אל נאחר רגע נכסף: השאלה איך? - בעקבות ערב השקה לכבוד ספרו של אורי הייטנר אודות תנועת העבודה וההתיישבות בגולן, 1969-1967

 א. בין שבח האכסניה ובין מגבלות סמליותה - או: בין בית בן-גוריון לשדרת בן-גוריון 

ראשית כמה דברים על ערב ההשקה עצמו. עצם קיומו בבית בן-גוריון מסמל פעמיים את מצבו של הנושא (ההתיישבות היהודית בגולן כקצה קרחון להתיישבות היהודית בארץ ישראל בכללותה, או בקיצור, הנושא הוא מדינת ישראל, כלומר עתידה):

פעם אחת כי אין כמו בן-גוריון לסמל את מעשה ההתיישבות הציוני. בן גוריון עצמו, מסיבות שלא זה המקום להכנס אליהן, נהג לסמן את ראשית ההתיישבות ב-1870, שנת הקמתה של 'מקווה ישראל'. להערכתי הלא-מבוססת, היה זה חלק מהמאמץ שלו אחרי 1949, להבחין בין "ציונות" כדיבורים (מנת חלקה של יהדות ארה"ב למשל, שבראשה עמדו באותו הזמן החריפים שבמבקריו), לבין "ציונות" כמעשים (והעובדה ש'מקווה ישראל' הוקמה על ידי כי"ח, גדול הארגונים האנטי-ציוניים באותו הזמן - די אם נגיד שהארגון הזה עשה מאמצים לעודד יציאת, כלומר ירידת יהודים מארץ ישראל למערב - לא חשובה לאור העובדה שמקווה ישראל הוא אבי מוסדות ההכשרה החקלאית בארץ).

פעם שניה, כי בית בן-גוריון הפך למוזיאון מורשת, העומד בצילן של שדרות בן-גוריון, אחד ממוקדי הנהנתנות התל-אביבית, שאין רחוקה ממנה מחזונותיו של בן גוריון.

באשר לאלו, החזונות, הם מקיפים עולם ומלואו, אוקיינוסים וגלקסיות של רעיונות ומלים מודפסות, אבל אפשר לסכם אותם בשורה קצרה אחת מפיו של דב"ג, שללא ספק רלבנטית לנושאנו: ב-1949 אמר בן-גוריון (לא מדובר בציטוט אלא בעיבודה הנשען על הזכרון אבל מדובר בזכרון אמין וממילא כל הדברים שיכתבו להלן מופיעים שוב ושוב ושוב בספרו המחולק ביותר של בן גוריון: ייחוד וייעוד), שאין שום סיבה לעלוז על הקמת המדינה ועל הנצחון במלחמה, כל עוד רק 10% מהעם היהודי יושב על רק 10% משטחי ארץ-ישראל (ואין חשיבות כרגע לויכוח היכן גבולותיה של ארץ זו כי הטיעון הזה נכון 'אפילו' לגרסא הצרה, השלום-עכשווית-שאול-אריאלית שלה).

לסיום פרק זה, הציבור מוזמן לקרוא את ספרו של אילן אסיה, 'תסמונת דיין' (לא ברורה לי סיבת הכותרת שבחר אסיה לספרו המעולה, דיין לא נזכר שם כמעט אף פעם ולא ברורה מה היא אותה 'תסמונת'), שנקודת המוצא שלו היא החשיבות העילאית שייחס בן גוריון להתיישבות בכלל ולנגב בפרט. עד כדי כך שהוא היה מוכן "להמר" (קביעה של אסיה) על תוצאות מלחמת השחרור, זאת בניגוד לכל הסיכויים ולנוכח התנגדות חריפה מצד משרד החוץ האמריקני, הממשלה הבריטית וראש המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית, משה שרת.

ב. תקציר דברי החוכמה - או: מדוע מצב ההתיישבות בגולן בכי רע

את ערב ההשקה פתחה איילה, ידידה של אורי, עולה חדשה שהתנצלה על המבטא שלה, כביכול, ועברית כזו רהוטה נטולת שמץ של מבטא (ולא שזה פשע חלילה!) לא שמעתי כבר הרבה מאד זמן. העדות האישית הזו של יהודיה שנולדה אם הבנתי נכון בברזיל, ועלתה ארצה לפני לכל היותר עשרים שנה, עלייה שבאה לידי ביטוי גם בהצטרפות למדינה המשונה שלנו וגם בהכרעה להצטרף לקיבוץ בעמק הירדן, מסמלת לא פחות את הנושא - ההתיישבות היהודית - מאשר מורשתו האדירה של בן-גוריון. כי העניין שמעסיק בין השאר את ספרו של הייטנר, הוא החלוציות כמובן. ואיילה זו היתה, ואולי עודנה, חלוצה.

אבל זהו בדיוק העניין: כמה כמוה יש, והאם - בדומה למקרה של דב"ג ש"עלה" כדבריו לנגב ב-1953 - אפשר לבנות את העתיד האסטרטגי של ישראל על חלוצים נחושים כמוהו או כמו איילה. שאלה רטורית שכמובן התשובה עליה שלילית.

התשובה השלילית הסתברה והתבהרה היטב מנתונים שהציג חבר הכנסת ולפני זה מזכיר הממשלה לשעבר צביקה האוזר, שבזמן שהוקצב לו במסגרת הארוע (או פי שניים ממנו, אבל הזמן נשקל אחרת על ידי אנשים חשובים), הראה כיצד הגולן למעשה הוזנח מעשית על ידי כל ממשלות ישראל מ-1977 - "המחנה הלאומי" סוף סוף הגיע לגשר הפיקוד לעשות סדר ולהציל את המדינה מידי השמאל התלוש וההזוי ששכח מה זה להיות יהודי וכן הלאה - ועד לממשלה הקודמת.

בשורה התחתונה, היום חיים ברחבי הגולן (למעשה בדרום הגולן, הצפון הופקר כמעט לחלוטין בידי הדרוזים ובידי בעלי בריתם האנטי-ציונים המוכרים יותר בכינוי המכובס 'ירוקים') כ-26,000 יהודים ועוד כמספר הזה דרוזים. בקצרין, עיירה ולא-אם בישראל השכוחה, חיים פחות מרבבה, והאוזר הזכיר כי ב-1974 התקבלה החלטת ממשלה שקבעה יעד להגיע לאוכלוסייה של 35 אלף נפש בקצרין בלבד.

אבל אז הגיע "המחנה הלאומי" כאמור, והזקיף קומה, התהדר בזהות הישראלית, הוביל אפילו את 'חוק הלאום' המבורך (האוזר חתום גם עליו, כבוד!), וחוץ מזה, יוק שמוק וקלוק, כלום ושום דבר, נאדה וגארנישט (חוץ מההתיישבות ביהודה ושומרון, סיפור אחר, לא כרגע, גילוי נאות, וכבר כתבתי דברים ברורים בעניין זה בבלוג הזה, מוזמנים לחפש: אני מאלו שלא מבינים - דווקא על בסיס הזדהות עם ערכי השמאל - כיצד התיישבות היא מכשול לשלום. וכל השאר מתמטיקה פשוטה, וזה עוד לפני שמצביעים על המובן מאליו, ועוד נחזור אליו, ההתיישבות היהודית בבקעה, תכנית אלון ושטחי C).

הדובר הבא היה פרופ' אבי בראלי, היסטוריון מומחה בין השאר או בעיקר לתולדות מפא"י. בראלי הרחיב את נקודת המבט, ואחרי שהצביע בצדק על חשיבות הספר של הייטנר משתי נקודות מבט - ההתיישבות ותולדות תנועת העבודה גם יחד - הציע התבוננות אסטרטגית הרואה בגולן את החלק הצפוני של 'השדרה המזרחית' של ישראל כולה, מהחרמון ועד אילת.

הטיעון של בראלי היה פשוט ובהיר: עומק אסטרטגי דרוש לישראל קודם כל מתוך סכנה של התמוטטות מדינות, כפי שקרה בסוריה, כפי שמתרחש בלבנון וכפי שעלול להתרחש גם בירדן. ועומק אסטרטגי כזה חיוני קודם כל כדי למנוע הגירת מליוני 'פליטי חרב' (כפי שקרה מסוריה ללבנון או לתורכיה), ועומק אסטרטגי כזה חייב להשען קודם כל על התיישבות צפופה, עירונית בעיקרה. לא 'רק' בגולן אלא לאורך הבקעה כולה, כולל טבריה כמובן, ובית שאן, ומעלה אפרים והערבה, וגם לאילת לא יזיק מעט חיזוק.

ולהתיישבות הזו יש תפקיד נוסף לדעת בראלי: התפקיד המדיני. כי הריק שיש כרגע לאורך כל השדרה המזרחית, בוודאי בגולן, מזמין להערכתו או יזמין בעתיד לחצים לנסיגה ישראלית בוודאי בגולן, שעל פי עקרונות המערכת הבינלאומית כפי שעוצבו לכל המאוחר מאז מלחמת העולם הראשונה, לא רואה בעין יפה שינויי גבול לא משנה מה הסיבה, ויוכיח - או ילמד - המקרה של רוסיה באוקראינה.

הדובר הלפני-אחרון הייתי אני, ומה שאמרתי שם לא רלבנטי לנושא, בכל אופן לא באופן ישיר, ומכיוון שהרשומה הזו הולכת ומתארכת, ועוד לא הגעתי לעיקר (הפרק הבא המתייחס למלים 'השאלה איך?' שבכותרת הרשומה), אדלג ישירות להתייחסות לדברי הסיכום שאמר אורי, שתאר בתמצית את המהלך המחקרי שביצע לטובת הספר - עיון קפדני במסמכים השופכים אור על תפיסת ההתיישבות של מרכיביה השונים של תנועת העבודה (הקבה"מ, איחוד הקבוצות, השומר הצעיר. על 'הפועל המזרחי' החליט הייטנר לוותר מסיבות שהוא בחר לא לפרט). וזו בערך התמצית: 

הקבוץ המאוחד שהיה הבסיס הפוליטי של 'אחדות העבודה' (אלון, גלילי ומעל כולם טבנקין), הוא זה שאחראי גם לכותרת הספר: "אל נאחר רגע נכסף", לפיה בלי קשר לעמדת הממשלה המחוייבת לשיקולים מדיניים כאלו ואחרים, על תנועת הקבוץ המאוחד להרתם למבצע התיישבות לטובת חיזוקה של הציונות עכשיו שכוחות צה"ל עומדים על הרמה, בבקעה ובסיני כפי שסיכם זאת אלון כשקבע שהנה עכשיו, ב-11 ביוני 1967, הסתיימה מלחמת השחרור. אמרו ועשו, אך לא הצליחו: הוכרזה כוונה לייסד בזמן הקרוב 100 קיבוצים ובכל אחד מהם לפחות 100 חברים. בפועל עלו על הקרקע ברחבי הארץ קיבוצים בודדים. 

איחוד הקבוצות והקיבוצים הכריז על עצמו כעל "קבלן הביצוע" של הממשלה, כלומר בניגוד לעמיתיהם-יריביהם ב'מאוחד', ב'איחוד' לא ראו עצמם קובעי מדיניות אלא מבצעיה, אם וכאשר.

