א. תקציר מנהלים
במקום לדבר על 'שירות בצה"ל' יש לדבר על 'הגנה על בטחון המדינה'. המשמעות המעשית ברורה: הגנה על בטחון המדינה, מחייבת כמובן לאחוז בנשק ו'לעלות על מדים', אבל רוב המגינים על המדינה, גם אם אוחזים בנשק ולבושים במדים, עושים פעולות שלא מחייבות לא נשק ולא מדים. למשל 8200 אם לחשוב על דוגמא מוכרת. זאת ועוד: כמעט כל הפעולות הכרוכות בעיסוק הנוגע לבטחון המדינה (נהיגה במשאית, הפעלת צמ"ה, ריתוך, תחזוקה, לוגיסטיקה ומיחשוב אם להזכיר כמה) מאפשרות למי שעסק בהן כחלק מהגנת המדינה, להמשיך ולעסוק בהן בהמשך חייו, לפרנסתו האישית והמשפחתית ולתפארת כלכלת ישראל.
המסקנה ברורה: שילוב החרדים בהגנה על בטחון המדינה הוא לא רק 'צו השעה', לא 'רק' משאת נפש של רוב אם לא כל החרדים, לא 'רק' צורך בטחוני וכלכלי חיוני, אלא אפשרי, רצוי ובר-השגה ממש מחר בבוקר.
ב. לאכול ענבים או לריב עם השומרים? - יהיו שיגידו גם וגם, ובימינו זו בהחלט אפשרות
לכולנו מוכרת האימרה העממית התוהה 'האם באת לאכול ענבים או לריב עם השומרים'. המסר שלה ברור ומי שהמציא אותה הניח שמדובר בשאלה רטורית, כי בתקופה בה 'הומצאה' אמרת הכנף הזו - ממש ממש מזמן - השכל הישר גזר שלא רק שלא כדאי לריב עם השומרים (כי אין בג"צ ואין בצל"ם), אלא שבהנתן איום קבוע של מחסור, מובן מאליו שיש לאכול ענבים.
אבל אנחנו חיים היום, בעידן השפע, שמאפשר כידוע לאנשים לומר את כל מה שהם רוצים, מבלי שהם נדרשים לשלם מחיר על אמירות, כי השגרה זורמת בכוח המכונה התעשייתית, והדברים ידועים.
כך, מצד אחד יכול רב חרדי להסביר מדוע מי שמאמין אמונה תמימה באלוהינו מלך העולם, לא זקוק לצבא, ולהפך, מבלי שהטיעון התיאולוגי המעגלי שלו, יועמד במבחן פשוט מאד: שירותי הבריאות להם נזקקים גם אלו שעל פי התיאולוגיה המשונה הזו, המעגלית, לא משרתים בצבא כי הם חוסים תחת ההשגחה הפרטית של אלוהינו מלך העולם.
מדוע מדובר בטיעון מעגלי? כי 'עובדה': אנחנו מתפללים ולומדים תורה והמדינה עומדת ומצליחה להתמודד עם אויביה בהצלחה. תקלות? יש ויש, אבל גם הן חלק מהאופן בו מדבר הקב"ה עם עמו, כפי שנאמר בתורתנו הקדושה: "ויען אלוהים את איוב מתוך הסערה".
סערה, למשל זו של ה-7 באוקטובר. אבל גם אם אויבינו יביסונו והחורבן יבוא אפילו לפתחי הישיבות במאה השערים, גם אז התיאולוגיה מסודרת ומבהירה הכל: לא התפללנו בכוונה מלאה, לא הקפדנו על קלה כחמורה, התרשלנו בתלמודנו, מש"ל.
אבל דיבור חסר אחריות אפשרי גם מצד אלו שתובעים גיוס חרדי מלא "עכשיו". בוודאי "עכשיו". הכל "עכשיו". שלום "עכשיו" ושחרור החטופים "עכשיו" ואתה-אשם-אתה-תתפטר "עכשיו" והכל "עכשיו" כי עובדה, וולט מביאים את הפיצה "עכשיו", וכשאני מזמין חופשת קניות בורשה אני מקבל את הכרטיסים בטלפון "עכשיו", ואם בא לי פסטה "עכשיו" אז אני מדליק אש "עכשיו" ומוציא שקית ספגטי "עכשיו" והנה תוך 8 דקות יש לי בולונזי "עכשיו".
אז למה לא גיוס חרדים "עכשיו"? וגם כאן אותה תיאולוגיה מרגיעה: אם לא הצלחנו לגייס את כל החרדים "עכשיו" זה כי כל מי שלא חושב כמונו על כל סוגי מרכיבי ופרטי ה"עכשיו", לא חושב כמונו "עכשיו", והרי "מלים מייצרות מציאות", "עכשיו" אם שכחנו.
למרבה המזל, רוב האנשים, חרדים ולא-חרדים, יודעים שחוכמת האנושות הישנה אודות הזיקה בין הענבים לשומרים ממשיכה להיות נכונה גם בעידן השפע, ויהיו שיגידו - אני למשל - עוד יותר מאשר בעת העתיקה, כי כדי שנמשיך להנות מהשפע "עכשיו", חייבים להכניס למערכת (כלומר לראש) מרכיב חזק ומתוחזק של ריסון עצמי, ראש גדול, התחשבות בזולת, הבנה מערכתית או בקיצור מה שיגאל אלון כינה "כלים שלובים".
כן, מה לעשות, תמיד אכניס את אלון, גם כי מה לעשות האיש ידע על מה הוא מדבר, וגם כי כלת פרס ישראל וכנופיית תלמידיה ממשיכים לחשוב ולומר שאין למורשתו שום חשיבות. איך השטות הזו באה לידי ביטוי ב-7 באוקטובר כבר ראינו. אז הנה, שוב, יגאל אלון, כלים שלובים, חוסן לאומי.
ובכן, ובקיצור, מי שרוצה להקפיד 'לריב עם השומרים', יעשה הכל כדי לא לקדם את שילוב החרדים בהגנה על בטחון המדינה', והדרך הבטוחה להבטיח שתכניתו תעלה יפה (מבחינתו צרת האופק והטהרנית), היא להמשיך לדבר על 'גיוס החרדים לצה"ל'.
ג. אז איך זה אמור להראות
לא, אינני מומחה לא לבטחון ולא לצה"ל ואין לפני את המספרים והנתונים והצרכים וכל מה שזקוק לו האדם בבואו לנסח תכניות מעשיות.
אבל שכל ישר יש לי, למרות כל מה שעברתי בשנים האחרונות, ואולי עוד יותר בדיוק בזכות כך. אז תודה לטינופות שחיזקו אצלי את בטחוני בשכל הישר.
והשכל הישר שלי, כמו של כל מי שרוצה לאכול כאן ענבים, יודע את כל מה שכתבתי בתקציר המנהלים, והנה זה שוב, כי אני ממהר וגם הקורא היחיד שלי והשכן שלו, אז למה לא להעתיק ולהדביק:
אז איך זה אמור להראות? הנה נסיון לנסח זאת בשפה משפטית:
הואיל והחרדים הם קבוצה ייחודית שחשוב לה לשמור על סגנון חיים ידוע ומסויים;
והואיל והשקפת עולמם כוללת גם את המרכיב הלאומי, אמנם בניסוח ובדגשים משלהם;
והואיל והחרדים מודעים לביקורת הציבורית עליהם בתחום 'השותפות בנשיאה בנטל';
והואיל והחרדים גם הם ברובם ספגו זעזוע תודעתי ואפילו אמוני בעקבות ארועי 'שמחת תורה תשפ"ד' (מוכר בכינויו הכללי 'השבת השחורה' או 'השביעי באוקטובר' או 'הטבח בישובי מערב הנגב'), מה שהביא אותם, או את רובם, או לפחות חלק משמעותי מתוכם, להביע רצון לשנות את מעמדם הציבורי ולגלות שותפות של ממש עם זולתם;
והואיל והחרדים, בדיוק כמו הלא-חרדים, יודעים ששירות במקצועות בטחוניים לפרק זמן ידוע משמש כבסיס מעולה להשתלבות בשוק העבודה האזרחי, כמו גם חשיפה למיומנויות חיוניות בעולם מתועש;
המסקנה הברורה העולה מכך (כן, שוב העתק-הדבק), היא ששילוב החרדים בהגנה על בטחון המדינה הוא לא רק 'צו השעה', לא 'רק' משאת נפש של רוב אם לא כל החרדים, לא 'רק' צורך בטחוני וכלכלי חיוני, אלא אפשרי, רצוי ובר-השגה ממש מחר בבוקר.
ד.ומה אם לא? ומה אם בג"צ וכן הלאה? ויאיר לפיד וכו'? ואחים לנשק וגו'?
אז לא. אז נהיה באותו המצב. אבל לפחות נדע מי רצה לאכול ענבים ומי רצה לריב עם השומרים.
הבעיה שלהם היא לא המדים והנשק, ולכן היעדרם הוא לא המפתח לפתרון. הבעיה שלהם (או של ההנהגה שלהם) היא האפשרות שלהם להשתחרר ממוטת השליטה של ההנהגה שלהם, ולכן כל דבר שאינו מסגרות חרדיות סגורות ששומרות עליהם שלא יפגשו את "העולם שבחוץ" וישארו במסלול החרדי - צפוי להביא להתנגשות עם ההנהגה ולהמשך הלחץ והסנקציות החברתיים נגד המשתתפים בו.
השבמחקולכן, אפשר לחפש דרכים מתונות יותר מ"גיוס עכשיו", ואפשר לנסות להרחיב את השוליים, אבל בסופו של דבר אי אפשר לעשות אמנסיפציה של חברי מגזר סגור בלי להתעמת, גם אם בהיקף ועוצמה נמוכים מהמקסימום, עם ההנהגה המגזרית והתומכים בה.
ממליץ בחום לשנות את הנטייה המובנת - שגם אני אוחז בה כאחד האדם, זה טבעי לחלוטין ובכל זאת - להביט על המציאות במשקפי פרדיגמה, מועילה ככל שתהיה. המציאות, כך אני למד לאחרונה, מורכבת בהרבה מכמה נוסחאות. היחס בין מנהיגים למונהגים כפי שאתה מציג אותו, מזכיר לי את החידוד הידוע על שיחה בין שני בני פלוגתא: 'אני עומד על דעתי, אתה עקשן; אני בעל עקרונות, אתה דוגמט'. ודי לחכימא
מחקזאת ועוד: כשישבו למשל ארבעים חרדים בחדר מחשבים וינהלו באמצעות המכשור המתוחכם מבצע בטחוני , כלומר יקחו חלק פעיל בניהולו ובמימושו, ממילא יתקיים בהם מה שאתה מצביע עליו, ובצדק, כמפגש עם העולם החיצוני. אין צורך להתחכך בירך חילוני לצורך כך, ומבחן המרידה במלכות (הרבנים) איננו הכרחי.
מחקלדעתי, ההנהגה תנסה אכן להגן על הסגירות שלהם, אבל רק אם ההנהגה ה"חילונית" תמשיך להצטייר להם כמי שחפצה לפתוח ולפרוץ את הסגירות הזו.
השבמחקואילו בדבריו של פרופסור מנור מוצע לבוא בטוב!, וזה עשוי לתת לחרדי המצוי אפשרות להתייחס להצעה זו לגופו של עניין, ולא לגופו של מאבק.
זה אני כותב כאברך חרדי
זו הכוונה. ו'בגדול' יותר, ובהמשך למה שכתבתי: אני - אם זה לא היה ברור - לאכול ענבים.
מחק