א. סיפור על רישוי אופנוע
ב-1981, אחרי שני כשלונות, הצלחתי סוף סוף לעבור טסט על אופנוע. האגו שלי לא מאפשר לי שלא להוסיף באותה נשימה שאת הטסט על משאית עברתי בפעם הראשונה כמה חודשים קודם לכן, ואין צורך לומר שבתור קיבוצניק שנהג בטרקטור (ללא רשיון, אלא מה) מגיל 13 בערך, את הטסט על רכב פרטי עברתי בפעם הראשונה אחרי 9 שיעורים וחצי, שחלק גדול מהם נועד להסעת משפחתו של המורה שלי באשקלון, מהכא אל התם ובחזרה.
ובחזרה לאופנוע. בערך שבוע אחרי הטסט השלישי המוצלח, רכשתי בכמה גרושים את האופנוע הראשון שלי, BSA42, מי שמכיר מכיר, ומי שלא, הנה תמונה בסוף הרשומה. עד שתגיעו לשם כבר לא תזכרו במה מדובר, אבל עם קצת יצירתיות אפשר לומר שהאופנוע הזה בהחלט קשור לתולדות אירופה במאה ה-19, ואם לוקחים בחשבון את העובדה שפרופ' הלל כהן נהג להסתובב ביהודה ושומרון באופנוע מרופט בצעירותו, אז אפשר איכשהוא לקשר את האופנוע גם לספר של ליאור זברג.
בכל אופן, זמננו קצר, המלאכה מרובה, יום א' היום, עוד הרבה משימות לפני כולנו, וניגש לעניין. כעבור כמה חודשים של חוויות מעל ומתחת לאופנוע (לצרכי תחזוקה, תאונות טפו טפו לא היו עד 2018, ואז זה היה עם אופנוע אחר בכלל), קיבלתי בדואר את ההזמנה לרישוי השנתי.
השמועות אמרו שקשה מאד להעביר אופנוע ישן כל כך (אם זה לא ברור ה-42 מתייחס לשנת הייצור שלו: 1942!), אבל שיש פתרון: מאכער. איך העניין מתבצע? פשוט מאד: סמוך למכוני הרישוי מסתובבים כל מיני טיפוסים עם ריח של געפילטעפיש או של סחוג, ותמורת סכום סמלי הם לוקחים על עצמם לסדר עבורך את העניינים.
כמעט התפתיתי, אלא שלמזלי הפרוטה לא היתה מצויה כל כך בכיסי, בכל זאת, גם קיבוצניק וגם חייל בסדיר, ולכן החלטתי שאני לוקח את העניין על עצמי, כי - אם לדלג לרגע לפואנטה, כי הכותרת הכריזה על טראמפ - כבר אז הזדהיתי עם אותה שורה בהמנון המדברת על השאיפה להיות עם חופשי בארצנו, והרי העם מורכב מהפרטים, והנה אני אחד מהם, ואם אני מפקיד את הטסט השנתי למאכער, אני מפקיר את הרצון שלי להיות עם חופשי בארצנו.
אמרתי ועשיתי: התייעצתי עם כמה חברים לגבי מהותו של הטסט השנתי, הבנתי שמדובר בעניין חשוב מאד - ביקורת של המדינה לגבי אביזרי בטיחות מצילי חיים, בראשם הבלמים ואחריהם כל מערכת החשמל, מהפנס הראשי ועד לצופר, ועל הדרך בחינת מצב השילדה והצמיגים. לא בשמים היא. בהחלט לא.
אז בפעם הראשונה נכשלתי בטסט. נפשית כבר הייתי רגיל. אבל כשלון המתבצע באופן עצמוני, הוא כמובן שיעור לחיים. ובמקרה הזה, רווח נקי, כי הטסטר הראה לי שהצמיג הקדמי אמנם נראה תקין כי יש לו כמה שפיצוני גומי בצדדים, אבל אם מביטים טוב על השוליים שלו, רואים שהוא יבש, וצמיג יבש, בניגוד לצמיג טרי, הוא לא צמיג מציל חיים, כמובן במגבלות הז'אנר של זן ואמנות הנסיעה באופנוע בישראלערסלנד, עניין מוכר לכולנו.
