א. מה פתאום אופנוע
על השאלה 'מה פתאום אופנוע' אין לי תשובה טובה. 'זה לא מסוכן??' הטיחו בי לא פעם. 'כן, זה מסוכן' רציתי לענות לא פעם, אבל שתקתי. כי כל השיחה הזו היא לופ אבסורדי... כן, זה מסוכן. אז אם זה מסוכן ואתה יודע שזה מסוכן, אז למה אתה עושה את זה. כי גם לחיות זה מסוכן, עובדה, כולם מתים מתי שהוא. וגם, לעלות על הכביש זה מסוכן, ולטייל בנחל דרגות, ולחיות ברדיוס של פחות מ-50 ק"מ מקהילות ערביות שמנהיגיהן מטיפים לשנאת יהודים זה מסוכן. וללכת לים זה מסוכן. וסלמנולה.
ולכן גם על שאלות משנה כמו 'תגיד, אתה לא מפחד?' נמנעתי מלענות. כי ברור שאני מפחד. עובדה שב-300 אלף ק"מ על אופנוע היו לי שתי החלקות, בראשונה קרעתי זוג מכנסיים שמאד אהבתי, פצעתי מעיל טוב שהפך למעיל עבודה, ובשנייה שברתי עצם בריח קטנה אחת, שלא מפריעה לי לעמוד על הראש 5 וגם 6 ואפילו 7 דקות, כן, עכשיו אם ממש בא לכם לראות ואתם לא מאמינים.
אז אם לא הייתי מפחד כנראה שלא הייתי יושב עכשיו וכותב את הדברים האלו על האופנוע הנזכר, השביעי, אחרי סוזוקי400, BMW R50, מוטוגוצי שקיבלתי בהשאלה מאח שלי ועוד שלושה BSA, שניים 1942 ועוד אחד 1956. אבל זה לא סוד, כך אני מקווה, שכולנו מפחדים, כי לפחד (כמו לנשום, להביט וללכת ועוד כמה פעולות דומות) זה לחיות. ומכאן שהשאלה היא לא האם אני מפחד אלא מה אני עושה עם הפחד. אלמנטרי ווטסון.
ב. מה הקשר לאמון
רוב האנשים ראויים לאמון. על הטעות הזו אני ממשיך לשלם כבר מאז שעמדתי על דעתי, או לפחות מימי הנעורים שלי, ובוודאי מאז שהשתחררתי וגם בלי רופא רשמתי לעצמי ביקור אולי לא חודשי ובכל זאת בשדה התעופה.
את האופנוע הזה קניתי בטלפון. היה לי ברור שאם אומרים לי שהוא פיקס, ובהנתן שזה BMW, הרי שאין לי מה לבדוק. הצטדייתי ב-12 אלף שקל במזומן (1994 אם זה לא ברור וזה ברור כי זה כתוב בכותרת) ועליתי על אוטובוס לקרית שמונה. בכיכר שם הפנימית פגשתי את שכחתי-את-שמו שהבטיח לי בטלפון שהכל פיקס. הואיל וזה היה האופנוע השביעי, ומכיוון שהיה בדיוק לפני 30 שנה, 17 במרץ, הגעתי לקריה עם הציוד של האופנוע ה-6, סוזוקי400 חביב אך נטול נשמה.
ציוד? מעיל כמובן, וצעיף שאמא סרגה לי עוד כשהייתי בתיכון, וסווטשרט נוסף למקרה שיהיה קר, והכי חשוב, ערדליים מגומי שנועדו להבטיח שהנעלים ישארו יבשות למקרה של גשם. גשם לא ירד, אבל הערדליים שימשוני היטב, כי אחרי 10 ק"מ נסיעה ראיתי נתזי שמן על המכנסים. עליתי על הערדליים והמשכתי לרמות את עצמי - הפטנט הידוע של אלו שנותנים אמון - שהכל בסדר.
ליד צומת מגידו (הייתי בדרך לבית שמש), הערדליים היו מכוסות בשמן. אחר כך הסתבר שמכסה ראש המנוע לא היה סגור כמו שצריך, וכשהשארתי את האופנוע אצל גדליה, עוד אחד שתמיד נתתי בו אמון הגם שלא פעם בלי שום בסיס - לפני 7 שנים תיקנתי בעצמי באמצעות באנד שעולה 5 ש"ח תקלה בקרבורטור שהוא לא הצליח לתקן מה שלא הפריע לו לקחת ממני 1000 ש"ח - הסתבר שגם הגיר לא תקין, אבל הצדיק מקרית שמונה שהבטיח לי שהכל פיקס, הביא לי גיר חלופי, שעד היום משרת את האופנוע (ומקפיד להותיר אחריו טיפטופי שמן גיר).
גדליה מתל אביב, המוסכניק האגדי, שכשפעם בזמן הסדיר עברתי אצלו לרחרח בזנב של אפשרות לעלות על BMW כלשהו, גירש אותי ואחרי שנים יסביר לי שהוא לא מוכן למכור אופנוע למישהו שעדיין לא מוכן, תיקן את מכסה המנוע, החליף את הגיר, עשה כמה כיוונים ויאללה. לדרך.
ג. מעניין לעניין באותו עניין - האמון העיוור מוכיח את עצמו
אז נכון, אחד אחר היה חוזר לההוא מקרית שמונה ועושה לו עניינים. כן, דיברתי אתו בטלפון וכן, הוא הביא לי כאמור גיר שהיה לו, וכן, הוא הסכים לקחת על עצמו חצי ממחיר התיקון, אבל ברור שהוא עקץ אותי. אז מה. כי בתחילתו של דבר מדובר ב-BMW, ועוד יותר טוב, דגם R60 מהסידרה האגדית של שנות ה-60, 70 ואפילו 80, מה שהטייסים היו קוראים במקרה של מיראז'3, עוד כלי אגדי, או פיג'ו404, "סטיק ומצערת".
כלומר מינימום פיצ'רז, מקסימום אמינות. כן, ברור, גם אופנוע מושלם כמו R60 יכול להתקלקל, עובדה, זוכרים את הערדליים מהפרק הקודם, אבל בתחילתו של דבר - תחילה שיכולה להפוך לסוף (התקלה) - מדובר בBMW R60. ומאז התיקון ההוא, קרוב לאפס תקלות, כן, כן, על אותו המנוע, אותן בוכנות, אותם צילינדרים. שסתומים נאלצתי להחליף אחרי התאונה שגבתה ממני עצם בריח קטנה.
"אז איפה אתה מתחזק" שואלים אותי, ואני תמיד עונה תשובה נבוכה: "האמת שאין כל כך מה לתחזק. אני מחליף מדי פעם מצתים ומסנני דלק. יש לי מסנן אוויר ממתכת שרק מזרימים דרכו אוויר בלחץ, וצמיגים זה צמיגים, ורק החשמל זה בלגן אז אני עושה מעקפים מסביב ומחבר כל רכיב חשוב ישירות למצבר, דרך המפסק כמובן, כי הכי חשוב זה אור בלם אחורי וצופר".
או משהו כזה. ובכל אופן, תודה למהנדסים של BMW, ותודה למהנדסים בכלל. להבנתי המוגבלת בבני אדם (נותן אמון סדרתי לצורך ושלא לצורך, כי הרי לא כולם ראויים לאמון, ואפילו 1% של טינופות, וכנראה יש טיפה יותר מ-1%, אבל גם אם זה 'רק' 1% של טינופות, חוק המספרים הגדולים מייצר מ-1% קרוב ל-100 אלף חארות רק בישראל), ובכן, להבנתי המוגבלת בבני אדם, מהנדסים, כל סוגי המהנדסים, ובמקרה הזה מהנדסי רכב, פועלים מתוך מחוייבות עמוקה לאמת העיוורת, והתוצאה היא מטוסים כמו מיראז'3 (או פאנטום F4 או בואינג 707), מכוניות כמו טויוטה (וגם פיג'ו אבל התלת ספרתיים, ה3008 למשל זה זבל צרוף) ואופנועים כמו האולד-פייט'פול, וערי פייט'פול שלי.
ד. מסקנות נרכשות - או: מדוע יש לי בקבוק מים בארגז
כן, ברור, תגידו כי ישראל וחם וזה. אבל לא. מדובר בבקבוק מים שאמנם אפשר לשתות אותם אבל תפקידם אחר לגמרי. כי מה אתה עושה, שואלים אותי, אם יש פנצ'ר. ובכן, יש לי פנימית חלופית, משאבה, שני מוטות פלדה שטוחים וארוכים יחסית, מפתח שבדי גדול למדי, וכמה מטרים של חבל חזק. ובקבוק מים.
מה הקשר מים? ובכן סיפור. אמנם לא על האופנוע הזה, אבל בכל זאת, כאמור, הוא ירש את המעיל והצעיף והערדליים והסווטשירט הנזכרים. ובכן סיפור: אני בדרכי מסמינר אפעל לבית שמש, ממהר להגיע הביתה, כדי להספיק לראות את הילד. בסיבובים קצת אחרי כפר אוריה יוצא האוויר. לא נעים לבלום אופנוע שאחד מגלגליו מתפנצ'ר, אבל הפיזיקה עובדת ויש לתת בה אמון, כי האינרציה (החוק השני של ניוטון אם אני זוכר טוב ואם לא אז לא) מושכת את האופנוע לכיוון הנסיעה, למרות שאין אוויר בגלגל, ואם אתה יושב טוב ומהודק, תנחת בשלום.
וכך היה. ועכשיו ניגשים להחליף פנימית. כמו בגלגל של אופניים אבל עם צמיג של מכונית. ותפקיד המפתח השבדי הגדול הוא לפתוח את הבורג הראשי, אחד למעשה, שמחזיק את כל הגלגל. וזה BMW ולכן אין שרשרת, יש דרייב-שאפט, נדמה לי גל-ארכובה בעברית ואם אני טועה אז אני טועה. בכל אופן, הפרדת הגלגל מהאופנוע זה באמת עניין של כמה דקות. אבל לפתוח את הצמיג עניין קשה בהרבה. מה עושים? קופצים. והנה מתקיים בי הפסוק, 'מי שלא קופץ' וגו', כל אחד עם הצבע שלו.
עד שהצמיג מרפה מאחיזתו בחישוק, ואז יש להשחיל את היד ולאחוז בפנימית ולגרום לה להיות חיצונית. גם זה עניין פשוט יחסית. ואז ניגשים לפנימית החלופית, מנערים אותה מהטלק שיש עליה, מנפחים אותה קצת במשאבה, אבל ממש קצת, רק שהדפנות שלה יפרדו זה מזה, וקדימה, לתוך הצמיג.
כן, בוודאי, לפני זה לחפש את המסמר, ולדאוג דאגה עמוקה אם לא הוא לא נמצא. מצאתי. באמצעות טסטר דחפתי אותו החוצה וזרקתי עמוק לשיחים. שלום ולא להתראות. ועכשיו אפשר לדחוף את הפנימית לצמיג, והצעד הראשון הוא כמובן השחלת פיית הניפוח לחור שבחישוק והידוקה באמצעות אומים מיוחדים שנועדו לכך.
עד כאן חתיכת-עוגה. באמת קלי קלות, מעט מאד שריטות, מעט מאד דם על הידים. כי עכשיו מגיעה הבעיה. איך להחזיר את הצמיג למקום. זוכרים את שני מוטות הפלדה? הנה תורם לתרום למאמץ. והמאמץ, אוי, המאמץ. לך דחוף גומי יבש על חישוק קשוח. זיעה, עוד זיעה, דופק ועוד דופק, ועצבים. וקופצים וקופצים וכלום לא קורה. ומה יהיה אם לא אספיק לראות את הילד, תכננו אפילו לשחק על הדשא מאחור בכדור. והעצבים והקללות והתסכול.
פירסיג קשישא כינה את הרגע הזה 'מוקש תושייה'. וככל שתתעצבן יותר תחשוב פחות. וככל שתקלל יותר תרגיש טוב יותר עם עצמך מבחינת 'דפוק וזרוק מזרחית לכפר אוריה', אבל את הבעיה לא תפתור. ואז אתה נזכר בפנצ'רמאכער בכניסה לבית שמש. איך הוא לוקח בשלב הזה מברשת מהדלי הקטן עם המים והסבון, ומורח על החישוק ויופי טופי הצמיג מחליק על החישוק.
אז סבון אין, אבל גם מים אין. אבל יש. כאלו שסוננו מארוחת הצהריים והם מאוחסנים במקום חשוב מאד בגופנו, בשלפוחית. כן, תשאלו את החבר'ה מחולית, כל נוזל הוא נוזל הוא נוזל, ושתן ימלא את תפקיד המים המסובנים של מוטי הפאנצ'רמאכער מבית שמש בלי שום בעיה.
וכך היה. אחרי עוד 3 דקות התחלתי במלאכת הפימפום, לא לפני שהחזרתי את הגלגל למקום. אחרי עוד 10 דקות כבר הייתי בדרך, כשהתחנה הראשונה היא תחנת הדלק שם בצומת הרטוב, למלא אוויר בלחץ הנכון.
ומאז יש לי בקבוק מים בארגז. והחבלים? למדתי עם הזמן שיותר פשוט לעשות את כל המהלך הזה כשמרימים את זנב האופנוע באוויר. איך? מחפשים נגיד עץ שיש לו שני ענפים בצורה של V, קושרים את החבלים כך שאפשר להרים קצת את האופנוע, רצוי להוריד אוויר מהגלגל הקדמי כי ככה מרוויחים עוד כמה סנטימטר אבל זה לא הכרחי כי כמו כל דבר אחר בחיים, יש כאן טרייד-אוף: יותר סנטימטרים של הזנב באוויר=יותר קל להחליף צמיג (כי פנצ'רים מאז לא היו לי טפו טפו 555, אבל מדי פעם יש להחליף צמיגים)=אבל אחר כך יש למלא אוויר גם בקדמי.
וכן, הספקתי לשחק עם הילד על הדשא מאחור. ואם לא ביום ההוא, ביום אחר, בהרבה ימים אחרים.
ה. פתקים על האופנוע
כשאופנוע מזוהה עם בעליו כי האופנוע כבר מספיק מוכר, אפשר להשאיר עליו מכתבים ופתקים ואפילו מתנות. נחמד, תודו. רוב הפתקים היו תחת הכותרת 'אתה מוכר?', ואז מספר טלפון.
לא, מעולם לא התפתיתי לבחון את ההצעות האלו. כי ידעתי שלא מדובר במשחק מקדים אלא בעניין אמיתי לגמרי. כי לא פעם, וגם לא עשרים, ניהלתי את השיחה הבאה, אם ברמזורים ואם במקומות בטוחים יותר: 'מוכר?'. 'לא'. 'למה אתה לא מוכר?'. 'בדיוק מהסיבה שאתה רוצה לקנות'. חיוך, מבט מלא משמעות, אור ירוק, צפצוף מאחור, נוסעים.
ל'הפגנה הגדולה' של 2002 נדמה לי, עליתי עם האופנוע. אחרי ששמענו את כל הנאומים המשמימים, ואין נאומים יותר משמימים מאלו של הפגנות שכל כולן צדקנות וחד-צדדיות (ולכן אני כבר לא הולך להפגנות כי אני סבור שהפגנות הן ההפך מהדבר האמיתי, כי את הדברים האמיתיים לא מפגינים אלא בונים אבל אולי גם בכך אני טועה), חזרתי לאופנוע.
עמד לידו בחור חביב, כשעל פניו מבט עלוב, כל כולו עצב נוגה ואבלות. חשבתי בגלל ההפגנה המקבילה, של החרדים, שהיתה גדולה בערך פי 3 מזו שלנו. שאלתי אותו אח שלי מה קרה (תרגמתי ללשון ימינו, אז, לפני 20 שנה, לא כולם היו אחים, והאחים והאחיות היה שם של להקה). 'זה היה האופנוע שלי'.
כן, שכחתי לציין שאני יד 11 על האופנוע הזה. על החישוק הקדמי וגם על בלוק המנוע אפשר לראות את הספרות 11.71 מה שמלמד על כך שהוא 'שנת 72' איך שנהוג לומר זאת בקהילה, אבל ברשיון כתוב שהוא עלה על הכביש ב-1979. אצלי הוא כאמור, אני מניח שזה כבר ברור, מאז ה-17 במרץ 1994, ובין לבין, כלומר ב-15 שנה, הוא הספיק להחליף עשרה בעלים. מבהיל ממש. אם מדובר בפיג'ו 3008 או ברנו-מגאן או בזבל אירופאי דומה אחר. אבל זה BMW כאמור, סיי נואו מור.
ובכן האיש העצוב מחכה שנמשיך את סיפורו. 'זה היה האופנוע שלי' הוא אומר בקול מעוך. ואני: 'אז מדוע מכרת אותו', כמעט הוספתי - בוודאי חשבתי - גם על ראבאק וגם על חתיכת אידיוט, כלומר אמרתי 'אז מדוע מכרת אותו' כשחשבתי 'אז ראבאק מדוע מכרת אותו חתיכת אידיוט'. והוא: 'כי התחתנתי'. כן, כן, האשה אשמה. או אני או הוא. וכן הלאה. אז תודה לך גם על זה אשתי היקרה שמכירה אותי עוד לפני שהיה לי רשיון אופנוע אפילו. אבל נכון שעד החתונה כבר הספקתי לעבור את שלושת ה-BSA (שאגב, יוצרו במפעל ההוא של הפיקי פאקינג בליינדרז כי ה-B סטנדס-פור 'ברמינגהם', מה שמלמד שניתן לכתת חרבות לאופנועים, ולהפך, או בעצם לעשות גם וגם).
ועוד סיפור דומה: אני יוצא מהים, הולך לאופנוע שמחכה לי כהרגלו קשור לעמוד (ראו תמונה, כן, יש לו ג'ק מרכזי, אבל אני תמיד קושר אותו לעמוד כדי שלא יפול חלילה על ילד סקרן, וגם כדי שיהיה קשה יותר לגנוב אותו). והנה שוב איש סב סביבו, אבל על פניו ארשת מאושרת, או בעברית פשוטה יותר, הוא די בעננים, אני מכיר כאלו שהיו מאבחנים אותו כמסטול.
הוא לא. לא מסטול, אבל כן, כן מלא אושר. מהאופנוע. אני עומד בצד, מתארגן על עצמי, כלומר לובש מכנסיים ארוכים על הבגד ים, ונועל נעליים למרות שאמצע אוגוסט אמצע היום כי למדתי לקח חשוב: סנדלים ומכנסיים קצרים זה יופי, אבל לא לאופנוע. על הירך השמאלית שלי, מעל לברך, צלקת אדירה שנשארה מכוויה שנוצרה מהיצמדות של הירך לבוכנה השמאלית, ארוע שהתרחש מערימת חול קטנה בדרך עפר - הערימה 'תפסה' את הגלגל הקדמי והאופנוע נפל כשאני יושב עליו כלומר הוא לא נפל כי הירך החשופה שלי עצרה אותו - וכל זה בדרך לשטח אימונים שם הלכתי לראות שמעמיסים את הנגמ"ש שעמדתי לנהוג עליו כמה ימים כדי לנסות משהו ביחידה שלי במסגרת שירות המילואים. את הנהיגה בנגמ"ש ביצעתי למרות הכוויה האיומה, ומאז, זוכרים את בקבוק המים? רק מכנסיים ארוכים.
ובכן, הוא לא מסטול, הוא מסתובב סביב האופנוע, מאושר. תיכף תבינו למה. וזה מה שאמרתי לעצמי תוך כדי קשירת השרוכים של הנעל השניה, 'תיכף תבין למה'. טוב, עד לאותו הרגע האיש כמובן לא עמד על הקשר בין המשוגע שנועל נעליים בצהרי יום באוגוסט סמוך לים ממנו יצא לפני רגע, לבין האופנוע. אבל כשאני מתקרב ועושה סימנים (החזקתי מפתחות, סוג של סימן, והתקרבתי למנעול, עוד סימן די בדוק), הוא שואל אותי שאלה מפתיעה בעומקה: 'תגיד, האופנוע שלך?'
ומוסיף באותה נשימה לא 'אתה מוכר' אלא 'כמה אתה רוצה עליו'. ואני, כרגיל: 'לא מוכר'. והוא כצפוי: 'למה אתה לא מוכר'. ואני כאמור: 'מאותה הסיבה שאתה רוצה לקנות'. והוא: 'אתה צודק. אבל אם תתחרט, אני כאן הבעלים של המסעדות בכל החוף אז מתי שתגיד כמה שאתה רוצה'.
ומאז אני משתדל לא להגיע לחוף הזה עם האופנוע, ואם כן, אז קושר אותו לעמוד ממש רחוק, שמא הוא יישבר האיש, יקח סיכת בטחון או סתם פטיש בנאים, ישבור את המנעול ויקח את האופנוע.
כי זה הסיוט הקטן שלי כבר שלושים שנה. בוקר אחד אקום, או יום אחד אגיע למקום בו השארתי את האופנוע, וכמו בשיר על המגפיים של ברוך, או עוד יותר פחות אפילו: גם גרביים לא ישארו. לכל היותר כתם שמן.
גדול גדול, מהאמון בבני אדם ועד האופנוע כאחד שהיה לו
השבמחקתודה!!
מחקיפה מאד!!!! כן ירבו עוד שנים
השבמחק