במסגרת תכניתנו 'אצל המוסלמים, שלא כמו אצל הנוצרים, היה סבבה לגמרי כי היינו יהודים-ערבים עד שהציונות הגיעה' וכו' וכו' וכל הג'ז הזה (או בקיצור: 'להפך! 17!')

להלן, מהפיסקה החמישית ומטה, בגופן שונה, קטעים מתוך ספר שעבדכם הנאמן והגאה מגיה לטובת 'פרוייקט בן-יהודה', בלי ספק ובכל מקרה 'דע לאסט זיוניסט פרוג'קט סטנדינג', כלומר במקרה שתכנית השמדת ישראל תעלה יפה, אם כפועל יוצא של יוזמי התכנית הזו (איראן ושות' ברחבי העולם) ואם כפועל יוצא של תומכי המדינה הזו, כמו ביידן ושאר ידידי ישראל, לעשות הכל כדי למנוע מישראל לעשות את מה שהיא חייבת לעשות כדי למנוע את קיצה (אם זה לא ברור, אז פרוייקט בן-יהודה יתמיד כל עוד יש שרתים במדבריות אריזונה או איפה שהם לא נמצאים). 

ובאמת כל מלה נוספת מיותרת, וכשהספר השלם יעלה בפרוייקט בן-יהודה, לכל מי שהיה ספק לגבי מעמד היהודים תחת ארצות האסלאם יעיין בו, ואז אולי יוכל להסירו ואולי אפילו להפסיק לעשות שימוש בקישקושי י"ש וניקלים עלובים כמותו (הממחזרים, כמה מפתיע, את התיזות של אש"ף אודות הפיכתם של 'היהודים-הערבים' לציונים מאֶירוֹבָּה שנישלו את הערבים "הילידים" ואחר כך דיכאו את הערבים-היהודים וסחרו בילדים שלהם. או שזה יהודים-ערבים, אני אף פעם לא סגור על זה. איך שהוא טימטום בכל צורה לא בא לי בקלות. תקלה).

הקטעים מתוך עמ' 92-91 בספר 'קיצור תולדות יהודי בבל', מאת אברהם בן-יעקב, ראה אור בהוצאת מס ב-1971 ומסכם "בקיצור" כפי שניתן להבין משמו את 'תולדות יהודי בבל' ממש מהימים בהם היכו שורש יהודים באזור הזה של העולם, עוד לפני שהערבים ידעו שהם ערבים, ועוד לפני שדת השלום המופלאה באה לעולם כשהיא לכל פינה נושאת עמה אימה ושנאה ומוות (אה, נכון, גם את האלגברה הם המציאו!!), בשם השלום כמובן, כי אידיוטים שימושיים היו כבר אז, אולי לא בוושינגטון שעוד לא היתה ולא התקיימה, אבל בהחלט בפינות אחרות של הגלוב. 

ואם כבר בפינות אחרות של הגלוב עסקינן, אז הנה עוד פאן-פעקט כדי שלא תגידו שלא מפנקים אתכם כאן, ושלא תגידו 'טוב, נו, זה בבל כלומר עיראקים, אצלנו במרוקו כולם אהבו את המלך וכן הלאה'. אין לי ספקות לגבי אהבת המלך, רק שהנה סתם עובדה שלמדתי פעם: במרוקו, בין השנים 1860 ל-1880, נרצחו לפחות 200 יהודים כי חטאם היה בדיוק זה, הם היו יהודים. תעשו חשבון: 200 ל-20, 10 בשנה, בערך אחד בחודש, למה לא. למה לא? כי אפשר, זה למה לא. כל עוד ליהודים אין מדינה, אפשר. גם כשיש מדינה אפשר, אבל לפחות רוב היהודים כבר לא סבורים ש"ככה זה", כי מוחמד אמר וכיו"ב.

 

בשנת תקצ"א (1831) הקיץ הקץ על המושלים הממלוּכים, אשר  שלטו על עיראק שלטון בלתי מוגבל, סחטו מהיהודים כספים רבים והתנהגו אתם באכזריות ובעריצות. החל בשנה זו ועד ימי מלחמת העולם הראשונה נשלחו לבגדאד מושלים שנקראו בשם "וואלים".

במשך שמונים ושש שנים נתחלפו בבגדאד 42 וואלים, אשר רק חלק קטן מהם התנהגו ביושר כלפי היהודים והיתר הציקו להם מאוד. לעתים קרובות סבלו היהודים ממקרי שוד וגזל, גניבות, התנפלויות ואפילו מקרי רצח. לפעמים הם סבלו מעלילות "קללת הדת", או "כפירה בדין" המוסלמים. 

מוסלמי שרצה להתנקם ביהודי מחמת קינאה או פרעון חוב, היה מעליל עליו שקילל את דת המוסלמים, או שכפר בדין. מיד היו מתאספים סביבו פרחחים מוסלמים רבים והיכוהו עד זוב דם. הוואלים הישרים חוקקו חוק, שכל מוסלמי שיעליל עלילה כזאת על יהודים יענש. עם כל זאת מצב היהודים בימי הוואלים היה יותר טוב מאשר קודם. 

בזמנן הוואלי האחרון כ'ליל פּאשא ,(1917) בימי מלחמת העולם הראשונה, העלילו על שבעה-עשר יהודים חפים מפשע כאילו עסקו במסחר בלתי חוקי, התעללו בהם באכזריות אשר לא תתואר בעט אנוש: חתכו את אפם, קיצצו את אוזניהם, עיוורו את עיניהם, דפקו מסמרים בקודקודיהם, חתכו בשרם לנתחים, שמו אותם בשקים וזרקום לנהר חידקל. 

חיי כל יהודי בגדאד היו בסכנה, עד שנכנסו האנגלים לבגדאד בליל י"ז באדר תרע"ז (מרס 1917) ותהי להם הרווחה. לפני צאתם, שרפו התורכים חלק גדול מהעיר בגדאד. המוסלמים ניצלו מצב זה, התנפלו על חנויות היהודים ושדדון.

 ותוספת קטנה (עמ' 117), העוסקת בפרהוד המפורסם (אבל לא מפורסם מספיק בהנתן עלילת הדם לפיה הציונים זרקו רימונים כדי לדחוף את יהודי עיראק לציונות, כשהאמת כרגיל כמעט הפוכה: פעילות ציונית בעיראק החלה מיד אחרי שחרור עיראק  על ידי הבריטים מידי המונגולים העות'מאנים ב-1917). לא לבעלי לב חלש, אפילו מבחינת אלו שמקפידים לצפות בסרטים המלבבים של תנועת השחרור הפלסטינית הידועה או שהפכו את הזוועות לבידור מציצני

בזמן שקיבלה עיראק את עצמאותה (1932) התחייבה הממשלה לשמור על המיעוטים שיהנו מזכויות אזרחיות שוות ללא הבדל לשון דת וגזע.  לפי החוקה התחייבה הממשלה לאפשר ליהודים לשלוח ארבעה צירים לפרלמנט העיראקי.  היהודים התגייסו לצבא העיראקי ומילאו את תפקידיהם באמונה.  אולם זמן קצר לאחר קבלת העצמאות, לא עמדה עיראק בהתחייבויותיה ופעלה בגלוי נגד היהודים.  בתחילה היא פיטרה את כל הפקידים היהודים אשר היוו אחוז גדול במשרדי הממשלה, אחרי-כן הצרה את צעדיהם בכל אשר יפנו ובייחוד במסחר הארץ.  היא נישלה יהודים רבים מעמדותיהם הקודמות ולעתים קרובות עודדה פרעות ביהודים.  היא חקקה חוקי-מחנק המכוונים לכלל והגשימה אותם אך ורק לגבי היהודים.  בזמן מלחמת העולם השנייה החדירה את תורת היטלר בכל מקום.  כל ספר עברי יהודי דיוֹ היה כי יאסרו את בעליו בעוון שייכות לציוֹנוּת ובגידה במולדת העיראקית.  אוירה עויינת זו הגיעה לשיאה בפרעות ו'–ז' בסיון תש"א (1941), בעת מרד רשיד עלי אלכּילאני נגד הבריטים. במשך שני ימים אלה, שחלו בחג השבועות, נערך טבח פראי ביהודים: המונים פורעים עינו ורצחו כל יהודי אשר בא לידיהם, גבר ואשה, נער וזקן, עוללים ויונקי שדים נשחטו בחיק הוריהם, בחורות ונשים נאנסו ואחרי כן נתחו בשרם לנתחים.  פוגרום זה נערך לעיני השלטונות באין מפריע.  יחד עם הרצח ההמוני נערך שוֹד וגזל, הבתים והחנויות של היהודים הורקו.  קציני המשטרה העיראקית הגבוהים הביאו מכוניות משא והעמיסו עליהם את הרכוש היהודי השדוד.  כמה בתי כנסיות חוללו ונישדדו כליל ועשרות ספרי-תורה הושלכו לארץ חוצות. מספר ההרוגים והפצועים היה גדול, ואילו איחרו האנגלים להכנס לבגדאד ולבצרה לא היה נשאר אף יהודי אחד.

ועוד תוספת, עמ' 129:

יהודי כּוּרדיסתאן ישבו מפוזרים בכמאתיים ערים וכפרים, בין ערבים, כורדים, תורכים, פרסים וכתות דתיות שונות השונאות זו את זו, כגון: כּשדים (כלדאים), נסטוֹריים (אשורים), יעקוֹביים, יזידים וכת השבּך.  היהודים נרדפו על ידי כולם והיו משועבדים בגופם ובממונם לשליטים פיאודליים. כספיהם נלקחו מהם בחוזקה.  כדי להחזיק מעמד הם נאלצו למצוא חסות בצל ראשי שבטים, שנקראו בשם "אַג'אים". ה"אַג'א" היה תקיף וקיבל מסים כבדים מהיהודי שנמצא תחת חסותו, למרות שלא תמיד הוא בא לעזרתו בעת צרה.  פעמים מכרום לעבדים ולשפחות ובכל פוגרום הם היו הקרבנות הראשונים.  בגלל מצבם הבטחוני המעורער הם נאלצו לנדוד ממקום למקום, מן הכפרים הקטנים לגדולים, ומכאן לערים הגדולות.