ובשומר הצעיר כמו בשומר הצעיר: ההתחבטות היא מעל לכל, והחשש מפילוג פנימי מוביל לפשרות לא תמיד מקדמות (ו"פשרה מקדמת" היה צירוף המלים ששימש לפרופ' גורני להסביר את סוד ההצלחה של מפא"י. בהלצתית זה נשמע יותר טוב, כי כידוע יש הלצה אחת מני רבות על אשכול, לפיה הוא "מתפשר מתפשר עד שמשיג את שלו"). כך הוקם קבוץ שניר בגולן, אבל באזור גיאוגרפי שעל פי קווי שביתת הנשק של 1949 היה חלק ממדינת ישראל, שב-1956 נרדמה בשמירה והסורים 'שתו' לה את אותו אזור. אבל רק שניר, ורק שם, ולא יותר, כי לא יעלה על הדעת להתיישב בשטח "כבוש". וכל שאר התנהלותו של 'השמאל' המסויים הזה, הרי הם כתובים בספר תולדות 'אקיבוש' (עוד אחד מחידושי הלשון המופלאים של הייטנר) למלכי הנאורות, העיתונות לאנשים חושבים, והאוטו-אנטישמים.

ג. אז "אל נאחר רגע נכסף" - אבל איך?

ובכן, אם בן-גוריון מת, (והוא מת); ואם חלוצות כמו איילה לא צפויות בעתיד הקרוב, ובוודאי לא בהמוניהן; ואם עקשנים כמו אורי ויעל הייטנר ושותפיהם לאורטל ולעוד כמה עשרות ישובים בגולן, הם המיעוט (הנחוש והמופלא, אבל המיעוט בכל זאת) המעיד על הכלל (שאותם מסמלים הנהנתנים של שד' בן-גוריון); ואם בראלי והאוזר צודקים (והם צודקים!) לגבי התובנות האסטרטגיות שלהם (כולל על עצם חשיבותה של מחשבה אסטרטגית, ואם יש משהו חשוב שאמרתי בהקשר הזה הוא תזכורת לגבי חשיבותו שאין להגזים בה של מורשת יגאל אלון, מה שמוביל לתלישת השיער ממש באשר למה שעושים לה ממש בימים אלה במוסד הזכרון הנושא את שמו!!!!!!!!!!!!); מאליה עולה השאלה איך...

וכאן אין אלא להצביע על פרדוקס, שלא לומר סתירה, שלא לומר דברים חמורים יותר. ברנר בזמנו שאל שאלה רטורית ששימשה לחלוצים רבים משענת-נחמה בימים קשים, קשים מאד: "איך נהיה אנו ללא-אנו".

מעניין שתשובתו של ברנר לשאלתו מצביעה על 'כוסף החיים' - וגם על כך כתבתי בבלוג ובמקומות אחרים - אותו 'כוסף' המקביל ברוחו לצורה 'נכסף', שניהם - כוסף ונכסף - הטיות לא שכיחות בכלל של השורש כ,ס,ף שצורתו הרווחת ('כסף') היא משאת הנפש של בלייני שדרות בן-גוריון.

גם ברנר מת, ו"היחידים המיואשים" שידידו-יריבו אהרן דוד גורדון דיבר בשבחם כתשובה לפרדוקס "איך נהיה אנו ללא אנו" גם הם בקושי נמצאים איתנו ולא מהם תצמח הישועה האסטרטגית.

ומכאן לאפשרות היחידה, שאם לשפוט לפי מצב הרוח, בשני המובנים ('אווירת הנכאים' והפילוסופיה המדינית), סיכוייה קלושים עוד יותר מהאפשרות שמחר בבוקר יעלו ארצה 30 אלף יהודים מצרפת, רבבה מארגנטינה, 150 אלף מארה"ב ועוד 25 אלף מבריטניה, וכולם ישימו פעמיהם כאיש אחד להתיישבות בשדרה המזרחית, ובא לציון גואל, ובן-גוריון סוף סוף "יהיה שמח" כפי שהבטיחו לו איינשטיין ועלי מוהר.

אז מה היא האפשרות היחידה? ניהול פרוייקט התיישבותי בקנה מידה לאומי, כפי שעשתה ממשלת מפא"י המשוקצת בשנות ה-50' בכלל, ובבמחצית הראשונה שלהן בפרט, כשרק בין 1949 ל-1952 אשכול, ההוא מהחצי-תה-חצי-קפה, יהודון בלי שמץ של הדר ז'בוטינסקאי מהולל, מוביל הקמתם של 350 ישובים, כמספר שהקימו כל הציונים הוולונטריים מ-1878 ועד 1948. 

אז למה שמה שעשתה מדינה עם פחות ממליון אזרחים, שכספיה מוקפאים בבנקים בבריטניה, שהגורם המדיני היחיד בארה"ב שפחות או יותר לטובתה הוא הנשיא טרומן, שכרגע סיימה מלחמה שנמשכה שנה וחצי ועלתה ב-1% של אבדות, שעסוקה בלקלוט יהודים שבאו מ-102 ארצות ומדברים 70 שפות וכמעט כולם אין להם מושג מינימלי בסדרי מנהל תקין ובהתנהגות אזרחית, אז למה שמדינה שבתנאים האלה הצליחה להקים 350 ישובים תוך שלוש שנים לא תצליח היום, כשהיא בין 20 המדינות העשירות בעולם, כשלרשותה לפחות 9 מליון אזרחים מהם לפחות 6 מליון ממש מזדהים עם מוסדותיה, להקים נגיד 100 ישובים נוספים בין החרמון לאילת?

נו, שאלה רטורית. צביקה האוזר למשל היה - כך מספרת הויקיפדיה - עמית מחקר בפורום קהלת (עלה לי במאמצים להתגבר על יצרי ולאיית את הפורום הזה באופן המדוייק יותר, הנשען על אות אחרת, מוגדמת יותר, באלפבית העברי). הוא היה מזכיר הממשלה אי אז לפני עשור בערך. ומדובר בממשלות שרואות בשוק החופשי בכלל ובצימצום (מלה מכובסת לניוון, דיכוי ואם אפשר ריסוק) המנגנון הציבורי שליחות קדושה עוד יותר משיישוב הנגב - וקודם כל הבטחת הריבונות עליו - היו משימות קדושות עבור בן-גוריון.

בראלי דיבר בצדק על כך שאם אין תחבורה לקצרין - ברכבת - או לטבריה או לבית שאן (ואני מרשה לעצמי להוסיף על פי אותו הגיון, גם לאילת) , אין שום סיכוי לפתח שם תעסוקה ובהתאם הסיכוי לשינוי דמוגרפי-אסטרטגי.

אבל למה שתהיה רכבת לקצרין כשבפורום קהלת ובחטיבות דומות אחרות של יצרני הרוח הישראלית "החדשה" מסבירים לנו שאין בכלל שום הבדל בין מרכז לפריפריה כי האינטרנט ביטל את כל המרחקים (ואפילו מנקודת המבט הזו יש לקרוע קריעה על העובדה - וזו עובדה - שישראל, מעצמת ההייטק, מפגרת בפריסת תשתיות תקשורת יחסית למדינות שנמצאות הרחק ממנה בסולם התל"ג, ואני מדבר בעניין זה גם על בסיס ידע אישי... בחיפה עירי, ח י פ ה!!!!!!!!!!, עדיין אין סיבים אופטיים בכל שכונה. למה? למה שיהיו? כוחות השוק כבר אמרנו? אז הנה שוב: כוחות השוק יעשו הכל).

אז זהו. שכוחות השוק - מי כמו מדינת ישראל הוכחה לכך, אבל לא רק היא (המתקנאים, ובצדק מתקנאים, בסיפור ההצלחה של דרום-קוריאה למשל, מוזמנים לקרוא את הפרק הרלבנטי בספר שכותרתו אומרת הכל ושלכן מיותר לשאול אם בפורום קהלת שמעו עליו אפילו, '23 דברים שלא מספרים לנו על קפיטליזם'), שאם יש משהו שיבטיח את הנסיגה האסטרטגית של ישראל, לא רק בשדרה המזרחית, לא רק בגולן, אלא בכל תחום ובכל זירה ובכל סביבה שהאנשים שגרים בה לא מסוגלים להרשות לעצמם את חוויות הבליינות של שדרות בן-גוריון, הרי שזה הישענות על המשיחיות הדיקטטורית של כוחות השוק.

מדובר בדיקטטורה מחשבתית (כי אוי למי שמעיז לומר 'תכנון' בימינו!!!), ומדובר במחשבה משיחית (במובן של שימת היהב על רעיון אחד - שהוא מופרך מיסודו מלכתחילה, אבל גם בלי קשר לשאלה עד כמה הוא מחובר למציאות, והוא, כאמור, תלוש לחלוטין מהמציאות).

ולכן, אם רוצים לא לאחר רגע נכסף, או בהקשרנו להבטיח שהנכד של אורי הייטנר יפרסם בשנת 2048 ספר תחת הכותרת "כיצד ניצלה מדינת ישראל? - תולדות ההתיישבות החדשה בשדרה המזרחית", בו הוא יספר את תולדות התגייסותה של מדינת ישראל לטובת מה שמקופל בכותרת הספר הזה, הצעד הראשון הוא לזרוק לאשפה את תועבות המחשבה הכלכלית-מדינית הרווחת בימינו.

הצעד השני הוא אימוץ ההבנה שללא אסטרטגיה אין עתיד, ושאסטרטגיה היא עניין רציני מדי להפקירו בידי מופקרים השואבים מלוא חופניים ריקנות רוחנית ורעיונית ממקורות אכזב ב"מערב הנאור" לכאורה. מה שמחזיר אותנו לבית בן-גוריון: שם המקור הלא-אכזב למחשבה מדינית, לאסטרטגיה, להבנה כיצד עושים מה, כיצד בונים מדינה, כיצד בונים חברה.

אז איך - שוב - נהיה "אנו ללא-אנו"? ברנר כאמור אמר "כוסף החיים" ואז הצביע על "מושבי פועלים" כעל "הרבולוציה שלנו האחת והיחידה". וכפי שניסיתי להסביר בהזדמנות אחרת, "מושבי פועלים" ב-1914 היו פרוייקטים קונקרטיים, כמו השכונה 'עין-גנים' שקמה בצמוד לפתח-תקווה. אבל בהשאלה ל-2024 (על 2023 אין לנו ברירה אלא לוותר, אנו עסוקים בדברים חשובים בהרבה, כמו מי יקבע מי ישב בבית המשפט העליון, ממש סוגיה קריטית לעתיד עם ישראל!), "מושבי פועלים" זה התיישבות. התיישבות. כפרית, חקלאית, תיירותית, תעשייתית, עירונית, התיישבות. צפופה. מהחרמון עד אילת ולרוחב הנגב והגליל.

אבל לברנר היה ברור שלכל הציונים של זמנו היה ברור, שכדי להגשים את הנס הזה דרושה אנרגיה ציבורית. צ י ב ו ר י ת.

בימי ברנר האנרגיה הציבורית הזו נשענה על קואליציה בין חלוציות להנהגה שראתה בבניין אומה את חזות הכל. בימינו, כשהחברה יושבים ודופקים את הראש בשד' בן-גוריון, ובן-גוריון עצמו כבר מת ואין לו מחליפים, אנרגיה ציבורית יכולה להיווצר רק ואך ורק בכלים ממלכתיים.

אבל כל עוד יושבים במסדרונות הממלכה - קודם כל משרד האוצר ואחרי זה רשות מקרקעי ישראל  - צעירים חסרי מנוח שדופקים לנו את הראש עם ההבלים שהם לומדים במקרה הטוב במחלקות לכלכלה ולמדיניות ציבורית ב"אקדמיה" הישראלית, ובמקרה השכיח מההבלים שמיוצרים במכוני "המחקר" כמו פורום קהלת, ברנר יכול להמשיך לדפוק את הראש בקיר. ואנחנו - החרדים לעתידה של ישראל - יחד אתו.