רוח הזמן - (כמעט) כולם מדברים על ה-7 באוקטובר כעל קו פרשת המים שדורש 'חישוב מסלול מחדש', אבל בפועל חוזרים על אותן מסקנות: שלוש דוגמאות, אחת לא קשורה ל-7 באוקטובר אלא לרוח הזמן

 

א.

על הדוגמא הראשונה כתבתי שלושה שבועות אל תוך המלחמה: היה זה דב וייסגלס, שבהרצאה לאגודת ידידי אונ' חיפה באמריקע, הסביר שה-7 באוקטובר הוא קו פרשת מים, ואחרי שהצהיר את ההצהרה הדרמטית (והמתבקשת) הזו, חזר ללעוס את המסקנות הישנות: מדינה פלסטינית ברשות הרש"פ, רצוי בראשתו של סלאם פיאד (שכמה ימים אחרי זה פירסם מאמר ב'פוריין אפיירס' בו הסביר מדוע חייבים לשלב את חמאס בממשלה הפלסטינית החדשה). 

על הדרך שיבח את אונ' חיפה - טוב, זה היה ארוע הקשור לתרומות - על 'הדו-קיום' המופלא השורר בה (כשכל מי שיודע יודע שב'דו-קיום' הכוונה היא שהאונ' הזו, בדומה לרוב המוסדות הדומים בארץ, מאפשרים, בשם ערכי 'ההכלה' המופלאים, לכל שונאי ישראל המדופלמים בשלל דיפלומות בחסות מל"ג-ות"ת-חרט"ט, להסביר לסטודנטים מדוע מדינת לאום יהודית היא במקרה הטוב טעות, במקרה השכיח גזענות101).

כיצד אמורה היתה להראות פעולה של 'חישוב מסלול מחדש' במקרה הזה? כל רעיון שאיננו כולל לא את הרשות הפלסטינית, בוודאי לא אנשים דגולים (כמו סלאם פיאד) שמבחינתם חמאס הוא חלק מהמשוואה. ועל הדרך, ועם כל הכבוד לתרומות ולתורמים - להצביע על האופן בו אונ' חיפה, כמו רוב המוסדות המקבילים בארץ, איפשרו את ערעור היכולת להבחין בין טוב לרע, כלומר פעלו למעשה נגד עצם צידוקם ומהותם. וגם על כך כתבתי ולא רק אני.

ב.

על הדוגמא השנייה למדתי אתמול: הרב אהרן לוי מסביר באותות ובמופתים - תענוג לשמוע אותו, בכל אופן את האופן בו הוא מסביר דברים - מדוע ה-7 באוקטובר (הוא עצמו נקט חפץ זה הגם שבתחילת דבריו הוא דיבר על 'מוצאי שמחת תורה תשפ"ד) חייב לשמש לכל אחד מאיתנו הזדמנות לחשב מסלול מחדש, להתבונן פנימה, ללמוד מה הוא עשה וחשב לא נכון, ולא מיד לעשות את מה שנוהגים ישראלים רבים לעשות (ואולי לא רק ישראלים): להסביר לאחר איפה הוא טעה, שהרי אני צודק תמיד. 

אבל אחרי שהסביר את העניין הזה, המשיך למסקנה החרדית הישנה, לאמור: לימוד התורה הוא הוא הוא המשענת היחידה לקיומו של עם ישראל. הטיעון שלו מעציב כשם שהוא מרתק. לשיטתו, בימי דוד המלך אפילו ילדים בני 4 ידעו תורה יותר טוב מכל תלמיד חכם בימינו, ומכאן שברור מדוע בימי דוד כמעט כולם שירתו בצבא: במציאות בה לא היה שום ספק לגבי מהותה של האמונה ושל התורה עד כדי כך ששתיהן היו נחלת הכלל, ממילא לא היה צורך לדון בשאלה מי הולך לשרת ומי לא, ומכאן (וזו תוספת שלי), "גם כלה בחופתה". 

היפוכו של דבר בימינו, שלשיטתו של הרב לוי החלו אי אז לפני כ400 שנה, בימים אותם אנחנו ההיסטוריונים מכנים 'העת החדשה'. מאז, וביתר שאת ככל שחולף הזמן, הולכת ונשחקת האמונה והולך ודועך לימוד התורה, ומכאן שאין ברירה אלא להלחם על כל צעיר שלומד תורה, כי הוא זה שמחזיק את חבל הקיום היהודי. במלים אחרות, לא מדובר בסרבנות-גיוס חלילה, אלא להפך: בגיוס לטובת הדבר הנכון, טעם הקיום היהודי.

הרב לוי הוא מורה מעולה, ולכן הוא ממשיל משלים. אחד מהמשלים מדבר על אסון: מכרה קרס ומתחת לאדמה תקועים אנשים אומללים העומדים בסכנת חיים. והנה ניגשים כמה גיבורים שבאמצעות מכונות חשמליות מנסים להגיע אל הניצולים. בפתח המכרה עומדים שני 'בטלנים' האוחזים בכבל החשמל הזורם למכונות. המתבונן מהצד יגיד עליהם שהם לא עושים כלום, כלומר משתמטים. אלא שהמשל מלמד על ההפך הגמור: ללא החשמל שיזרימו השניים אל גיבורינו, ניצולינו לא ינצלו. 

והנמשל: התקועים במכרה הם כל עם ישראל, המצילים האוחזים במכונות הם חיילי צה"ל, השניים האוחזים בכבל החשמל הם לומדי התורה.

וכיצד אמורה היתה להראות פעולה של 'חישוב מסלול מחדש' במקרה הזה? למשל, או קודם כל, התבוננות הוגנת באפשרות שקיומה של זהות יהודית איננו מכריח לימוד תורה בשיטה החרדית. הדברים ידועים ואין צורך לומר אותם. בתגובה שהוספתי להרצאת הרב לוי, כתבתי כך: 

לפרוטוקול כבוד הרב. התחזית שלך על אובדן הזהות היהודית כבר בת מאתיים שנה. אספר לך סוד גלוי: להוציא מיעוט זעום וזועם של ישראלים ממוצא יהודי שמתנכרים באופן ארסי והרסני לזהותם, רוב מוחלט וגורף של היהודים גאים בזהותם היהודית. מכירים אותה מספיק? כמובן שלא. אבל מצב זה נכון גם לתלמידי ישיבות שהם שוחים בעניני גמרא ועמי ארצות גמורים בתולדות עם ישראל ובענינים קשורים אחרים כמו תרבות ספרות ומורשת עם ישראל, ארכיאולוגיה, חקר המקרא, בלשנות השפה העברית, תולדות לוח השנה העברי, ציונות וכן הלאה. כולנו חסרים, גם ובעצם בעיקר תלמידי הישיבות.

והנה כאן אני מוסיף על דרך החיוב, שגם אני - ולא רק אני - בעד לימודי התורה, ואני - ולא רק אני, אלא עשרות ואולי מאות אלפי ישראלים ויהודים שאינם ישראלים - לומד תורה ונהנה מכל רגע, הגם שלא כדרכו של הרב לוי אלא בשיטת 'היהדות כתרבות', שלעניות דעתי הלא-קובעת (אלא אם מדובר בי עצמי ובקרבנותי) עולה בקנה אחד פי כמה עם התלמוד, מאשר האופן 'הקראי' בו הוא נלמד בישיבות חרדיות.

ג.

דוגמא לא קשורה ל-7 באוקטובר, אבל בהחלט לרוח הזמן: בימים אלו אני מסיים קריאת ספר אדיר מימדים, אפוס של ממש, 'ספרי יעקב' מאת כלת פרס נובל לספרות אולגה טוקרצ'וק. הספר מביא בעושר רעיוני, מושגי, גיאוגרפי, קולינרי, תיאולוגי, פוליטי, חברתי, היתולי, מדי פעם פורנוגרפי (כולל גילוי עריות לחובבי הז'אנר), ומעל לכל היסטורי (וזו הרי כוללת את כל מה שנזכר קודם ועוד), את פרשת חייו של יעקב פרנק, אבי אבות הטירלול האנושי, מביס כל מתחרה לפניו ואחריו, כולל את ההיא מהרווארד.

בסופו של הספר ישנו פרק מיוחד של מומחה למחשבת ישראל, פרק קצר של ארבעה עמודים בסך הכל, ובו מאמץ נאה למקם את ספרה של טוקרצ'וק ביחס ליצירות והתייחסויות קודמות לפרשת יעקב פרנק. רוח הדברים היא בערך כזו: הואיל - כך מסביר המלומד המכובד - ויעקב פרנק היה ממשיך דרכו של שבתאי צבי; והואיל ולשבתאי צבי ולשבתאות בכלל יצא שם רע בתודעה הקולקטיבית, הן מצידם של שומרי אמוני ישראל והן מצידם של משכילים בכלל ומשכילים-לאומיים (שזה כמעט כמו לומר ציונים) בפרט, הרי שכל נסיון להציג את פרשת יעקב פרנק באופן הגון ומדוייק יותר, מבורכת, ועל כך יש לברך את אולגה טוקרצ'וק שעשתה מלאכת מחשבת אדירה.

אלא שממה נפשך מלומד יקר... מי שיקרא את הספר (ואני אחד מהם, מקווה שלא יחיד בדורו, משוכנע שלא) יגלה שמלאכת המחשבת האדירה שעשתה טוקרצ'וק, שכללה מרכיבי דמיון, "המתת הגדולה ביותר של הטבע שזכה בה האדם", מעלה תמונה לפיה יעקב פרנק ראוי למעמדו העגום בתודעה הקולקטיבית המגונה, זו שראתה בו שרלטן, נוכל, פסיכופת, פדופיל, גנב ומטורף.

ד.

אז הנה לנו 'חישובי מסלול מחדש' שמגיעים בדיוק לאותו המקום... מה ניתן להסיק מכך לפני שמשתגעים מכוחו של עיוורון? שרוח הזמן בימינו היא לדבר על חישוב מסלול מחדש, תוך הקפדה שיטתית ברוב המקרים מלעשותו.

ובבניין ציון.