אבל חשוב מהכל - לקחתי אחריות.
ב. ואיך זה קשור לטראמפ ולמוסר השטייטל הישראלי?
כי המאכער ליד מכון הרישוי זינק לי לזכרון כאשר התחלתי ללמוד היסטוריה של עם ישראל, ובעיקר כאשר למדנו על יהודי החצר, על בעל המאה, ועל השתדלנות היהודית שהיתה נחוצה כל כך במציאות של חיים של עלה נידף ברוח, שזה תיאור ספרותי קצר המכסה באופן מדוייק ביותר שני עניינים: א. את החיים היהודיים בתקופת הגלות עד לימי האמנסיפציה. ב. את שורש השורשים של המהפכה הציונית: הרצון לחסל את מציאות החיים הזו לחלוטין, על ידי הפיכת היהודים לגוף חי הנושא עצמו מכל בחינה, והלוקח את גורלו בידו באופן מלא: מעצמאות וריבונות ברמה הלאומית ועד רישוי שנתי של אופנוע.
אבל רגע, חופשי זה לא לגמרי לבד? אצל פוליקר, בהקשרים מסויימים, נגיד של זוגיות ואהבה, אולי. בהזדמנות נדבר גם על זה. אבל אם הנושא הוא 'להיות עם חופשי בארצנו', אז 'חופש' לא רק שאיננו מחייב להיות 'לבד', אלא שבמציאות החיים האנושית, הגלובלית, אין דבר כזה לבד. נפט? חיטה? ברזל? מנועים? חימושים? תרופות? שלא לדבר על קשרי תחבורה בים ובאוויר בלעדיהם לא היינו הופכים מציבור דלוח של בערך שני ריבוא לפני כ-150 שנה, לציבור יהודי בן יותר מ-8 מליונים, שיחד עם עוד 2 מליון ערבים-ישראלים מהווים ציבור אזרחים רב עוצמה ופעלים, שהצלחותיו הכלכליות הותירו 'אפילו' מעצמות ואימפריות לשעבר כמו בריטניה וספרד הרחק מאחור.
אבל תחבורה, ברזל, חיטה, חימושים, מנועים וכמובן פחם ועוד כמה פריטים מסוג זה הם כלים בידיו של הריבון. גם כאן, גם במקומות אחרים. והרי יפן תלויה לקיומה בייבוא דומה וכמובן מעצמות אדירות פי כמה כמו סין והודו, ו'אפילו' ארה"ב לא תהיה ארה"ב ללא כמה פריטים שהיא חייבת לייבא, שלא לדבר על כך שחלק גדול מעוצמתה נשען על הייצוא שלה. ולכן, ישראל היא עוד מקרה של מדינה שבמישור המעשי פועלת כחלק מ'משפחת העמים', והדברים ידועים (שזו צורה מנומסת לומר שהם ממש לא ידועים ולא מובנים אבל שאין לנו זמן כרגע לפתח עד הסוף את הנושא, כי כאמור יום ראשון ויש עוד כביסה לתלות וכן הלאה).
ובכן, עצמאות איננה סותרת יחסי גומלין משום סוג, ובמונחי זן ואחזקת רישוי שנתי לאופנוע, הדבר בא לידי ביטוי בעובדה שאם ארצה להחליף צמיג עלי לקבל סיוע מאחרים, וכך לגבי מצבר, ונורה ראשית ורפידות בלם וכן הלאה. אבל האחריות עלי, אלא אם אני שוכח מה זה להיות יהודי-ציוני ופונה למאכער.
והנמשל, אוי הנמשל... מימין ומשמאל די זעלבע דרעק כפי שנהגו לומר סבתא וסבא משני הצדדים, ולא ששמעתי אותם אומרים זאת, אבל זה מהסיבה ששלושה מהם לא חיו בישראל וגם הלכו לעולמם ממש בגיל צעיר (65 בערך), והרביעית קיטרה בספרדית ולא ביידיש, אבל בסדר, הפואנטה מובנת.
