לשם מה לי להתאמץ לנסח מחשבות על המציאות כשההיסטוריה כבר ראתה הכל? - דיווח חדשותי מאת יוסף קרוק, קיץ 1902, דרום-מערב פולין (לפני קישינב...)

מראה העיר היה מחריד, בייחוד נפגעו שכונות־העוני. רק חנויות הנוצרים נשארו שם שלימות. יגון קודר יריד על האוכלוסיה היהודית. אמנם מעולם לא נעדרה האנטישמיות מן העיר, ולא מעטים היו מעשי השיסוי נגד יהודים. אבל שהדברים יגיעו עד לשוד גלוי — לכך לא ציפה איש. והרי היה זה פוגרום ראשון נגד יהודים באימפריה הצארית במאה העשרים. ואכן "זכות" עגומה היא שנפלה בחלקם של יהודי צ'נסטוחוב!

אל דירתנו לא חדלו לבוא אנשים נפגעים. איש איש וסיפורו המפורט על מעשי הביזה והרצח שהוא היה קורבנם. אבי ועוד כמה עסקנים הקימו ועד ציבורי לעזרת הנפגעים, לעזרת החנוונים שחנויותיהם נשדדו ובעלי הדירות שנפלו קורבן לביזה  והרס. אשראי לזמן ארוך וללא ריבית ניתן לחנוונים הנפגעים, הושטה עזרה לבעלי־המלאכה בשיקום סדנותיהם. גם אותם אנשים מדלת־העם שדירותיהם נשדדו ונהרסו קיבלו עזרה.

הפוגרום והשוד הטביעו חותם עמוק באוכלוסיה כולה. שנים ארוכות לא נשכח "השוד" הגדול הזה. עם זאת הורגשו שני תהליכים פסיכולוגיים: מצד אחד התרחקו והלכו בני־אדם זה מזה, ואילו מצד שני — הורגשה התקרבות הדדית בין בני־אדם.

מאורעות אלה, שנשארו חרותים בזיכרון בשם "השוד" (ואילו בפי הרשויות הרשמיות של השלטון הרוסי נקרא שם "המהומות האנטי־יהודיות") השאירו רושם עז על כולם, בייחוד על הנוער. ניתן לנו הפעם לראות במו עינינו את ה"חיה" שבאדם, זו שקופצת על כל הזדמנות לבוז בז ולרצוח. בין הפורעים היו לא רק גברים ונשים מדלת־העם, שביקשו להתעשר משוד רכוש יהודי, ולא רק מובטלים רבים, שאיפיינו כבר אז את העיר המתועשת שלנו. אל הללו הצטרפו גם פועלים ובעלי־מלאכה פרימיטיביים. ועד כמה שהדבר ייראה טראגי, ביקשו אז להסביר את השוד בפרימיטיביותו וחוסר־הכרתו של "ההמון האפל", שיש לחנכו ולהאיר את עיניו. והרי "השכלה" היתה אז מלת־הקסם, שעליה בנו את כל העתיד; לרבים היא היתה אליל חדש, שאליו סגדו. ואף על פי שלא היה בכך משום סיפוק מלא, תלינו בה את כל תקוותינו.

והטראגי ביותר שבדבר היה, שבין כל האינטליגנציה הפולנית לא נמצא כמעט איש, שינסה להתייצב נגד הפורעים. יתירה מזו, נמצאו כמה מבין הרופאים הפולנים הידועים שבעיר, אשר גילו אהדה כלפי "ההמון החשוך". היו מקרים שרופאים סרבו להגיש עזרה ליהודים שנפצעו בפרעות ורכושם נשדד. כאשר הביאו יהודי פצוע למירפאתו של רופא פולני, הוא סירב בכל תוקף לטפל בפצוע והיה הכרח להעבירו לרופא אחר. בין הרופאים שסירבו להגיש עזרה היה ד"ר בייגונסקי, אחד הרופאים המכובדים ביותר לא רק בצ'נסטוחוב, אלא גם בארץ כולה, איש־מדע ידוע ומחבר מחקרים רפואיים שפורסמו בכתבי־עת מדעיים שונים. בשעה הטראגית אמר גם הוא: "לא!". עורך־דין ידוע בעיר (פאצ'ורקובסקי) לא הסתיר את קורת־רוחו מן הפרעות. גם כל המהנדסים, הטכנאים, הכימאים, המנהלים — והרי מספרם בעיר התעשייתית שלנו היה בלתי מבוטל — לא הושיטו כל עזרה ואף לא השמיעו קול מחאה.

הרפואה נחשבה אצלנו בימים ההם (וכוונתי לאוכלוסיה כולה) כזהה עם מושג ההומאניזם. העיסוק במקצוע הרפואה היה בעינינו העיסוק הנעלה והנערץ ביותר: הושטת עזרה לחולה ולחלש. במקצוע הפרקליטות ראינו הגנה על האמת וחשיפתה אפילו בתנאים הקשים ביותר. "ומה קרה כאן?", היינו שואלים את עצמנו. כיצד אפשר להסביר את אשר ראו עינינו הפעם? 

עלי לומר, כי התאריך הטראגי הזה, קיץ 1902, בעיר הולדתי, בשבילי פירושו היה ראשית הקץ לרגש האמון שהיה לי כלפי המקצועות החופשיים. מאז ואילך החל לכרסם בי הספק, אם אמנם דיפלומה של אוניברסיטה מעידה תמיד על מדרגה נעלה יותר של האדם הנושא אותה. 

התוצאה החשובה ביותר של המאורעות ההם היה רצוני קודם כל להכיר ולדעת את החיים היהודיים. "אני שייך אליהם", אבל כיצד הם חיים ומה תוכן חייהם? מאין הם באים, ולהיכן הם הולכים? שאלות אלו הטרידו מאוד את מחשבותי. שהרי מעתה שוב לא היו אלה "חייהם הם" בלבד, כי אם גם חיי שלי; דרך של שותפות — יהיה מה שיהיה. ברית שלא תופר, קשר אורגאני לשותפות של גורל. ואל היסוד הרגשי הזה נוסף מעתה גם יסוד רוחני וגם היסוד הרצוני. שכן אמור אמרתי בלבי: "רצוני להשתייך אליהם!"

כיוון שכך, חשתי משיכה מיוחדת ללימודי ההיסטוריה היהודית והספרות היהודית. ולמען האמת — פחות מזה אל הפוליטיקה. מעולם לא התנזרתי מפוליטיקה, אלא שהפוליטיקה היא רק תוצאה של היסטוריה חומרית ורוחנית, פועל־יוצא של התנאים הכלליים, אבל עוד יותר של התנאים המיוחדים שבהם נתון כל עם ועם. והעובדה שהיהודים חיים בתנאים מיוחדים משלהם, גם מלבד הייסורים שהם מנת חלקם — עובדה זו היתה בעיני בחזקת ודאות. לפיכך הבנתי כי שומה עלי לקנות דעת בתחום זה, ואכן שיקעתי בכך את כל מרצי והתעניינותי. ספרים חדשים, כתבי־עת חדשים, כלכלה חדשה, אפילו אמנות חדשה (מאז התחלתי לקשט את כותלי חדרי בציורי ליליין ושטרוק ואף רכשתי את תמונות הנביאים של מיכל אנג'לו).

הנחתי הצדה את כל שאר עיסוקי ואפילו החסרתי הרבה שיעורים בגימנאסיה כדי להתמכר כולי ללימוד הנושאים החדשים. הייסורים של עם ישראל במהלך קורותיו ומנת הסבל שנפלה בחלקו השתלטו עלי כליל.

את העובדות העיקריות של ההיסטוריה הכללית ידעתי עוד מקודם, אלא שהללו היו רק אפיזודות בודדות בתמונה הכללית הגדולה. עתה השתדלתי להכירן בפרוטרוט — על כל מוראותיהן. כמה מן העובדות היו לי לבנות־לוויה מתמידות למשך תקופה ארוכה ולכל אשר אפנה. קודם כל בוגדאן חמילניצקי, הקוזאקים, הטאטארים, האוקראינים, הדנייפר, אשר את יופיו רב־העוצמה היטיב כל כך לתאר גוגול — את הפואימה שלו על אותו נושא ידעתי בעל פה מן השיעורים בגימנאסיה — עתה נשתנה בעיני מראהו של הדנייפר תכלית שינוי. התאמצתי לשוות לנגד עיני, כיצד ובאיזה עיניים הביטו עליו אלפי הקורבנות היהודים, גברים, נשים וילדיהם, עת כנופיות הרוצחים המשתוללות התעללו בהם. ניסיתי אפילו לעשות נוסח שונה של הפואימה של גוגול. בעוד שהוא פותח במלים: "הדור־נאה הוא הדנייפר ביום שטוף־אור חמה —  —  — " הייתה הפתיחה בנוסח שלי: "רקוב מדם הוא הדנייפר — — — "

ועת קראתי את קורות השחיטה ביהודי מאגנצה של גרמניה, שבה נרצחו אלפים באכזריות חימה, אבות ואמהות יהודים הרגו את ילדיהם במו ידיהם ואחר טרפו את נפשם בכפם ובלבד שלא יפלו בידי אויביהם בנפש — התמזגו בעיני הדנייפר במזרח עם הריין במערב לנהר־דמים אחד. בימים ההם חשתי כאילו חסר לי אוויר לנשימה. את הדברים האלה זוכר אני היטב, משום שאמי, שנתבהלה מאוד ממראה־פני, הזמינה רופא שיטפל בי. וכאשר בא הרופא, ברחתי מן הבית ונתמלאתי רוגז רב. איש לא יכול היה לתפוס מה קרה לי. בייחוד לאחר שנודע להם, כי גם בגימנאסיה איני מבקר.

רגשות אלה נתעצמו עוד בייתר שאת עת הגעתי לפרק גירוש ספרד. ליד איטליה היתה ספרד הארץ האהובה עלינו. הרגשות הרומאנטיים של נעורינו מצאו להם כר נרחב בארצות האלו שטופות־השמש. והרי שרים היינו שירים על ואלנסיה וסיביליה, חלמנו על ביוקר במאדריד, בארצלונה וגראנאדה. והנה פרץ כאן באמצע האינקביזיטור הגדול תומאס טורקבימאדא עם "האינקביזיציה הקדושה" שלו ופרדינאנד ואיזאבלה עם המינשר הארוך והמפורט שלהם, לפיו שום אדם יהודי אינו רשאי להישאר בארצם, הכול חייבים לצאת, לגלות. אבל לאן? דומה שזו הפעם הראשונה בחיי הועמדתי לפני השאלה "לאן?" (אשר לימים השתלטה עלי למשך עשרות שנים ואשר עליה הרביתי כל כך לכתוב), — לפני השאלה הגורלית שלא חדלה מלקדוח במוחי כבמקדח: ואכן, לאן הם הלכו? לאן?!...

רשמי וחוויותי הראשונים אז היו משונים מאוד. שכן מלבד דרך הייסורים של העם היהודי, עורר בי עניין עמוק גם כוח־התנגדותו העל־אנושי. והרי את הדברים קראתי מאות שנים לאחר התרחשותם, ואילו לי נדמה היה כל אותה עת שעסקתי בקריאה, כי אין כל מוצא. ותקפני רגש של ייאוש ואובדן כל תקווה. ואף־על־פי־כן לא נכנע העם היהודי....

אצלנו בבית לא היה איש שיידע את הבעיה הלאומית היהודית. על יהודים בכלל אמנם היו מדברים אצלנו, ודווקא לעתים קרובות. לא להתעניין ביהודים נחשב אצלנו כפשע וכקלות־דעת. אבל כל אימת שהועלתה השאלה, תמיד המדובר היה ב"מתן עזרה ליהודים". לעזור להם קודם כל מן הבחינה החומרית או להושיט עזרה נגד רדיפות. היה בכך משום עניין של "צדקה ליחידים", אולי אפילו מין גישה הומאניטארית — אך קשה למצוא את ההגדרה המדוייקת לכך. היינו מתבוללים מאוד, אך לא עסקנו בפעולה או בפוליטיקה של התבוללות. לא היינו "פולנים בני דת משה". ראינו את עצמנו כפולנים — אבל גם כיהודים. פולנים מן הבחינה התרבותית, וכיהודים — מלבד הדת — כאילו במובן ההיסטורי. מן הבחינה הרוחנית קיבלנו את המצב כמות שהיה. מין "סטאטוס קוו" רוחני. כמובן, סבורים היינו שככל שיתפתחו התרבות הכללית והשכלת העם, כן תיעלם ותלך האנטישמיות ועל כל פנים שנאת היהודים. 

על הציונות ידענו. היו מספרים אז, כי "סופר וינאי מבקש להקים מדינה יהודית". וכמובן — הכול ראו את העניין כ"דמיון שווא". ואכן כמעשה דמיוני היו מתארים את הדבר בחוגים שלנו (בסביבה הבורגנית האינטליגנטית). צ'נסטוחוב היתה בימים ההם עיר (יישוב שלישי בגודלו בפולין), שלא היה בה אפילו ציוני אחד ויחיד, אשר שמו היה ידוע בעיר. על כל פנים אפשר לומר בוודאות גמורה, כי בין אלה שהוחזקו כ"אינטליגנציה" — רופאים, עורכי־דין ומהנדסים — לא היה אף ציוני. השמועה אמרה, כי בעיר מצויה "איזו אגודה ציונית" וכי בראשה עומד פלוני בשם חיותין, פנקסן בבית־חרושת גדול. אבל — וזה היה חשוב מכול — הוא היה "ליטוואק" שבא לעירנו מרוסיה או מליטה. כן אמרה השמועה שיש לו אוהדים בקרב החסידים "בשוק הישן" (ששם התגוררו האדוקים). שהרי איזה יהודי אחר היה מעלה על דעתו עניין של עליה לארץ־ישראל אם לא החסידים? את העובדה שהם, החסידים והרבנים, ניהלו בימים ההם מאבק מר נגד הציונות — לא היה איש יכול להעלות על דעתו. "יהודיוּת" (יידישקייט) היתה שם נרדף לדת. "ושמא רוצים הקנאים להתפלל בירושלים?" כי ירושלים היא עיר הקודש — בכך הכירו הכל, לא רק יהודים — אלא גם הקאתולים, אשר הקימו בעירנו בניין ענקי עם "פאנוראמה", שבה היו מראים את ירושלים העתיקה ואת הרי יהודה.