כבר גדולה כי היא היתה גדולה ויותר משהיא גדולה כי צוויג כתב עליה, כי
בדיוק אותו צוויג מתייחס לא פעם, אמנם בהקשר הכלל-אירופי, בבוז תהומי במקרה הטוב,
בארסיות מבוהלת במקרה השכיח, לכל מה שהציונות מייצגת: הלאומיות, הזהות הפרטיקולרית,
ההצטמצמות. והנה לנו השניות הנפלאה הזו, שמי שמחמיץ אותה בכלל, ובפרט במקרה של
מורשת-צוויג (וכך עלה בידו של גלילי שחר הנזכר לעיל, האחראי על 'אחרית הדבר'),
מחמיץ את עוצמתה של ההתבוננות הנכונה ב"עולם של אתמול", פשוטו כמשמעו ותרתי
משמע.
צוויג פגש את הרצל במסגרת ניסיונותיו להתקדם
במסלול חייו הספרותי. צוויג בן ה-20 ניגש בחרדת קודש למשרדו של הרצל בעיתון 'נויה
פרייה פרסה', והתפלא והתרגש ושמח לגלות שהרצל, העורך הספרותי של מדור 'הפיליטונים'
(מאמרי דעה שנונים במונחי ימינו), לא רק ששקע בקריאת המאמר שהגיש לו צוויג, ולא רק
שאהב אותו אלא הודיע לו מניה וביה על פרסומו.
כמה שנים קודם לכן כבר ידע צוויג על
הציונות, שכן כנער בן 15 שקרא כל מלה מודפסת הוא הכיר את 'מדינת היהודים' שראה אור
ממש כעת חיה לפני 127 שנים. צוויג הכיר גם היטב את הלעג שהיה מנת חלקו של הרצל
בווינה בכלל ו'היהודית' בפרט, אבל היטיב לעמוד על הבעיה האמיתית של התנועה
הציונית:
"כל עוד הרעיון חלומי וצורותיו
מעורפלות, היה בוודאי הרגע המאושר בחייו הקצרים של הרצל. אך משהתחיל לקבוע את המטרות
במרחב המציאות, לכנס את הכוחות, הבין מה מפורר עמו בין העמים והגורלות השונים. כאן
הדתיים ושם החופשיים, כאן הסוציאליסטים ואילו שם היהודים הקפיטליסטים, וכולם
מתחרים זה בזה בכל השפות שבעולם, וכולם מסרבים לציית לסמכות אחת" (90)
בדיוק שטפן, בדיוק. והנה זה שוב: הפוליטיקה.
אין ממנה מנוס. והקושי הגדול במקרה של הרצל, גם במקרה של הרצל, שאת 'הציות לסמכות
אחת' אפשר לעשות בשיטת מוסוליני-פרנקו-סטלין-היטלר (גרסאות נוספות של 'חוות
החיות'), אבל רצוי כמובן לעשות על פי העקרונות הליברלים, על שלל אפשרויותיהם
(מדינת רווחה, סוציאל-דמוקרטיה, מדינת סעד, רפובליקה, פרלמנטריזם קונסטיטוציוני
וכן הלאה, ובלבד שמקבלים את כללי המשחק).
ואת כל זה תוך כדי התקדמות ב"שטח
המציאות" (כי בעיה יהודית היתה גם היתה באירופה, גם באירופה, בימים בהם חי
ויצר שטפן צוויג), ותוך התמודדות עם כאלו המעדיפים לפעול בשיטות של "טכניקה
חדשה של אי-מוסריות צינית מודעת".
ובעניין הזה יש לומר את מה שאמור להיות מובן
מאליו: לא רק היטלרים למיניהם נוקטים בטכניקה הזו, אלא גם אישים הפועלים במערכת
דמוקרטית מוסדרת וסדירה, וכתבתי על כך בכמה הזדמנויות כשניסיתי לעמוד על סוד קסמם
של מדינאים כמו משה דיין, שמעון פרס ובנימין נתניהו. לא חסרו גם בימי ראשית
הציונות מדינאים כאלו, רובם הסתופפו במחנה 'הרביזיוניסטי', צרה שכידוע נחסכה מהרצל,
אך לא מממשיכי דרכו.
ה.
הערה
אחרונה על "שטח המציאות". ושוב, רשות הדיבור לשטפן צוויג, השוהה באנגליה
ממש בימים בהם מוכרזת מלחמת העולם, ועד שתתחיל מגיעים לחופיה פליטים למיניהם, כולל
למשל זיגמונד פרויד (באחד מביקוריו מתלווה לצוויג צייר ספרדי בשם סלבדור דאלי
שמספיק לצייר את 'פני המוות' של פרויד):
"חמישים מעונים אלה [קבוצת פליטים
שהגיעו לאנגליה] אינם אלא רסיס, חיל חלוץ זעיר של ארמיה נוראה בת חמישה, שמונה ואולי
עשרה מליון יהודים [...] עם שלם שגורש, שאסרו עליו להיות עם, ואף על פי כן עם שזה
אלפיים שנה אינו מבקש אלא שלא יאלץ לנדוד, שיוכל להרגיש תחת כפות רגליו אדמה
רגועה, שלווה" (334-335).
צוויג עצמו כותב בהזדמנות אחרת (307),
כשמבטו מופנה אל עצמו ואל מצבו הנואש, כי "העדר מולדת" הוא "מצב
מחריד". ההקשר, שוב - והפוסט-ציונים במחוזותינו שוב יפטפטו את עצמם לדעת
בענייני 'סוף הלאומיות', 'הפוסט-מודרניזם' ו'הגלובליזציה המשחררת' – הוא משברו
האישי של צוויג, איש שבצעירותו נסע עד הודו "בלי דרכון" ובניו יורק עשה
עצמו מהגר שבכיסו "שבעה דולרים" (154) המחפש (ומוצא בקלות) עבודה, כי אף
אחד לא שואל אותו לשמו, מוצאו, עברו ואמונותיו. 'העולם של אתמול' כבר אמרנו?
אבל זו עוצמתה של 'קללת בלעם'. הרי ממה נפשך
שטפן, הרצל כתב את מדינת היהודים, הרצל מסר את נפשו על קטטות עם סוציאליסטים,
דתיים, קפיטליסטים, חופשיים שרבו ביניהם "בכל השפות" בדיוק כדי שיהודי,
כל יהודי, לא רק בן של תעשיין עשיר בווינה, יוכל להרגיש תחת כפות רגליו אדמה
רגועה, שלווה".
ו.
הערה אחרונה באמת. כי צוויג מתמודד ישירות
עם האפשרות הזו, היהודית-לאומית, אמנם התמודדות עקיפה, אבל ישירה לגמרי. הנה, אני
בטוח שכמוני תבינו לבד:
"אולם הצד הנורא ביותר בטרגדיה היהודית
זו במאה העשרים הוא שהנפגעים בה אינם יכולים לראות בה כל משמעות [...] כל המגורשים
בימי הביניים, אבות אבותיהם, ידעו לפחות על שום מה סבלו: על אמונתם, על תורתם, הם
עדיין שמרו כעל קמע את האמונה הבלתי מעורערת באלוהיהם [...] אבל היהודים במאה
העשרים לא היו עוד קהילה, לא היתה להם אמונה משותפת [...] ולאחר שהתמזגו בעמים
השונים כבר לא הבינו היהודים זה את זה. צרפתים, גרמנים, אנגלים, רוסים היו, ולאו
דווקא יהודים" (335)
לפתע, שטפן, יש זהויות? יש "צרפתים,
גרמנים, אנגלים, רוסים", אבל "לאו דווקא יהודים"? ואיך "התכנית
הפשוטה והברורה של ווילסון" (315), שאתה חוזר ומשבח אותו כמה פעמים, תתאפשר
ללא הכרה במציאות (ומדובר במציאות, לא ב'הבניה' ולא ב'קונסטרוקציה' ולא ב'נראטיב'
ולא בשום פטפוט פוסטי אחר) האנושית, אנושות המורכבת מאינספור (גלנר נקב פעם במספר
8000) קבוצות אתניות? ובמה זכותם של יהודים ירודה מזו של ארגנטינים וברזילאים?
אבל זה לא הכל, כי הקושייה של צוויג לנוכח
"ארמיית הפליטים" היהודית, איננה מסתיימת שם: "רק עתה, כשהטילו אותם
לערמה אחת, כשטאטאו אותם כדומן חוצות, את מנהלי הבנקים...את הפרופסורים
לפילוסופיה... את זמרות הקונצרטים, את הנגידים והדלפונים, הציונים והמתבוללים, האשכנזים והספרדים, את הצדיקים
והרשעים [...] – רק עתה נכפתה על היהודים, לראשונה לאחר מאות שנים, שותפות מלאה
שהם לא הרגישו בה [...] אבל מדוע הוטל גורל זה עליהם, ותמיד רק עליהם? [...] אפילו
פרויד, הגאון הצלול ביותר בזמן הזה, שעמו הרביתי לשוחח בימים ההם,\ לא ראה כל דרך,
לא ראה כל הגיון בטירוף הזה" (335-336)
ותשובתו של צוויג, כמה מפתיע, תיאולוגית
משהו: "אולי טמונה המשמעות האחרונה של גורל היהודים, בגלל הישרדותם המסתורית,
בחזרה מתמדת על שאלתו הנצחית של איוב את האלוהים, כדי שלא תשכח עלי אדמות"
(336).
גם הרצל נזקק פה ושם לתיאולוגיה, או לפחות לשימוש במושג הנוח והלא
מחייב: אלוהים. תשובתו של הרצל לקושייה היתה מהופכת לחלוטין לזו שהציע צוויג כשמחזה
הפליטים היהודים באנגליה אחז במחשבתו עד כדי כך שהוא עצמו שכח את מה שחווה באירופה
ב'עולם של אתמול' ואת מה שאיחל לה שתחזור להיות אחרי המלחמה: "אירופה מאוחדת
שחלמנו עליה" שתקום על פי "תוכניתו הנהדרת של וילסון",
ש"רחובות כל הערים רעמו מתשואות" לנשיא האמריקני ולתכניתו, העולה, מה
לעשות, על כך הצהיר אפילו וילסון, בקנה אחד עם התכנית הציונית הקטנה. וכה כתב הרצל
ביומנו ב-14 ביוני 1895:
“בארץ המובטחת, שבה מותר שיהיה לנו חוטם מעוקם, זקן שחור או אדום ורגל
כפופה, מבלי להיות משום כך בלבד לקלסה. מקום שבו נוכל סוף־סוף לחיות כאנשים
חופשיים על הקרקע שלנו… מקום שבו נזכה גם אנו לכבוד בתורת גמול בעד מעשים גדולים…
כך שקריאת־הלעג ‘יהודי!’ תהא למלת־הכבוד, כמו גרמני, אנגלי, צרפתי, בקצרה, כמו
המוני כל עמי־התרבות. כך שעל־ידי מדינתנו נוכל לחנך את עמנו בשביל התפקידים, שכיום
הם עוד מעבר לאופקנוּ. כי אלוהים לא היה מקיים את עמנו בחיים זמן רב כל־כך, אילו
לא היתה מיועדת לנו עוד תעודה בתולדות האנושות”.
ואילו צוויג לא היה כה קצר רוח
ומיואש מעובדת היותו כבר בן יותר מ-60, הוא היה זוכה ורואה גם אירופה מאוחדת, וגם את
מדינת היהודים מתמודדת ב"שטח המציאות", תוך שבוניה בונים תשתית לחיים
משותפים, וכללים לתיקוני קלקוליהם. מתקיים באזרחי ישראל, בינתיים בכל אופן, המשפט
המסיים את ספרו של צוויג: "כל צל הלוא הוא ילדו של האור, ורק מי שיודע אור
וחושך, מלחמה ושלום, עלייה וירידה, חי חיים אמיתיים".
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה