מכתב תשובה לא לרב חובל איטלקי אלא ליהודי צעיר שביקש ממני התייחסות לכמה נושאים שאותם אפשר להבין דבר (שלי) מתוך דבר (שלו)

 

1. טענת הרב ('בעל הסולם') אודות אחריות היהודים על השמדתם בימי הנאצים היא אימוץ משונה של גישת האנטישמים לפיה היהודים אשמים בכל. כמה פעמים יש צורך להזכיר מליון וחצי ילדי ישראל שהושמדו על ידי הנאצים, ולתהות מה היה חטאם????

2. ילדי תימן זו עלילת דם שפלה, שמבחינת מבנה הטיעון שלה היא בדיוק כמו הטיעון הנזכר אודות אחריותם של היהודים לכל צרות העולם, כשבמקרה הזה עבור המנוולים ימח שמם שממשיכים להפיץ את התועבה הזו, 'אשכנזים' בכלל ומפאי בפרט תופסים את מקומם של היהודים. כל התייחסות ולו כזית לטענה הזו היא סוג של מתן הכשר. עצם העובדה שעלי להתייחס אליה בהתכתבותנו עושה לי רע. אני מאחל למפיצי התועבה הזו חיים ארוכים מלאי סבל מכל הסוגים. ילדי תימן לא נחטפו ולא נעלמו ובוודאי לא כקונספירציה של הממסד, והדברים נחקרו לפחות ארבע פעמים ומי שרוצה להעמיק בנושא יתכבד ויעיין למשל בבלוג של אבשלום בן צבי שהקדיש - יחד עם עוד כמה אנשים טובים וחרוצים - זמן רב לנושא ולהפרכתו לבנה אחר לבנה, גרגיר אחר גרגיר. העובדה שיש אנשים הממשיכים לדבר על התועבה הזו, מעידה רק על דבר ידוע אחד כנגדו יצא הנביא ישעיהו בפרק ה' פסוק כ': קצת חבל שיש גם יהודים מתועבים ושקרנים, אבל לפחות זה מוכיח שמבחינה זו אנו עם ככל העמים.

3. גישתי בעניין הנסיון להבין את תהליך קליטת העליה הגדולה של שנות ה-50' איננה 'להקטין את הלהבות' אלא להציע דרך תבונית לדון בעבר. מי שהולך בדרך הזו ממילא מגלה שהואיל והמציאות היתה מורכבת, הרי שנעשו טעויות. אבל לצערי יש יותר מדי אנשים ששימוש בשכל הוא מותרות מבחינתם, בוודאי כשזה קשור בנושאים רגשיים, והואיל ואנשים אוהבים לאהוב (את עצמם) ואוהבים גם לשנוא (אחרים), הרי שאין מה לבוא בטענות לעובדה - וזו עובדה - שיותר מדי אנשים מעדיפים ומקפידים שלא לעשות שימוש בצלם אלוהים שבהם (השכל).

4. חילון במובן של טיפוח גישה מדעית ורציונלית למציאות היה הכרחי כדי לבנות מדינה שמסוגלת לקלוט אינספור עולים, לשכן לחנך ולרפא אותם, לספק להם עבודה ועל הדרך, בקטנה, להחזיק צבא שישמור עליהם מפני אויביהם. זוהי עובדת יסוד פשוטה שבהמשך למה שכתבתי קודם, היא נסתרת מאנשים המקפידים להשאיר את השכל במקרר וחלילה לא לעשות בו שימוש, כי שימוש בשכל כאמור יביא אותם להכיר בלפחות בשתי מסקנות איומות ונוראות: 

א. שאף אחד לא רצה לנצל אף אחד אבל במציאות הממשית (זו שניתנת להתפענח רק ואך ורק באמצעות השכל), נוצרים פערים מכל מיני סיבות, בין השאר זמן הגעה לארץ, מקום המגורים, היכולת האישית עמה הגיע כל אחד וכן הלאה. ולכן, למשל, יהודי שהגיע ממרוקו אבל הספיק לקבל חינוך בבית ספר של כי"ח, והגיע לחולון ב1960, יתרונו גדול מאד בשדה הכלכלי על פני יהודי אחר ממרוקו (שים לב, שניהם 'מרוקאים'!!), שזכה לחינוך בחדר בהרי האטלס, עלה ארצה ב1965 והתיישב במושב בדרום. אגב, אחרי 60 שנה המושב הזה הוא פנינת נדלן והבית שלו שפעם היה צריף עלוב, יושב על חלקת אדמה ששוויה 4 מיליון שקל, ואילו 'המרוקאי' שהגיע לחולון יושב בדירה מתפוררת שרק אם תעבור הליך של פנוי בינוי יהיה לה ערך. אלו שתי דוגמאות קטנות שכדי להבין אותן יש להכניס את השכל להילוך ראשון, אבל הרבה יותר נוח זה להתלונן על 'אשכנזים נצלנים' בבית הכנסת בערב שבת, זה עושה הרגשה טובה, כאמור אנשים אוהבים לאהוב (את עצמם) ואוהבים לשנוא (אחרים).

ב. שהואיל ולמרות קיומם של פערים, אין באמת ניצול (בוודאי לא מוסדי, בוודאי לא רשמי, בוודאי אפילו לא אצל כולם, אדרבא, רוב האנשים  הגונים), כלומר הפערים לא נובעים ממנו, הרי שאת הפערים , ככל  שהם מפריעים (כי לי למשל לא אכפת שהשכן הערבי שלי כאן בחיפה יש בערך פי 10 כסף ממני, כי לא חסר לי כלום, בודאי לא בתחום החומרי), יש להסביר באופן רציני, בכלל (אם זה מעניין) ובפרט - אם אדם מתכוון לסגור אותם, או אז הוא יבין שעליו לעשות מעשה, לקחת אחריות, ולהתקדם.

5. 'בעל הסולם' צודק לחלוטין בכל הנוגע להיותם של מדעי הרוח והחברה מדעים לא מדוייקים. ומכאן שכל מה שהוא אומר על נפשו של האדם יכול להיות נכון כמו כל אמירה אחרת. אבל כמו כל אמירה אחרת גם אמירותיו של בעל הסולם כפופות לביקורת ולכן מבחינה זו השיטה המדעית - בחינת הטיעונים ביחס למציאות - גם כשהיא איננה מדוייקת במאה אחוז (דבר המתקיים בשדות מדעיים ספורים ובודדים כידוע, כמו הנדסה אזרחית או פיזיקה שימושית), עדיפה על כל שיטה עיונית אחרת.

6. התנשאות היא חלק מטבע האדם. הייחוס האוטומטי של התכונה הזו ל'אשכנזים' היא טעות כפולה: 

א. לא כל 'האשכנזים' מתנשאים. 

ב. לא רק 'האשכנזים' מתנשאים. 

כאמור זוהי תכונה אנושית שהזכרתי כבר פעמיים בדברי קודם לכן, והיא 'הצד האפל' של האהבה העצמית שאין אנושית ממנה. והואיל והיא מתקיימת בכל העדות ובכל העמים, מיותר לדעתי להתייחס אליה אבל שוב, כאמור, היא מספקת לאנשים תחושת קרבנות שמשחררת אותם מהחובה לבחון את מעשיהם ואת האחריות שהם אמורים לקחת על מצבם. כי למה לא להאשים אחרים? הכי קל, הכי פשוט, הכי טוב. ההיסטוריה בכל אופן מלמדת כמה דברים משעשעים ביותר בנושא, שאסור לדעת אותם אבל מה לעשות שיש אנשים (אני למשל) שיודעים אותם: 

במאה ה18 בזמן הויכוח על עתיד היהודים בחברה הצרפתית המשתנה, הקפידו יהודים ספרדים בצרפת לומר שיהודים אשכנזים בצרפת הם לא באמת יהודים; אותו הדבר היה בירושלים ובארה"ב בתחילת המאה ה-19: יהודי 'אשכנזי' הסתיר את מוצאו והתחפש לספרדי, אחרת לא היה לו סיכוי חברתי, או סיכוי יותר נמוך; באמצע המאה ה-19 היגרו יהודים ממרכז אירופה לארה"ב וכשהחלו יהודים ממזרח אירופה להגיע לארה"ב, הם התייחסו אליהם בזלזול (ואם לא שמת לב, אלו ואלו 'אשכנזים'); באותה תקופה, יהודי מתוניסיה שהגיע לקהילה יהודית במרוקו (שניהם 'מזרחים' אם לא שמת לב), זכה לכינוי 'הזר'; בארץ ישראל בסוף המאה ה-19 היהודים מרומניה ומרוסיה התייחסו בזלזול ליהודים מתימן; באותה תקופה יהודי עדן התייחסו בזלזול ליהודי צנעא (אם לא שמת לב, הפעם אלו ואלו לא רק 'מזרחים' אלא 'תימנים'); להמשיך? יאללה. בעלייה הרביעית הגיעו יהודים מפולין שזכו לזלזול מיהודים שהגיעו 10 שנים לפניהם מאותו אזור - מזרח אירופה; בעלייה החמישית היה זה תורם של 'היקים', יהודים מגרמניה, לסבול זלזול מיהודים מפולין ומרוסיה, אנשי העלייה הרביעית השלישית והשנייה. להמשיך או שהבנת את הרעיון? יאללה. עוד דוגמא, ממש טרייה: יהודים מאתיופיה המייבבים 25 שעות ביממה (הם מתעוררים שעה אחת קודם) על 'גזענות' מקפידים לזלזל אלו (ביתא ישראל) באלו ('פלאשים'), ואם אתה לא מכיר עדיין את הקוסומוגוניה והמיתולוגיה של האתיופים על איך אלוהים ברא את העולם ואת האדם, מוזמן לחפש וללמוד, הנאה מובטחת. לא לבעלי לב חלש אבל כן לאלו שמקפידים לעשות שימוש בשכל.

הנה כי כן, יש את הפיטפוט הזהותי-עדתי-קרבני עלוב וריק מתוכן שכל כוחו בלייצר רחמים עצמיים ושנאת הזולת, ויש היסטוריה המלמדת (עוד) משהו על האדם ועל החברה בה הוא חי.

אני מוצא את ההיסטוריה כדרך הנכונה לנווט את דרכי כשותף בחברה, או לכל הפחות כפרט בחברה. ההיסטוריה מחזקת את מה שממילא גדלתי עליו: לקחת אחריות, להבחין בין עיקר לטפל, להאמין בטוב, לפעול לאורה של אמונה זו. זה המתכון שהביא אותי לאן שהגעתי, מקום טוב באמצע, והדרך הזו מומלצת קודם כל מהסיבה שהיא איננה זקוקה לא לשנאת האחרים וגם לא להפרזת יתר באהבה עצמית. הזכרת את הרמב"ם, מלך המלכים של דרך האמצע, שאין בלתה.