המאכער יסדר. כשטראמפ הכריז את ההכרזה חסרת השחר על פינוי הרצועה מפלסטינים, צהלו ושמחו אנשי 'המחנה הלאומי'. הנה הפריץ יסדר הכל. לעזאזל המציאות. הצמיג שחוק? הברקס לא עובד? הפנס שרוף? הו-גיבז-א-פאק. המאכער יארגן את הדברים, 'יהיה בסדר', שולמן ישלם.
ועכשיו טראמפ על פי שמועות הולך לסדר 'יוג' טהינג': הכרה במדינה פלסטינית על פי שמועות אחדות, או 'רק' עסקה סעודית שתיישר את ההדורים עם טהראן, כשעל הדרך הליצן כבר הכריז על הח'ותים כעל יורשיה הלגטימיים של מאדרע טרזה. וכל זה כמובן לצהלת 'מחנה השלום', שמוכן בשביל כל הג'ז הזה לשכוח לטראמפ את המזוגניות את הבהמיות ואת היותו אויב השכל הישר, יצרן הפייק-ניוז הגדול ביותר מאז רובר פוריסון וכן הלאה. כי הוא מאכער והוא יסדר לנו טסט לאופנוע.
אכן כן: עבורנו, כלומר עבור הציונים - מימין ומשמאל - ששכחו להיות ציונים, הוא מאכער. אבל יש לומר לזכותו שלמרות שהוא איש מביך ועילג שלא הפסיק להיות עילג ומטורלל, חזרתו לבית הלבן מעידה על עוצמתה של הדמוקרטיה האמריקנית שרוב אזרחיה יודעים להבדיל בין נופת צופים נאה ורהוטה אך ריקה מתוכן ומסוכנת לעתידם, לבין פוץ עילג שבהנתן החלופות הוא הרבי מיעוטו.
אבל אנחנו נעבעך לא אזרחי ארה"ב, והגם שהיה נחמד אם גם כאן בארץ חמדת אבות יגיע היום בו נוכל לומר אחד לשני 'איט איז די אקונומי סטופיד', הבעיות שלנו הן לא כלכליות קודם כל, ובכל אופן הן בעיות שלנו, ולא של ארה"ב, ובוודאי לא של המאכער.
ג. לא טראמפ, הרצל
ולכן, שוב הגיע הזמן להזכר בהרצל וממשיכי דרכו, ולוותר על השאיפה לפתור את כל בעיותינו באמצעות מאכער, נמרץ ומרשים ככל שיהיה (כי את זה אי אפשר לקחת מטראמפ, אבל אין שום סיבה לתת לו מה שאין לו, ואני בכל אופן מוכן להודות בפה מלא שאין לי מושג מה יש ומה אין בו, ואני חושש שגם הוא לא ידע לתת תשובה מניחה את הדעת על השאלה הזו, אבל גם זה ניחוש).
כשם שרצועת עזה תיוותר על מכונה והיא שורצת פלסטינים שונאי יהודים ומעריצי חמאס, כך אלף הכרזות על הכרה במדינה פלסטינית לא תשנה במאומה את כוונת ההנהגה הפלסטינית לממש את זכות השיבה "לבתיהם ממש" ולשלם ברוחב יד לרוצחי יהודים, וגם אחרי שטראמפ יתפנה כמו כל נשיא-לשעבר לכתוב את הביוגרפיה שלו, נמשיך להתמודד עם אותו נושא: כיצד ממשיכים לבנות את ביתנו הלאומי למרות יחסם החביב של הערבים לעם היהודי בכלל ולתכניות העצמאות הריבוניות שלו כאן בארץ הזו, בפרט.
או במלים אחרות, וממש בקיצור: בכל שנה יש טסט לאופנוע. ואם מדובר ברכב אספנות, פעמיים בשנה. אז במקום לבנות על מאכער, כדאי לבדוק באופן עצמאי וריבוני את הבלמים, האורות, הצופר, הצמיגים והמתלים. ואת הקסדה ובעיקר את מה שיש בתוך הקסדה ובעיקר מה כתוב בחומר האפור התקוע שם בין האזניים ומאחורי הנחיריים.
ד. אז מי זה בנדטו קרוצ'ה ומה יש לו לספר לנו על תולדות אירופה במאה ה-19 ומה זה חשוב ואיך זה קשור לאופנוע ולמאכער
מי זה קרוצ'ה תקראו בויקיפדיה. כן, יש כאלו שמקפידים להזכיר שבמרוצת 86 שנות חייו הארוכות והדחוסות היסטוריה (שתי מלחמות עולם למשל, חצי מלחמה קרה, פעמיים פשיזם בתנור ועוד כמה משברים וארועים ועניינים ומה לא), הוא לכאורה שיתף פעולה עם המשטר הפשיסטי של מוסוליני, כשאחרים אולי יגידו שבזכות אנשים כמותו המשטר הזה היה מעט פחות גרוע מכפי שהיה.
אבל עבורי הוא הוגה דעות שתרם רבות לתובנות המצטברות בי בנוגע לשני עניינים חביבים למדי על רוב האנשים שיצא לי לפגוש בעבר ושאני ממשיך לפגוש בהווה ושיש סיכוי שאמשיך לפגוש בעתיד, והנה זהו בדיוק זה העניין הראשון: היחס בין עבר להווה לעתיד, או במלה אחת 'היסטוריה'. ומה השני? דמוקרטיה ופוליטיקה ובעיקר ערך החירות שעבור קרוצ'ה היה לא פחות מאשר "טעם החיים" (כבוד! הוא חי בתקופה בה המציאו את קוקה קולה ולמרות זאת הוא לא השתכנע שהיא היא טעם החיים. אולי כי הוא היה איטלקי, ובכל זאת, למרות הכל, טעם טוב יש להם, ולא רק בבגדים ובעיצוב מכוניות).
ובכן כן, קרוצ'ה הוא מהרהוטים בהסברם המשכנע לפיו ההיסטוריונים עוסקים בהווה בנושאים מהעבר המעסיקים אותם בהווה כשהשאלה שבאמת מעסיקה אותם היא כמובן שאלת העתיד. אין לי ספק שבאיטלקית זה נשמע יותר טוב, אבל הנה זה בתרגום (מיושן מאד, מוסד ביאליק, 1962) לעברית: "אין הדעה על העבר אלא תשובה לשאלה ששואלים החיים בהווה, כדי להוליד חיים בעתיד" [ע21].
או לקראת סוף הספר (294 עמודים, בקטנה), אחרי שהוא מנסה לנחש לאן הולכת אירופה אחרי המשברים של פוסט-מלחמת העולם הראשונה, ועוד לפני שפורצת השנייה, וקרוצ'ה, כמוני, אופטימיסט אדוק, מנסה לשכנע את עצמו שהיא לא תפרוץ, והנה מה שהוא כותב על חובתו של האזרח בכל מקום בעולם בשנות ה-30' הלא חביבות כלל: "הדברים שציינתי כאן בראשי קווים אין הם משום ראיית הנולד, האסורה עלינו ועל כל אדם, ולו משום זה בלבד, שאין בה ממש (ד"ש לדוד פסיג); אלא יש בהם משום ציון הדרכים שהמצפון המוסרי וההתבוננות בהווה מעלים אותם לקוראים".
עד כאן באשר למנוע של העניין בהיסטוריה (העתיד המתפתח מתוך ההווה) ומכאן לעניין החשוב: דמותו של העתיד כפי שתתגבש ביחס לערך החירות שמבחינת קרוצ'ה כאמור הוא הוא מוקד ההתפתחות האנושית, ולכן היסטוריה מדינית היא היסטוריה של החירות.
קרוצ'ה דן בספרו ברותחין את הקומוניזם הסובייטי (ואת זה שקדם לו), וגם ביקר בחריפות את היסוד המטריאליסטי הרדוד של המארקסיזם, כי "הפועלים אינם רק חומרנים אלא שואפים לצדק וליושר" [ע178]. אבל מקיומם של זה (לנין) ושל זה (מארקס) הוא הקפיד להזכיר שוב ושוב את השאלה החברתית, שעמדה בעבר ובהווה ושלכן תמשיך לעמוד בעתיד במוקד הפוליטי. קרוצ'ה הניח כי שוב יביאו "כלכלנים ומדינאים" רעיונות מעשיים, אבל הם אינם "יכולים למלא את שליחותם [...] אלא אם כן החירות תכשיר ותקיים את האווירה השכלית והמוסרית הדרושה למשימה כה גדולה. החירות בלבד היא המבטיחה את ההסדר החוקי שבו יצטרך האידיאל שלהם להתקיים ולצאת אל הפועל". [ע293]
אחת השאלות הרדודות המשתקות זה שנים כל דיון היסטורי ראוי לשמו, היא שאלת האובייקטיביות של ההיסטוריון, כי 'כידוע', הואיל וכולנו 'מוטים' (לאומית מגדרית מעמדית עדתית וכן הלאה), לא תתכן היסטוריה אובייקטיבית ומכאן ש'הכל נראטיבים' והנה לנו נשיא שלם שהגיע פעמיים לבית הלבן תוך מינוף מפואר של תעשיית הפייק-ניוז (שהוא היטיב לעשותה פי כמה ממתנגדיו בצד השני, שככל שהתיימר להיות טהור ונאור, כך נחשף במערומיו כפי שהוכיחו תוצאות הבחירות).
ובכן קרוצ'ה מנפץ את השאלה הזו לרסיסים. סובייקטיביות? בוודאי. וטוב שכך. אני, קרוצ'ה, בעד החירות. היא המבחן, היא לא פחות ולא יותר מאשר "דת החירות", כך מסתיים הספר, בשתי המלים הללו. ולכן לא, אני, קרוצ'ה (ואני, אודי מנור) לא מהאו"ם (שזו, יש להודות, מטאפורה עלובה באשר האו"ם כבר מזמן איננו מה שמייחסת לו המטאפורה הזו, ואדרבא, גם כשהאו"ם הצליח להיות כמה שנים בודדות מה שאמור ורצה להיות, הוא בוודאי לא היה 'מהאו"ם', כי האו"ם בשנותיו הטובות היה בעד צדק ומוסר והדדיות ויושר ושגשוג, ולכן ידע לתמוך בהקמתה של מדינה יהודית ולו על רבע משטח ארץ ישראל האמיתית, ואילו בהמשך הדרך, מ-1950 בערך, הפך לקן הצרעות המתועב שהוא מהווה היום, אבל נעזוב את הדיון במטאפורות עוד הזדמנות אחרת).
ובכן, קרוצ'ה לא מהאו"ם, הוא לא 'אובייקטיבי' בנקודת המבט שלו, הוא בעד החירות, אבל מכאן, בכל הנוגע להיסטוריה הפוליטית שלה, הוא אובייקטיבי עד כמה שאדם יכול להיות אובייקטיבי (והוא יכול, למשל ואם הוא לא משתמש בשירותיו של מאכער כדי לקנות את 'האמת', הוא יודע את האמת האובייקטיבית על מצב הצמיגים, הבלמים והצופר).
וההיסטוריה הפוליטית של החירות אמנם ארוכה מאד, היא מקיפה אלפי שנים, אבל המאה ה-19 היתה קריטית ומשמעותית ועתירת אירועים שהכרתם והבנתם היא דרך הכרחית לכל מי שרוצה להבין: א. חירות מה היא. ב. מה התנאים לקיומה, קידומה, טיפוחה או להפך: הריסתה, שלילתה, בלימתה.
אז הנה לנו התשובה על השאלה הארוכה של הכותרת בפרק זה: תולדות אירופה במאה ה-19 נחוצות כדי להבין מי היה בעד ומי נגד החירות, ומה חובתנו לעשות למענה, אם נבין זאת (ובהנחה שאנחנו בכלל רוצים חירות, כי כאמור לעיל יש לנו נטיית-שטייטל למסור את גורלנו בידי מאכערים).
ה. אז מה ניתן להבין מתולדות אירופה במאה ה-19 לגבי הדמוקרטיה בישראל ככל שאזרחיה מעוניינים לקחת את האופנוע שלהם לרישוי שנתי ללא סיוע של מאכער?
מי שיעשה את המאמץ (הלא קטן, ממש לא קטן) של קריאת התרגום העברי המיושן (והיחיד) של הספר, יגלה שלחירות היו אויבים 'טבעיים' כמו הכנסייה והאריסטוקרטיה והשמרנים-הריאקציוניים (כי היו גם שמרנים טובים מאד!) וכדומה (כמו למשל הרומנטיקנים שרצו להחזיר את ימי הביניים), אבל קרוצ'ה מקפיד לעמוד דווקא על אותם כוחות שלכאורה היו בעד החירות כי ללא ספק הם דיברו במושגיה, אבל שבפועל הם פעלו כנגדה.
באופן מוזר לאזניים שלנו, במאה ה-21 בכלל ובישראל של המהפכה-רפורמה המשפטית בפרט, אחד הכוחות המרכזיים בשיבוש דרכי החירות היתה דווקא הדמוקרטיה. אבל כולנו הרי יודעים שמושגים הם מושגים, ומי לא מכיר את המאמר הנפלא של ביאליק 'גילוי וכיסוי בלשון' (שזו צורה יהירה לומר שהגיע הזמן שמי שלא מכיר, יכיר, ושוב תודה לפרוייקט בן יהודה).
ולכן חשוב לזכור למה הכוונה ב"דמוקרטיה" כאוייבת של החירות, והתשובה היא, כמה מפתיע, רווית היסטוריה: היעקובינים, עוד מושג שאם לא מכירים אז רגע הצצה בויקיפדיה כדי לגלות שזו וריאציה מוקדמת ל"עכשוויזם" צעקני ואלים, המחליף את 'מוסר הכוונה' עם 'מוסר האחריות' אם לעשות שימוש בהבחנה של גאון מדיני נוסף בן זמנו של קרוצ'ה, מכס וובר. ואם לקחת שורה אופיינית בנדון פרי עטו של קרוצ'ה: "אין דרכי הממשות דומות לדרכי החלומות ומכל מקום אין הם כה ישרות וכה קלות כדרכי החלום" [ע144]; "סוציאליזם שאין בו חופש או המוגשם ללא חופש אינו אמיתי" [ע248], או ההבחנה שעושה בין "ליברטאר" הדוגל בפריקת עול, לבין "ליברל" השוחר לחירות פוליטית [ע96], או בין "ליברלים מתונים" הפועלים במתינות לבין "ליברלים דמוקרטים" השואפים ל"נשגבות" [ע125].
כי "המהפכות הליברליות אין להן צורך בתליין" [ע157], שכן "לליברליזם אין חוף מבטחים", שהרי הוא "שחיין-תמיד" [ע34], ואולי הקטע המעולה ביותר המופיע בספר, המבחין קודם כל בין כוחות המתנגדים לחירות 'מבפנים' או 'מבחוץ'.
'מבפנים', כלומר אלו הפועלים תוך קבלת "כללי המשחק", הכוללים "וויכוחים, התאגדויות והתאגדויות שכנגד, שידולים והחלטות ברוב דעות זה או אחר על מנת לקבוע מה שניתן לרצות ולהשיג בתנאים מסוימים, שאף הם עשויים לשוב ולהשתנות". 'מבחוץ' לעומת זאת הם אלו אשר "נתכוונו להכשיל ולבטל את כל עיצומה של השיטה הליבראלית, ואי אפשר היה להתגבר עליהם אלא על־ידי האמצעי המשמש בפוליטיקה בחינת פוסק אחרון, הוא הכוח-יסוד הכרחי בכל מעשה מדיני ובכל סדר מדיני: בכוחן של המהפיכות העממיות והמלחמות, בכוחן של השמירה המזוינת וההגנה" [ע67].
שזה במונחיו של וובר - 'המונופול על האלימות' השמור בידיה של 'החירות' להגן על עצמה (ובלשון ימינו: חובתה - לא זכותה, חובתה!! - של הדמוקרטיה להיות 'דמוקרטיה מתגוננת' ואין דמוקרטיה שהיא איננה כזו אחרת היא לא תהיה). והנה שירת קרוצ'ה במלוא עוצמתה, ממש בהמשך לאותה הבחנה בין איום על החירות 'מבפנים' ו'מבחוץ':
"נוהגים לצייר את דרכי הליבראליזם כדרכי הנביא, שאין כוחו אלא בפיו ולא בחרב. והרי לאמיתו של דבר, אין לך אידיאה, שלמענה נערכו קרבות קשים כל כך ונשפך דם רב כל כך ונלחמו מלחמות כה עקשניות, ובמסירות נפש ובקרבנות כה עצומים כאידיאה זו. אותו פגם של נוחות ורכות, שהיו מונים בו בליבראליזם, היה מכוון כלפי דבר אחר: לא כלפי דרכיו אלא כנגד מטרתו, הוא עצם טעם קיומו של הליבראליזם ומקור גאוותו, הכוונה היא לחוק שהיה נקוט בידו לשמור ולהגן - ולו בכוח הזרוע - על מה שכונה למעלה כ'כלל של משחקו', היא החירות הדורשת יחס של כבוד לדעת הזולת, היא הנכונות להקשיב למתנגדים וללמוד מפיהם, היא הנכונות לחדור לעמקי לבם ולא לכפות עליהם שיהיו מסתתרים ומסתירים את דעותיהם וכוונותיהם" [ע67].
עד כאן העקרון. ומכאן עוד כמה שורות על ההיסטוריה של העניין: "עם הקמת הסדר הליבראלי עתידים היו כל האידיאלים - הקתולי, האבסולוטיסטי, הדימוקראטי והקומוניסטי - ליהנות מחופש הדיבור והתעמולה, חוץ מדבר אחד בלבד: לא להפוך את הסדר הזה על פיו" [ע67].
ו. ואולי עוד קטע אחד, וזהו:
"מציאותו של היריב היא סם חיים ועירנות לאמונה [...] אמרנו: היה בכך מקור גאווה לליבראליזם, אבל גם צניעות וענווה; שכן אפשר לחלק בדרך העיון את האידיאלים לטובים ולרעים, לנעלים ולירודים; ואולם אי אפשר לחלק בני אדם חיים ולהעמיד שחורים מכאן ולבנים מכאן. בכל אחד מאיתנו דרים בכפיפה אחת אמת וטעות, נעלה ושפל, רוח וחומר.
ואפשר, ואפילו יתאמר אדם שהוא ריאקציונר גמור וגאוותו על כך, שיהא מגן על החופש ומפיצו ברבים, כשתהיה השעה צריכה לכך, ולהיפך, ואפשר שיהא אדם רואה את עצמו ליבראל גמור ומקיים בנפשו את ההיפך מזה. כל אדם יש לו חלק - אם במישרים ואם בעקיפים, אם על דרך החיוב ואם על דרך השלילה - בקיום הטוב
[...] אם עליונותה של שיטה פילוסופית נמדדת לפי כוחה לשלוט בשיטות האחרות, לפי כוחה לקלוט את אמיתותיהן לתוך מעגלה הרחב יותר, לייחד להן מקום ראוי ולעשותן לאמיתותיה שלה, להעביר בכור מחשבתה את חלקיהן השרירותיים והדמיוניים ולהופכן לבעיות ולפיתרונות הגיוניים - הרי עליונותו של אידיאל מוסרי ומדיני נמדד בכוחו לקלוט, לאמת, לצרוף, לאמץ ולשנות כוחות ודרישות המצויים באידיאלים המנוגדים. כנגד זה, הללו שאין לאל־ידם לעשות מלאכה כזו, וכל כוחם אינו אלא בפסול שהם פוסלים את מתנגדם - גזר דינם נחרץ ונחתם. האידיאל הליבראלי לא נסוג יותר מפני מבחן זה; אדרבה, הוא נבחן בו בדעת צלולה ובביטחון גמור שיעמוד בו". [ע68]
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה