הערות ותובנות על המצב - תקציר מנהלים: לא את כל ההישגים הנחוצים אפשר יהיה לממש בחודשים הקרובים ויעד קריטי הוא שינוי מצב התודעה במגמה של העמקת המכנים המשותפים

א. מה הן מטרות המלחמה של ישראל

לקדם את החזון של 'להיות עם חופשי בארצנו'.

החזון הזה מוכר יותר במלה אחת רווחת ושימושית: "בטחון".

ב. מה זה אומר? 

בטווח הארוך, שלחלוטין לא נראה לעין הכי מזויינת בעולם, שלום, אבל לא כמו שיש (כלומר אין) בין ישראל למצרים ולירדן, אלא כזה שיש בין צ'ילה לארגנטינה, בלגיה וגרמניה, ואפילו בריטניה ואירלנד.

בטווח הבינוני: המשך בניין הארץ, כל הארץ.

בטווח המיידי: חיסול היכולת הצבאית של חמאס, חיזבאללה ושל כל המיליציות של איראן בסוריה, ובעזרת השם חיסול המשטר הנוכחי באיראן.

ג. כמה עובדות יסוד לפני שניגשים לפרק האחרון: מה עושים?

אתמול קיבלתי ידיעה מוסמכת מתושבת הצפון. "תחזרו הביתה לא לפני ה-30 ביוני". 

ככל הנראה כרגע יש לצה"ל, כולל לחיל האוויר, מחסור משמעותי מאד בחימושים.

במהלך הימים האחרונים אנחנו כולנו קוראים על אותה 'יוזמה מדינית' של הבית הלבן, להכריז\להכיר\לקדם 'מדינה פלסטינית'.

כולנו יודעים שבעוד פחות מ-9 חודשים יש בארה"ב בחירות.

בקרוב יסתיים החורף באירופה, וסביר להניח שהקפאון היחסי בחזית הרוסית-אוקראינית יפשיר, אבל לטובת הרוסים.

מומחים לענייני המזרח הרחוק מסבירים מדוע אין לסין ברירה אלא לפתוח במהלך צבאי משמעותי מול טייוואן ממש בשנה הזו.

כל מי שמרים את הראש 4 מעלות מעל לאופק, מזהה מעורבות איראנית משמעותית ויעילה ברחבי העולם כולו (בדיוק כפי שתאר יצחק רבין בהרצאה לקציני פו"ם ב-1993, ללמדנו שאיראן איננה המצאה של ביבי לצרכי שמפניה וכיו"ב הבלים): בדרום אפריקה, באפגניסטן, בארמניה, בונצואלה, רשימה חלקית.

תחושת האחדות הישראלית הולכת ונשחקת. "ביחד ננצח", אולי, ובינתיים הבה נחזור להרגלים הישנים והרעים של שיח הקצוות. או במלים אחרות: שוב 'הבייס' חשוב יותר מכל דבר אחר, כל צד עם 'הבייס' שלו כמובן.

ד. אז מה עושים?

מסיימים את המהלך הצבאי הנוכחי בדרום כשצה"ל שולט בכל השטח. 

כל מלה על החטופים מיותרת, לא מועילה, בוודאי לא להגדלת הסיכוי לראות אותם שוב, בחיים, כאן בבית. או במלים אחרות: כל דיבור על החטופים, מכל צד, הוא עוד ביטוי לשיח קצוות הבייס. או במלים אחרות, "והמשכיל בעת ההיא יידום", או במלים אחרות, הפוכות מאלו שאמר בזמנו ז'בוטינסקי: "שקט הוא נכס" (ולא "רפש"). 

מתארגנים למלחמה על הבית בצפון. היא לא יכולה להתרחש בזמן הקרוב, וכך מלמדות העובדות הנזכרות בסעיף הקודם. 

ברור למדי שחיסול המיליציות האיראניות בסוריה וכמובן חיסול המשטר בטהראן, אינן בגדר אפשרויות ריאליות בטווח המיידי, בוודאי לא באופן עצמאי. ולכן את היעדים הללו, שכל עוד לא הושגו לא יבוא בטחון לישראל (על שלום אפשר להמשיך לחלום, וזה בסדר, חשוב מאד, אבל לחלוטין לא ריאלי בעולמנו הממשי), יש לקדם באמצעות שיתופי פעולה אזוריים וגלובליים.

מחליטים על מועד לבחירות. היעד הוא להקים ממשלה כמה שיותר משותפת. לפחות 75 מנדטים, לא כולל מפלגות חרדיות. הן מוזמנות להצטרף כמובן, אבל לא כלשון מאזניים וכמכתיבות מדיניות, בשום תחום.

ממשיכים לחיות ולבנות את הארץ. בניין האומה דורש גם התיישבות, גם הצטיידות, גם תחקירים וניקוי אורוות, גם רענון קונספציות צבאיות, אבל מעל לכל: חיפוש וניסוח והעמקת המכנים המשותפים.

על דרך השלילה מהלך כזה - העמקת המכנים המשותפים - מבחנו פשוט: התפוגגות שיח קצוות-הבייס. בכל תחום.

ואי-אפשר, כלומר אפשר, אבל ראוי ורצוי לקבל עוד דרישת שלום (כלומר בטחון) מהעבר, נכתב על ידי יוסף קרוק, הנזכר בפוגרום בקישינב:

שהרי בעינינו ראינו כבר את "החיה שבאדם", כיצד היא שודדת וטורפת; כיצד רוב חלקי האוכלוסיה, לרבות האינטליגנציה, מתייחסים באהבה לפורעים — ובמקרה הטוב ביותר נוקטים עמדה "נייטראלית".