א. סולו ליד וינגייט
כן, לא ב-F35 ואפילו לא על פוגה או פייפר, אלא רק על ממ"ג, מצנח-ממונע-גלגלי, מה שמוכר גם בשם 'בק-איי', כן, אותו כלי טיס ששימש ביום ההוא שאין צורך להזכיר את שמו.
(אבל גם חשמל שימש אותם, וגם חלבונים, וגם ג'ינס, וגם טלפונים, וגם פלדה בשלל צורות, וגם מחשבים, וגם מים, ולכן אפשר לעשות את אותה הנחה גם לממ"ג - כמו כל דומיו שנזכרו, מים, חלבונים, ג'ינס וכן הלאה, גם כאן מדובר בכלי, ומי שקובע מה עושים בכלי הוא האדם, ולא הכלי הוא הדבר המרושע, או הצדיק, אלא האדם).
ספטמבר 2020, על שדה שלפים, דרומית לוינגייט, מתכונן - בהפתעה כמובן - לסולו. הנפה, הרצה, המראה, הכל בסדר. הכל בסדר? ממש לא. הממ"ג מושך ימינה, אבל חזק. הרגל השמאלית לוחצת, אבל עמוק לוחצת, הממ"ג בנסיקה, ובקשר אני שומע התראה על 'מצנח תפוס'. מסתכל ימינה ולמעלה, רואה את הקצה משוך למטה, אני בבעיה.
לו הייתי מסתכל מעט אחורה, הייתי רואה את מיתר הברקס מלופף על הרגלית של מושב המדריך, אבל לו הייתי מסתכל אחורה, אולי גם הייתי אם לא רוטשילד, אז לפחות אותה סבתא על גלגלים, שאם היו מחברים לה מצנח ומנוע ארבע פעימות, היתה הופכת גם היא לממ"ג.
אז בקשר אומרים לי שאני בחירום, וכדאי שאנחת. הרגל השמאלית ממשיכה להחזיק את הכלי באזימוט הרצוי, ואני מושך מצערת לאחור, ומתחיל בהנמכה מבוקרת. המדריך, השם והכתובת שמורים במערכת אבל כולם מכירים את האיש והקרחת ושיא הגובה בגינס (ובג'ינס), משדר הוראות שהחשובה בהן היא זו: 'כשאומר לך אתה מוריד את המתגים של המגנטוס'.
אני מתיישר (רגל שמאל, רגל שמאל, רגל שמאל), ניוטון עושה את שלו (הנמכה, הנמכה, הנמכה) ואז איש הש"ב (ההוא מהפיסקה הקודמת), אומר לי בקולו הרגוע (רגוע תמיד, גם כשהוא כבר מיואש - ועל כך בפרק הבא): 'תוריד מתגים'.
אני מוריד. המדחף נעצר, הממ"ג נוחת ברכות על השדה דרומית לוינגייט. אחלה סולו ראשון שבעולם.
ב. כשלון מקראמה על שני ממ"גים בבוקר אחד, לא כולל מיתר קרוע וכמעט 'איסוף' של קרונית אחת תמימה
עדיין 2020. כבר אחרי סולו, ותיאוריה, וחידודי-חידודים של הבנת מז"א, ווינדי וכל זה. גילוי נאות: כבר 30 שנה על BMW אספנות (כן, בסדר, ב-2020 רק 26, אבל מי חוץ מהחת"ם סופר). וכבר יותר מ-20 שנה רץ בינוני למרחקים בינוניים (עד 10 ק"מ, לפעמים טיפה יותר, שלושה חצאי מרתון, שתי ברכיים בריאות, אחד אלוהינו - שעון גרמין).
ולכן יודע מהזה מז"א, יודע שדני רופ ובני מינו הם כל דבר חוץ מחזאים, ושלכן אם אני רוצה להגיע יבש על האופנוע, או לא להסתבך ברוחות אף קשות מדי בסיום ריצה בטיילת של חיפה, עלי להבין לעומק מהזה מז"א.
אז סולו? צ'ק. תיאוריה? צ'ק. טאצ'נגואוז? צ'ק (ביידיש זה נשמע טוב יותר: גאוועלעך). חירום? הצחקתם אותו (כלומר אותי): עיין פרק א'. יותר חירום מזה לא יכול להיות.
מה נשאר? המקראמה. מיתרים אדומים, מיתרים כחולים, ולפני זה הברקס במשולש ישר זווית ומשוך בחבל ולא לשכוח את הראצ'טים ולעקוב אחרי פיתולים כי אחד מותר אבל יותר מאחד לא רצוי, וקוצים וענפים וכמובן לא לשכוח גם לפרוס כך שהמבקרים במנחת יוכלו להכנס ולצאת בקלות, גם לא לעצבן את ג'ינג'י (אפילו טום קרוז לא הצליח בכך, אז מי אני שאקווה למשהו בתחום זה), וגם לוודא שבהנפה לא אקח אתי קצה גגון של נגרר או אחד מענפי האקליפטוס.
המקראמה הרג אותי. לחברים ולמשפחה הסברתי שהממ"ג הוא יצור מוזר, יחיד במינו, מהסוג שרואים רק בסרטים מצויירים או בסרטים המשלבים אנימציה ממוחשבת מסובכת במיוחד: ברגע מסויים הוא בקושי מסגרת מתכת שחיברו לה בזנב מנוע. ברגע אחר הוא לגמרי כלי טיס.
עובדה: ממריא, נוסק, פונה, מנמיך, נוחת. אבל בין שני הרגעים הללו, עליו להפוך מסתם מסגרת לכלי טיס, והנס הזה מתרחש תוך כדי תנועה, כשהאוויר שזורם בתוך תעלות המצנח-כנף שלו, הופך סמרטוט רצפה גדול (ויקר), או אוהל צבעוני חביב שיכול לשמש למסיבות חוף בטנטורה, לכנף.
וכל זה תלוי בכל האמור לעיל, ובעיקר במקראמה. שזה שם הקוד שנתן הסוכן הראשי, ש"ב, לפעולה הנדרשת להפוך מסגרת מתכת למטוס, ממש כמו אלוהים שברא עולם שלם יש מאין.
ובאותו הבוקר, עדיין ב-2020, הרגשתי שאני לא בש"ב, ובוודאי לא אלוהים, ואחרי שאחד הותיקים שם במנחת הראה לי שמצנח שניסיתי שוב למאקרם בכלל יש לו מיתר קרוע, וזה אסור, ואחרי שקיבלתי אישור מש"ב לעבור לממ"ג אחר, השמור רק לבעליו, שריחם וקיווה שבכל זאת אצליח, ואחרי שגם עם המאקרמה השני הסתבכתי, נשברתי.
פרשתי. לא בשבילי, עם כל הכבוד לאותה נחיתת חירום אמיתית, מיוחדת במינה, ההיא בוינגייט.
ג. בחזרה לזירת הפשע - 2024: ברקאי או אייר-וולף? או - ראיון עם דמבו, הפילון המעופף
מי לא זוכר את דמבו, הפילון המעופף שבלי נוצה בקצה החדק, לא היה מסוגל להפוך עצמו, כמו אותו ממ"ג, מסתם פיל (לבן, אפור, לא משנה) לכלי טיס.
משהו דומה קרה גם לי. משום מה החלטתי לחזור לנסות לטוס. כשנפרדתי מהש"ב בדמעות (בטלפון) אי אז ב-2020, הוא שאל אותי שאלה נוקבת: "אז איך ואיפה תטוס?". כי הוא ידע, כמו שצדיק יודע נפש בהמתו, שאני אוהב לטוס. שכחתי לספר, הייתי בקורס 96, הודחתי על ידי דוקטור אוליבר, סעיף גב.
בפעם הראשונה בחיי אני כותב את הפשע החמור שביצעתי בלילה שלפני שיחת ההדחה הרשמית: ביקשתי לשמור במשמרת הכי דפוקה (בין 3:00 ל-4:00) כדי שאוכל לפרוץ למשרד של מפקד הקורס. כן, כן, מה שאתם שומעים. מקווה שיש על זה חוק התיישנות. בכל אופן, פרצתי למשרד, פרצתי את ארון התיקים, חיפשתי ומצאתי את התיק שלי, וראיתי במו עיני את הציון "8" בסעיף המתייחס לסיכוי לסיים מגמת קרב.
אחרי ההדחה עוד הספקתי לשלוח לרמטכ"ל ולמח"א, לכל אחד בנפרד, מכתב תחנונים בו נשבעתי שאין לי כאבי גב (כי כמעט אין לי , בוודאי לא יותר מאלו שיש לכל אדם כמעט, האבולוציה וזה, הומו-ארקטוס וכן הלאה), ושאני מוכן מראש לחתום 20 שנה קבע, ולהיות קלוק או טייס תובלה, רק שיחזירו אותי כי בגיל 4 החלטתי שאהיה טייס.
תאמינו או לא, אבל זו אמת: גם רפול וגם בודינגר ענו לי. כל אחד לחוד. שניהם בדקו ושניהם מצאו שאין מצב, שמצבי הבריאותי אוסר על חיל האוויר להנות מהמוטיבציה הגבוהה שלי. ומאז אני נוהג לומר, שאולי עולם ההיסטוריונים הרוויח היסטוריון ציוני, אבל חיל האוויר ללא ספק הפסיד טייס נחוש. אמא שלי ז"ל בכל אופן שמחה מאד. "מספיקה לי ציפור אחת". (do the math)
אז בש"ב ידעו את כל זה גם בלי כל הפרטים וכל הפשעים, כי כשמישהו אוהב לטוס רואים לו את זה בפנים. אבל אחרי שהש"ב שאל אותי "אז איך ואיפה תטוס?", עניתי לו את התשובה שאתה הוא פותח כל שיעור: "לא חייבים לטוס".
לא חייבים, אבל רוצים. וכך ב-2024, ממש לא מזמן, כשראיתי בדרכי דרומה ממ"ג מרחף באזור חוות רונית, נשברתי. הרמתי טלפון לש"ב, וחזרתי לנסות לטוס.
חרבנה כזו לא חוויתי הרבה זמן. כל הנמכה לקראת נחיתה נראתה גרועה מקודמתה, עד כמה שמתמטית הדבר בלתי אפשרי. בש"ב ניסו כהנמן+ וכהנמן-, כלומר תשבחות ונזיפות. כלום. נאדה, גארנישט ושום דבר. גרף שיפור שטוח כמו דלת של מחסן.
אבל משהו, משהו בנשמה, או במה שמכונה 'ראש', דיבר אחרת. נכשלתי? הולך סביב. מנסה שוב. "תהיה דינמי" אומר-מפציר-נוזף-מדרבן הש"ב, ואני בשלי. מדי פעם שולח רגליים כמו שצריך, מדי פעם בקושי מגרד 5 מעלות, פעם על המסלול, פעם על השפם של ג'ינג'י, זה לא זה.
ואחרי כמה וכמה - נדמה לי 6 - שעות טיסה, הבנתי, או אולי 'הבנתי', שהשינוי הגדול הוא המעבר מאייר-וולף לברקאי. ספוילר: אין לי מניות או אחוזים לא כאן ולא שם. בסך הכל מספר לכם - עוד ספוילר: יש האפי-ענד, חזרתי לטוס ובגדול - איך חזרתי לטוס, ובגדול.
אז הבנתי, או 'הבנתי', שכל הבעיות נובעות מהמעבר מכלי לכלי. ובלילה חלמתי על דמבו, הפילון המעופף, שלא מסוגל היה לזנק אל עבר התהום ללא נוצה בקצה החדק.
"את האימון הבא עושים על האייר-וולף" הודעתי לש"ב, והוא 'זרם' ואף הוסיף כדרכו למנף כל דבר כמו שרק אנשים שיודעים למנף כל דבר ממנפים כל דבר: "ברור, כי זה הכלי שתעשה עליו ליסינג".
הוא כבר ראה שאני הולך על ליסינג... אני בסך הכל רציתי לבדוק האם אני מסוגל לעשות פעמיים רצוף נחיתה רכה, עם רגליים דחופות ומיד משוכות, עם שליטה במצערת כך שאוכל לבחון בסבלנות את המיתרים והחופה, כך שיהיה לי מספיק זמן לפני נקודת ביטול המראה, לסחוט בנחישות אך בעדינות ובהדרגתיות את המצערת, לדחוף רגל במידה המדוייקת לקיזוז הטורק, ושוב לקוות שג'ינגי' לא שם לב שאני מפרפר לתושבי פורת את האוזן אלא חותך ימינה לכיוון 025 לפני ערימת החול.
וזה בדיוק מה שהיה: פעמיים רצוף נחיתה רכה, עם רגליים דחופות ומיד משוכות, עם שליטה במצערת כך שבחנתי בסבלנות את המיתרים והחופה, והרבה לפני נקודת ביטול המראה, סחטתי בנחישות אך בעדינות ובהדרגתיות את המצערת, דחפתי רגל במידה המדוייקת לקיזוז הטורק, ופניתי באלגנטיות ימינה לכיוון 025 לפני ערימת החול.
אני מרשה לעצמי לספר לעצמי שעל ההמראות האלו אפילו ג'ינג'י מחא כפיים.
ד. אז מה כהנמן היה אומר
אם הבנתי נכון את מה שכתבו בקבוצה חביבה אחת על מורשת כהנמן כפי שבאה לידי ביטוי בהקשר של הכשרת מדריכי טיס בחיל האוויר, אז כהנמן למעשה אומר שאין שום קשר מוכח בין גישת המדריך (חיובית-משבחת או שלילית-גוערת) לבין ביצועי החניך, כי הנטייה היא אל עבר הממוצע, וזה נכון ברוב, אם לא כל תחומי החיים.
נדמה לי שבמקרה שלי, גם במקרה שלי, כהנמן צדק. אבל לא כי העניין הוא איך להחמיא או לנזוף בחניך, אלא כי העניין המכריע הוא עד כמה החניך מוכן לדפוק את הראש בקיר שוב ושוב ושוב ושוב. עד שזה מצליח. בהנחה שיש לו את הכישורים הבסיסיים.
וכולנו הרי יודעים שמה שאומרים לכולנו במיונים לחיל האוויר נכון, שגם סבתא, עם או בלי גלגלים, יכולה ללמוד להמריא ולנחות, וכי הבעיה של חיל האוויר בבואו למיין ולסנן, היא לא היכולת העקרונית של סבא להצליח להמריא ולנחות, אלא עד כמה מהר הוא יעשה זאת, ומה הוא עוד יצליח ללמוד לעשות עם כלי טיס בין ההמראה לנחיתה, לא כולל טק"א, ורטיגו, בעיות גב ושאר ירקות.
אז כהנמן הוא לא העניין כאן, אלא התירגול, והנכונות לטעות, והיכולת להפוך את הטעות, כל טעות, לעוד שיעור. או במלים אחרות: לא הכל בראש. גם בראש. לא רק בראש. אם בכלל, הכל בתירגול.
וכן, התירגול מבוסס על תירגולת, והתירגולת נמצאת בראש. אבל היא לא נולדת שם, היא מלמדת את הראש מי היא ומה היא רוצה. כי ככה זה אצלנו, בעלי המוח הגמיש.
ואת זה לא באמת הבנתי ב-2020, עם כל הכבוד לנחיתת החירום המרהיבה (באמת) בשדה השלף דרומית לוינגייט.
ואת זה, נדמה לי, הצלחתי סוף סוף להבין ב-2024. עם תוספת קטנה של תסמונת דמבו, הפיל המעופף והנוצה. כי על השאלה מה ההבדל לכל הרוחות בין ברקאי לאייר-וולף, אפשר לענות בדיוק כמו על השאלה מדוע דמבו הצליח לעשות אוירובטיקה רק כשנוצה תקועה לו בחדק.
ומעניין מה כהנמן היה אומר על דמבו. נשאיר משהו לפעם הבאה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה