יום חמישי, 8 במאי 2025

ובכן, מה היא אם כן עמדה שאיננה 'הונאה עצמית'? דיון עם עצמי (בתקווה שיעניין גם עוד אנשים כמובן)

 א. מה הסיפור של הרשומה הזו?

מתחילת המלחמה בערך, ובוודאי ככל שהיא התמשכה, כמלחמה צבאית רב-זירתית ולא פחות מכך כתופעה של שנאת יהודים וקריאות מתמידות מכל הכיוונים לחיסולה המוחלט של ישראל, התגבשה בי תובנה שמרכיבים שונים שלה החלו לעלות בי ככל שעסקתי עוד ועוד בתולדות הסכסוך ובמהותו.

את הבעיה הגדרתי במלים 'הונאה עצמית' ואת התשובה לה אני רוצה לנסות להציע במאמר הזה. תקציר לממהרים: התשובה היא להפוך את מרכיבי ההונאה העצמית על ראשם, ולפעול בהתאם - ניסוח מעודכן של חזון ציוני על נגזרותיו העקרוניות, חינוכיות, מדיניות, כלכליות, חברתיות וכן הלאה.


ב. 'הונאה עצמית' - הגדרה בעיה בתשע מלים ותשע מלים להגדרת התשובה

וזוהי מהותה של ההונאה העצמית: "השלום יבוא ככל שהיהודים יגבילו את מפעל התחייה שלהם".

וזוהי מהותה של התשובה להונאה העצמית: "השלום לא היה ואיננו תנאי להתבססות מפעל התחייה היהודי" 


ג. תקציר תולדות ההונאה העצמית - עוד שיעור קטן בהיסטוריה

ההונאה העצמית הזו ראשיתה בערך ב-1922, השנה בה ראה אור 'הספר הלבן' הראשון, בו הסכינו רוב היהודים:

1. להתנייה הבריטית לעלייה יהודית על יסוד שקר כלכלי ('כושר הקליטה הכלכלי של הארץ')

2. להפקרת בטחון הישוב היהודי בידי כוחות חוץ והסדרים מדיניים.

3. להסכמה עם האפשרות שירושלים לא תהיה יהודית אלא לכל היותר בחלקה המערבי

4. לויתור על לפחות מחצית משטחי ארץ-ישראל ההיסטורית (מהליטאני או האוואלי ועד מפרץ אילת, ומהמדבר העיראקי ועד אל-עריש שעל חוף הים התיכון). 

בהמשך יושמה הונאה עצמית זו שוב ושוב בכמה תחנות היסטוריות ידועות: מקבלת תכנית החלוקה של 1937 שהותירה ליהודים רק 15% משטחי א"י המערבית, תוך שהיא מחברת את שתי גדות הירדן לטובת מדינה ערבית, ועד אוסלו ועד ה-6 באוקטובר 2023, ועבור לא מעט ישראלים, בוודאי כאלו שביכולתם לייצר הרבה מאד רעש באשר הם מקבלים סיוע אדיר מגורמים לא-ישראלים, עד עצם היום הזה.


ד. מצעד האיוולת? גם, אבל לא רק, ובכל מקרה, איוולת שנבעה ונובעת מרצון טוב ומערכים יהודיים עתיקים

וכן, האם מקורה של הונאה עצמית זו בסתם טיפשות? אמנם כל אדם, כולל ז'בוטינסקי, עלול ללקות בה. אבל ההסבר עמוק בהרבה: ההונאה העצמית קיבלה דחיפה ועידוד מערכי האמון באדם, הרצון לשלום, וכמובן מההבטחה הציונית לקיים 'כאן ועכשיו' (מי אמר 'משיחיות' ולא קיבל?) את החזון הנשגב: 'אנו באנו ארצה לבנות ולהיבנות בה', וגם: 'פה בארץ חמדת אבות תתגשמנה כל התקוות', ומאוחר יותר: 'בשנה הבאה נשב על המרפסת', או: 'הנה בא נשיא מצרים איך שמחתי לקראתו', או: 'תנו לשמש לעלות' וכן הלאה וכן הלאה.

מה גם שחלק ניכר מהעלייה ארצה נבע ממניעי מצוקה, והתשובה למצוקה היא ההפך ממצוקה: מקופת-חולים ועד הפועל, מגלריות לאמנות ועד לאופרה ופילהרמונית, מירון זהבי ועד מכנסים קצרים. רבים היה להם בשביל מה לקום בבוקר, כי לנו לנו לנו ארץ זאת, ומספיק ארץ קטנה עם או בלי שפם כדי לקיים מנהטן על גדות הירקון.


ה. אבל יש לכל זה עוד מימד: המציאות האובייקטיבית. 

כי דבר אחד זה לשקול חלופות כנגד הספר הלבן של 1922 או תכניות החלוקה ב-1937 וב-1947 כשיש בארץ כמה מאות אלפי יהודים ולרשותם אחוז זעיר של אדמות ארץ-ישראל (כ-7% ערב הקמת המדינה), דבר אחר לגמרי זה כשכלכלת ישראל היא בערך במקום ה-20, עומד לרשותה הצבא החזק ביותר באזור, אזרחיה מרוצים מחייהם כך שהם תמיד בעשיריה הראשונה בעולם במדד האושר.

במלים אחרות: יש מקום לסלחנות לפוליטיקה של הונאה עצמית כשהרבה ברירות אין. הסלחנות הזו אם היא נמשכת ללא ביקורת עצמית, הופכת למכפיל-כוח של ההונאה העצמית, ואת התוצאה ראינו ב-7 באוקטובר.

כי היה ומתקיים גם הצד השני: הערבים. הם ברובם הוכיחו פעם אחר פעם אחר פעם אחר פעם אחר פעם, שמה שרובם אמרו ב-1920 ממשיך לנהל את תפיסת והתנהגות רובם גם מאה שנה מאוחר יותר, ואם בכלל יש הבדל אז הוא לרעה ולרעה בלבד.

במלים אחרות: אם ב-1939 היו מוכנים היהודים להונות עצמם שיש עם מי לדבר, הרי שקל להבין זאת בהנתן היותם ציבור חסר כלי ריבונות בן 450 אלף איש, ובהנתן סרבנות ערבית, אמנם אלימה ונשכנית, אבל בת פחות מ-20 שנה, שאולי, עם מעט רצון טוב (צמצום המפעל הציוני למינימום) תתהפך. 

היפוכו של דבר אמור היה להתקיים ב-6 באוקטובר 2023, והעובדה שלא כך היה היא היא ההונאה העצמית.


ו. עוד כמה מלים על העבר ועל ההווה של ההונאה העצמית

לצד המרכיב 'הזהותי' של ההונאה העצמית (ערך השלום שאסור לוותר עליו אם זה לא ברור), התפתחו בעיקר אחרי 1967 מרכיבים נוספים, בראשם אמונת-יתר (שזו צורה אחרת לומר הונאה עצמית) בכוח הצבאי של ישראל, שחיזק את אלו שבכל זאת אולי חששו שהאמונה בשלום מופרזת בכלל ובפרט כשזה נוגע לערבים.

יש צורך לומר שערך השלום בפרשנות 'ההונאה העצמית' שלו עמד בדרכו של צה"ל להיות צבא-הכרעה לישראל, וגם כאן הדברים ידועים.

אבל לצידה של בעייה זו, המתמשכת ממש עד לרגעים אלו, עמדה תופעה נוספת הנובעת מההונאה העצמית ומעצימה אותה: עצימת עיניים בכל הנוגע להסכמים המדיניים שישראל חתמה עליהם מאז הקמתה.

זה התחיל ב-1949 עם הסכמי שביתת הנשק, שאמורים היו לעבור הלאה לכלל שלום מדיני מלא, ושהקפאתם כפי שהם הפכה את המצב האובייקטיבי בין ישראל לשכנותיה למצב 'לוחמה', גם אם לא נורתה יריה אחת. 

אלא שהנוכחות הבלתי מעורערת כמעט של עקרון ההונאה העצמית, לפיו בטחון ישראל חייב להיות תלוי בהספקה צבאית ממעצמות 'טובות לב', הספקה צבאית שתמיד תג-מחיר מדיני צמוד לה, עמד ביסוד המנעותה של ישראל לממש בכל רגע נתון 'מתקפת נגד מקדימה' (בעברית: צעד שאילו היה מתבצע ב-6 באוקטובר 1973 או באותו תאריך ב-2023, 99% מהבעיות הבלתי פתירות - בראשן בעיית החטופים - לא היו מתקיימות כלל).

ב-1967 הצטרפה להונאה העצמית בטחון יתר ביכולות צה"ל, והערכת-חסר של יכולות האויב, הערכות שאיפשרו לישראל לחתום עם מצרים על הסכם "שלום" ב-1979, תוך שכמעט כל הישראלים מתעלמים מהעובדה שאפילו המרכאות סביב "השלום" עושות חסד עם ההסכם המדיני צר האופק והמוגבל הזה, המשרת את האינטרס הכלכלי המצרי, מבלי ש'המדינה הערבית החשובה ביותר' תורמת ולו פירור של רצון טוב לשינוי יחס הערבים לבית הלאומי.

ההונאה העצמית הזו, שתכה שוב ב-1993, כשהפעם את מקומה של מדינה ריבונית תופסת כנופיית רוצחים שהצליחה לעגן את מעמדה כ'תנועת שחרור לאומית' של העם הפלסטיני, באה לידי ביטוי בהתעלמות מהעובדות הידועות לכל: ברחובות מצרים ממשיכים למכור את הפרוטוקולים של זקני ציון; האקדמיה מפיצה רעל אנטישמי והכחשת שואה; וכל מאמץ לנורמליזציה ולו כזית מחוסלת באיבה, כפי שיעיד סיפור לא מוכר על כמה עתונאים מצרים אמיצים שהעלו על דעתם בסביבות 2010 להגיע לישראל אבל לא חלילה כדי לגלות שאולי מדובר במדינה לא רעה, אלא כדי שהם יוכלו להשמיץ אותה באופן 'אמין' יותר. ובכן העיתונאים הללו נודו והוחרמו על ידי אגודת העיתונאים במצרים על עצם רצונם לבקר בישראל. 

אבל כל זה לא הפריע לרוב הישראלים להמשיך ולספר לעצמם שיש שלום עם מצרים, ושלכן הוא יבוא עם כולם, כולל עם הפלסטינים ועם הסורים, ובלבד שהיהודים יגלו רצון טוב ובעיקר לאחר שיפונו ההתנחלויות, המכשול האולטימטיבי לשלום (מכשול שמשמעותו שיהודים וערבים אינם יכולים לחיות זה ליד זה ומכאן למסקנה שאחרי פינוי בית-אל ואריאל יש לפנות את מג'ד אל-כרום, סכנין ועכו).

אדרבא, את אותה הונאה עצמית ביחס לתרבות הארס והשנאה ליהודים ולישראל במצרים, יישמו יותר מדי ישראלים ב-1993, אבל הפעם כבר לא רוב מוחץ כמו ב-1937, 1947, 1949, 1967 ו-1979, אבל מספיק כדי שישראל הרשמית (תחת שלטון העבודה עד 1995 ובפרק הזמן של 2000-1999 ותחת שלטון הימין בכל השנים מאז ועד ה-7 באוקטובר!), תספר לעצמה שהערבים כמו כלבים רק נובחים ולא נושכים ובכל מקרה צה"ל חזק והכל בסדר.


ז. ובכן:  "השלום לא היה ואיננו תנאי להתבססות מפעל התחייה היהודי" -  מה כן? בניין אומה 

 למען הסר ספק: ערך השלום חייב להמשיך ולתפוס מקום מרכזי בשיח היהודי והישראלי על כל מערכותיו: התרבותיים, החינוכיים, התקשורתיים, הפוליטיים, המדיניים. די לציין את הידוע לכולנו: בפורום 'אוצר החוכמה' למשל המלה שלום נזכרת 15 אלף פעמים ויותר.

אבל השלום - וזו עובדה הנובעת מהתנהלותם של הערבים ומהתנהלותם של הערבים בלבד - לא היה תנאי למפעל התחייה הציוני. זו לא דיעה אלא עובדה. 

האם עובדות העבר מבטיחות את העתיד? בוודאי שלא. כולנו זוכרים מה כתוב על קברו של ההיפוכונדר. מה יהיה בעתיד גם 'עתידנים' לא יודעים, ולא שיש מקצוע כזה כי אף אחד, מה לעשות, לא יודע את העתיד.

אבל אם לעבר יש ערך כלשהוא בשרטוט התכניות לעתיד, אז הנה זה שוב, והפעם עם הרחבה: ההתיישבות היהודית, התנחלותם של יהודים בארצם, מעשה הבנייה הנחוץ לצורך התקרבות יהודים אל האידיאל של 'איש תחת גפנו ותחת תאנתו', לא רק שלא היה תלוי בשלום עם הערבים, אלא שבפועל, יחסית, ההתיישבות היהודית תרמה לשגשוג ולבטחון - שהם הם שני מימדי השלום המובהקים, המוחשיים, בשונה מטקסים בשטוקהולם או במאמרי שטנה בעיתון המתועב לאנשים חושבים.

שוב, לא דעה אלא עובדה. וכמובן, וזו משאת נפשם של המתועבים מרחוב שוקן ושלוחיהם ברחבי העולם, יש עוד אפשרות לשלום: איונם של היהודים לכל הפחות בזהותם, רצוי בעצם קיומם. שנאמר: אין יהודים, אין סכסוך.

אלא שכל עוד שיהודים משום מה רוצים להיות יהודים - ומספיק יהודים מקפידים לעשות כן מימי אנטיוכוס ועד ההפגנות בקולומביה, עבור בספרד של האינקוויזיציה, במשחטות של אוקראינה ב-1919 ועד אושוויץ וכן הלאה - האופציה הזו של חיסול הסכסוך לא קיימת

ומכאן בחזרה לעתיד: ככל שלעבר יש תפקיד בגיבוש תודעת חזון הנחוצה לשם שרטוט תכניות, פרוייקטים, המשקיפים מהווה אל העתיד ומתגלגלים חזרה מהעתיד להווה בצורה של פרטים, תקציבים, כוחות, משימות, ארגונים, כשלונות, תיקונים מעשים ולבבות, ובכן העבר מלמד שמה שעלינו לעשות כדי למחוק את חרפת ההונאה העצמית הוא לעשות את מה שעשינו תוך כדי ההונאה העצמית: בניין אומה. 


ח. אז מה זה בניין אומה?

בניין אומה הוא קודם כל תודעת אומה. 

יהודי אמריקה בחלקם מכנים זאת 'עמיות' (peoplehood), אחרים, המכירים טוב יותר את העבר היהודי עושים שימוש בצירוף הנפלא שביידיש נשמע מעט טוב יותר: 'כלל-ישראל' (פונטית ביידיש: klal-isruel). הוגי דעות של פעם, ע"ע פינסקר, כינו זאת 'אוטו-אמנסיפציה', הרצל אימץ מברינבוים את השם 'ציונות', ומאז ה-7 באוקטובר רובנו, אלו שעדיין ממשיכים להתעקש להיות יהודים בלי תנאים, מברכים אחד את השני בשתי ברכות האומרות לא מעט: 'בשורות טובות' ו'עם ישראל חי'.

בשורות טובות היו ותהיינה, אבל גם בשורות פחות טובות. אלו החיים והדברים ידועים. אבל עם ישראל חי זו כבר כותרת שהיא כמעט תכנית עבודה שלמה.

עמיות, כלל-ישראל, אוטו-אמנסיפציה, ציונות או עם-ישראל, כך או אחרת, ועם כל הכבוד לפולחן דתי כזה או אחר, השייכות לעם, לקבוצה אתנית, לתרבות-חברתית מסויימת, יהודית, הוא הוא הרעיון שחייב לאמץ כל יהודי בימינו שממשיך לרצות להיות יהודי ללא תנאים וללא הונאה עצמית וללא תעוב עצמי בשם חופש הביטוי והפסיבדו-נאורות.

הרעיון הזה איננו הפשטה סתמית או דקלרציה, אלא התחייבות בלתי חוזרת להעמיד את זהותו היהודית-הלאומית, שייכותו לעם-ישראל, מעל לכל זהות-משנה אחרת: עדתית, דתית, פולחנית, ארגונית, פוליטית. 

אין זה אומר חלילה שעל היהודי לוותר על המופלטה הקדושה, הבדיחות על העיראקים והרומנים, על הנחת התפילין, על חברותו בעמותה לחקר התמותה ועל שנאתו לראש הממשלה הנוכחי או הבא או הקודם כי מה זה פוליטיקה ללא שנאה.

לא, עסקים כרגיל אבל בניין אומה דורש היררכיה, ולכן - להוציא את העיתון המהולל שהוא תמיד נגד המדינה נגד הציונות נגד העם היהודי נגד היהדות - האחדות בשותפות הלאומית עומדת לפני כל פעולה אחרת בזירה הציבורית, וכפופה לה.

עד כאן בנין אומה במישור הזהות, שכבר אמרו פילוסופים גדולים שאין דבר מעשי ממנה. וכמובן בניגוד גמור להבל אודות ההוויה הקובעת את התודעה (משפט תודעתי מובהק הסותר את עצמו מיניה וביה, אבל נשאיר משהו לפעם הבאה).

ומכאן לכמה כלים אפשריים הנחוצים לבניין אומה הנגזר מתודעת זהות כלל-יהודית, בישראל ובעולם היהודי הרחב:

1. מפעל חינוכי מקיף, מהגיל הרך ועד לגיל השלישי: תודעה יהודית מבוססת עבר (היסטוריה היסטוריה ועוד היסטוריה). וכשמדברים על העבר בו נרצחו יהודים (ויהודים נרצחו בעבר על עצם היותם יהודים ללא הפסק), הדגש הוא על תוכן החיים שנגדע בשל רצח היהודים, ולא על היהודים המתים.

2. כלכלה לאומית המוכוונת לחוסן לאומי (טכנולוגי, תשתיתי, בטחוני) מהפריפריה ועד למרכז (בסדר הזה: קודם פריפריה, אחר כך מרכז, כי המרכז הוא מרכז כי הוא בעל יתרונות טבעיים שרק כלכלה לאומית יכולה לווסת לטובת הפריפריה שהיא פריפריה כי אין לה יתרונות טבעיים).

3. התיישבות לאומית בכל רחבי ארץ ישראל המערבית, צעד שמשמעותו גם בטחון השטח, גם בטחון הרכוש, וגם בטחון המזון.

4. שיתוף העם היהודי במפעל הבנייה של ארצו, בכל דרך: 'שנת שירות' של יהודים מהתפוצות בארץ ולהפך, ייצוגיות יהודית שוויונית בהמשך לעקרון ששימש עד 1948 את התנועה הציונית, מפעלי חינוך משותפים בכל השפות בה דוברים יהודים.

5. איתור שותפים מהעולם הלא-יהודי, קרובים ורחוקים, שונים ומשונים, במגמת יצירת בריתות ושותפויות של אמת, גם על בסיס אינטרסים כאלו ואחרים, אך תוך מאמץ לנסח אותם במושגים רעיוניים-ערכיים-רוחניים (דמוקרטיה, קדושת החיים, ערכי היושר, החריצות, האחריות, האמינות, העמלנות).

6. טיפוח שלל כלי תרבות לביטויים של כל הערכים הללו באופן החופשי והיוצר, במסגרתם יוכלו להתפתח ולפרוח עילויי-תרבות מכל הסוגים (תורה, קולנוע, ספרות, שירה, מחקר, ספורט, אמנות, שירה, פילוסופיה ומדע מופשט ושימושי).


ט. והעיקר

לא לפחד כלל.

 

יום שלישי, 6 במאי 2025

אז למה לי פוליטיקה עכשיו - עוד פרק בפודקאסט 'יהודים מארץ ישראל'

 למה לי פוליטיקה עכשיו? זה בערך כמו לשאול 'למה אנחנו חייבים לנשום אוויר כל הזמן'.

השאלה היא לא האם אלא איך פוליטיקה, ולפני האיך, מה זה, ומה זה לא.

בפרק הזה אנחנו מנסים להתחיל לברר חלק מהעניינים הקשורים בנושא, ועוד נמשיך כמובן.

ונקודת ההתחלה היא - איך לא - 'הפוליטיקה בתורת מקצוע' למכס ובר האחד והיחיד.

להתראות בפרקים הבאים.

הנה השיחה ביוטיוב והנה בספוטיפיי

יום רביעי, 30 באפריל 2025

ונמשכת שיירה - בגנות הדטרמיניזם הדמוגרפי כי (אף פעם) לא הכל אבוד

 

א.     הבעיה

כידוע, החילונים, אלו שכונו פעם על ידי סוציולוג זריז בשם החביב 'אחוסלים' (אשכנזי, חילוני, ותיק, סוציאליסט, לאומי), הם 'מין בהכחדה': הם מביאים פחות צאצאים לעולם, חלקם עסוקים בלארגן דרכונים זרים, אחרים ברילוקיישונז לטווח לא ידוע ('עד שהילד יסיים אוניברסיטה'; 'בן כמה הילד?'; 'בן שנתיים'), וכן הלאה.

וזאת אף זאת: רובם מתרכזים במשולש גדרה-חדרה-קפלן, עם כמה שלוחות הולכות ונעלמות אף הם, בעמק-הוא-חלום (שהיה ואיננו עוד), בחיפה (שכבר לגמרי לא אדומה) ועוד פה ושם.

מכאן שהבעיה ברורה, והיטיב להגדיר אותה רבנו אריק איינשטיין, בשירו האלמותי, המנון-הדכאון האחוסלי: "הוי ארצי מולדתי את הולכת פייפן, קרעת לי את הלב לחתיכות קטנות, היה לנו חלום ועכשיו הוא איננו, אני כל כך עצוב, בא לי לבכות".

ובשתי מלים: הדמוגרפיה ניצחה. וזה עוד לפני שאמרנו על מיליארד וחצי מוסלמים טועים, על 7 מליון פלסטינים חביבים, ולהבדיל על  מליון חרדים. ובעוד שתי מלים: הלך עלינו.

ב.     הבעיה של הבעיה – פעם ראשונה

כידוע, האלקטוראט הרפובליקני בשפל המדרגה. לא משנה את מי יעמידו הרפובליקנים בארה"ב בראשם, האלקטוראט הטבעי של הדמוקרטים ינצח. תמיד. כי עם הדמוגרפיה אי אפשר להתווכח. כי הרפובליקנים היא המפלגה של הוואספים (לצורך העניין האחוסלים האמריקנים), וכמה וואספים נותרו מחוץ לניו-אינגלנד (לצורך העניין המקבילה של המשולש האחוסלי בישראל)?

הדמוגרפיה הדמוקרטית לעומת זאת, מובטחת: מהגרים ועוד מהגרים ובני ובנות מהגרים, בנות מהגרים שמביאות עוד בני ובנות מהגרים, ועליהם כמובן יש להוסיף את המהגרים הותיקים ואת השחורים והצהובים והירוקים וכל שאר הצבעים בקשת הלהטב"ית. או בקיצור: כידוע דמוגרפיה שווה אלקטוראט שווה פוליטיקה.

'הנה מוטלים בוחרינו שורה ארוכה ארוכה' חשבו לעצמם הג'ורג'-קלוניז כשהעמידו בראשות המפלגה הדמוקרטית את גילומו של הדטרמיניזם הדמוגרפי: גם נאווה, גם טובה, גם יפה, גם אופה, גם שחורה, גם בכירה, גם רהוטה, גם ממומנת, ומאחוריה יופי של מכונה משומנת.

אז חוץ מהמציאות הכל פעל פיקס כידוע. גם ב-2016 וגם ב-2024. כמובן, בהוליווד כמו בהוליווד: 60 מליון אמריקנים הוליכו את לה-לה-לנד פייפן, ושברו את הלב של הקלוניז לחתיכות קטנות.

אבל במציאות מסתבר שהשפוטים של הדמוגרפיה – מהגרים היספנים, מיליארדרים מהודו ואפילו כמה אינטלקטואלים יהודים – עשו חשבון פוליטי והעדיפו את הרע במיעוטו על פני הרבי של ברבי.

אז מה הבעיה של הבעיה? שהיא – הדמוגרפיה – איננה היסטוריה, אלא לכל היותר סטטיסטיקה, והיסטוריה פועלת תמיד באופן שונה מכפי שמקווים אלו שחושבים שהדטרמיניזם מכתיב הכל (כי אחרת הוא לא היה דטרמיניזם).

הבעיה היא שההיסטוריה מדווחת שוב ושוב שהדטרמיניזם לא יודע על העתיד כמעט כלום. מדוע אם ככה הדטרמיניזם לא מת אף פעם רק מחליף את מעריציו?  כי הוא מספק לאלו שלא בא להם לשתף עצמם בבנין העם והארץ, תירוץ מעולה לישיבה על הגדר, רגל פה רגל שם.

ג.      הבעיה של הבעיה – פעם שנייה

תקציר מנהלים – עוד לא התרחשה בעבר תחזית אחת, אחת!, שנגזרה מנתונים דמוגרפיים או מכל פרמטר דטרמיניסטי אחר כמו גזע, מין, גיל, מעמד וכדומה. מה לעשות ובני אדם הם גם פרמטרים אובייקטיביים, אבל לא רק פרמטרים אובייקטיביים, ככתוב בתורתנו: "בפיך ובלבבך לעשותו", וגם: "אחרי המעשים נמשכים הלבבות", וגם: "לא עליך המלאכה לגמור אבל אין אתה בן חורין להבטל ממנה", וגם: "סוף מעשה במחשבה תחילה".

וכל אלו – הפה, הלב, המעשים, הלבבות, המלאכה, הבטלנות (או הפניית גב לבטלנות) והמחשבה – כל אלו ללא יוצאים מהכלל אינם כפופים לתכתיבים דטרמיניסטים. לא גזע, לא לאום, לא מין, לא גיל, לא מעמד, לא.

ומכאן שהפתרון לבעיה של הבעיה ברור למדי: לחשוב, לעשות, להתחיל מהלב ולקוות שהפה יצטרף אליו, או להפך, או גם וגם. ומה אם ההצלחה לא תבוא או תהיה חלקית? נו, התשובה כבר ניתנה והיא מוכרת גם בלי להכיר את המקור בפרקי אבות: "לא עליך המלאכה לגמור ואין אתה בן חורין להבטל ממנה". 

ד.      רשות הדיבור לאלתרמן ולאחים בלפור והרצל חקק

אפרופו רבנו איינשטיין, קדם לו טרובאדור לא פחות ואולי (מה אולי, בטוח) גדול בהרבה, נתן אלתרמן שמו. ב-1938 למשל כתב אלתרמן את 'שיר סיום' (שלימים ישיר אותו אריק איינשטיין), ובו מופיעות מצד אחד המלים הללו: "אל תאמרו אנחנו עוד בארץ רק מיעוט, דווקא פה מוצדקת האופטימיות", ומצד שני "אל תאמרו ציון רקדי ומזמורים הנעימי, דווקא פה מוצדק מעט הרגש הפסימי". דבר והיפוכו? אולי. אבל אולי עוד יותר צמד טיעונים ששימש כהרמה להנחתה המוכרת והנכונה תמיד: "אל תרכיבו משקפיים, לא שחורות ולא ורודות, הסתכלו נא בעיניים, בעיניים פקוחות".

את המצווה הזו – לשמור על עיניים פקוחות – ציווה לנו רבנו נתן אלתרמן, ב-1938, באחת השעות הקשות באמת בתולדות הציונות, א-פרופו דמוגרפיה של 'הכל אבוד': כי ב-1938 חיו בתחומי המנדט הבריטי, ותחת פקודתו וריבונותו של המנדט הבריטי, כ-450 אלף יהודים,  לעומת מעט יותר מ-1 מליון ערבים.

זאת ועוד: מתוך 450 אלף היהודים היוו החרדים כ-10%, וכבר אז בשם 'אחדות העם' הם הפנו עורף לכל מה שלא מתרחש מתחת לפנס הקלוש של השטייטל. ומן הצד השני של מתרס מפני-הגב, פעל מיעוט יהודי קולני שייצג את אלו שכבר אז התעייפו מהעויינות הערבית, הסיבה היחידה מאז וכבר אז לסכסוך, והציעו שלל דרכים של ביטול עצמי לטובת קניית טוב ליבם הלא קיים של הערבים, או לפחות את  אדיבותם של הבריטים. והיו אפילו יהודים קומוניסטים שהמתינו לפלישת 'שמש העמים' מצפון.

וב-1938 יתר 400 אלף היהודים הציונים, הקפידו להתקוטט ביניהם בשלל מכות מעל ומתחת לחגורה: 'השמאל' היה בעיני 'הימין' למשל "בולשביקי-סטאליניסטי" ואילו 'הימין' בעיני 'השמאל' למשל היה "נאצו-פשיסטי".

ולצד הקללות ההדדיות, הדם הרע, הפרישה, הקנוניות והמניפולציות, התקיימו הבדלים של ממש בתחום המעמדי, וגם בענייני מתח בין העיר לכפר, בין עיר בורגנית כמו תל-אביב לעיר פועלית כמו חיפה, או בין ערים ציוניות כמו תל-אביב וחיפה לערים פחות ציונית – ע"ע חרדים – כמו ירושלים, כשברקע ישנם יהודים שכל מה שמדאיג אותם הוא רמת הביצוע של הפילהרמונית, כשבמקביל מחלקים בריוני 'גדוד מגיני השפה העברית' סטירות לחי למי שאמר, עוד לפני שאכל, קניידלעך.

דטרמיניזם ב-1938 היה אם כן מלוא חופניים. אלף תירוץ ומאה סיבות למה לוותר על החלום לבנות בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל במשפט העמים. והנה רבנו אלתרמן ציווה עלינו עינים פקוחות, וביאליק תודה וברכה לעבודה ולמלאכה.

והנה התהפכו הספרות, וב-1983 קיבלנו את צאצאיה של ההצלחה הציונית מציעים לשבת על הגדר, רגל פה רגל שם, ולהתבכיין על ארצם מולדתם שהלכה לה פייפן.

אבל ב-1983 היו כבר כאלו שבאמת זיהו תהליכים. שניים מהם, האחים הרצל ובלפור חקק כתבו כך ב-1983: "דרכו של המערך מגמדת אותו לדרגת מפלגה זעירה, תוך שהוא זונח את רעיונות מפא"י ההיסטורית לטובת דרכם של מפ"ם ושלום עכשיו. דווקא כך יאבד הסיכוי האחרון לחילופי שלטון, ולא תהיה שום מפלגה שתוכל להציג קו אקטיביסטי-ציוני מול הליכוד". 

ה.     רגע – העניין הוא מי ינצח את הליכוד?? או – מה זו 'ארץ ישראל הישנה והטובה'? כלומר: על מה הויכוח או ממה החשש?

הרדוקציה של הדמוגרפיה לקולות החיילים איננה הכרחית, אבל היא צורה לשים את הדברים על השולחן כמו שאומרים, א-פרופו הרחקת העדות לתוצאות הבחירות המפתיעות – פעמיים! - בארה"ב. כי זו בדיוק השאלה, ואצל האמריקנים אין לא חמסינים ולא חוכמות: השאלה ממנה הם הולכים אל הקלפי היא בדיוק זו: מה על השולחן? ומה על השולחן? לא יותר מאשר דמותה של המדינה, דמותה של החברה, דמותו של העתיד. האישי, הקהילתי, הלאומי, העולמי.

אז למה התכוונו המשוררים הרצל ובלפור חקק? לאו דווקא לתוכן פוליטי-חברתי-תרבותי (וכלכלי) כזה או אחר, אלא לעצם הויכוח על התוכן הזה, ויכוח שלדעתם – והם צודקים – חייב להתקיים על יסוד מה שהם כינו 'אקטיביזם-ציוני', צירוף מילולי שגם הוא איננו תוכן הכרחי, אבל בהחלט מסגרת רחבה מאד לשורה ארוכה של מעשים (ציוניים).

וזה הרי מה שתנועת העבודה, המקור הראשוני של האחוסליזמוס, עשתה בערך מיומה הראשון עד שהחליטו ראשי מנהיגיה להפוך לסניף של 'שלום עכשיו' במקרה הטוב, או למעבדה להרס השפה העברית במקרה הרע (מאד): הסתדרות עובדים (שגם דאגה לעובד כעובד אבל גם דאגה לפתח מקומות עבודה בלעדיהן אין לעובד היכן לעבוד); קופת חולים (למקרה שהעובדת ובני משפחתה חלילה חולים); ארגון ספורט (כי טוב לנפש הבריאה לחיות בגוף בריא); הוצאת ספרים (כי טוב לגוף הבריא להנות מנפש מרוממת); אומנות לעם (כי גם במנרה וברוחמה ראויים יהודים מארץ ישראל לצפות בסרטים ובהצגות); והואיל והערבים ממשיכים לעקם את האף לנוכח האקטיביזם הציוני המשגשג הזה, הקימה תנועת העבודה את ארגון ההגנה.

ועד כדי כך הצליח האקטיביזם הציוני בהנהגת תנועת העבודה, שהארץ מלאה מליוני עולים שעם הזמן העדיפו בחלקם המספיק גדול את המחנה הסוציו-פוליטי המתחרה, שלימים, ב-1973, הפך לליכוד, שמ-1977 הוא מציע ומקיים ובונה אקטיביזם-ציוני אחר: פחות רווחה יותר רווח; פחות כלכלה-לאומית יותר כלכלת-שוק; פחות התנחלות בגליל ובנגב ויותר התיישבות ביהודה ושומרון; פחות אריק איינשטיין ויותר שלומי שבת; פחות הפועל יותר בית"ר; פחות דיבורים על שלום יותר דיבורים על בטחון; פחות אליטיזם אוניברסיטאי יותר עממיות של מכללות; יותר בתי כנסת לחרדים פחות מתנס"ים לחילונים.

מה עדיף? מי צודק? אפשר, ראוי ואף חובה להתווכח על הדרכים השונות ולא פעם המנוגדות. אבל ויכוח ראוי לשמו מחייב ציונות בלי תנאים מוקדמים, בלי דטרמיניזם ובלי תירוצים. אדרבא: עצם קיומן של דרכים מנוגדות, או לכל הפחות שונות, מאלו שאיפיינו את 'ארץ ישראל הישנה והטובה', מעיד על ההצלחה הפנטסטית שלה, להפוך מבקושי 'מרכז רוחני' מינימליסטי א-לה- אחד-העם, ל'מדינת יהודים' משגשגת ועוצמתית, ברוחו הנבואית של הרצל.

ולכן דווקא הגאווה על ההצלחה ההיסטורית האדירה הזו (מ-24 אלף יהודים ב-1878 לכ-8 מליון יהודים 147 שנים לאחר מכן!), חייבת לעמוד ביסוד החובה להמשיך להאבק על דמותה של הציונות, אך מבלי לשכוח לכבד את עצם דרכם של ציונים אחרים, בבואם לדמיין את החברה והמדינה הציונית על פי רוחם, כבוד בלעדיו אי אפשר להציג את הדרך הרצויה הזו, האחרת או כל שילוב ביניהן.

לעומת זאת, מי שרואה בתמורה הגדולה שהתחוללה בישראל ב-40 השנים האחרונות, תמורה שכאמור עצם קיומה הוא הוכחה להצלחה של אקטיביזם ציוני נמרץ, בגדר אסון, איום, כפירה בעיקר, וכמובן 'פשיזם', 'הרס הדמוקרטיה', 'פופוליזם', או בקיצור ביביזם, ככל הנראה משוכנע שהציונות היא שלו, ורק שלו, מהבית.

ביטוי לכך הוא נטייתם של מחנכים ידועים לעוות את תכנית באזל שדיברה על 'בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל במשפט העמים', על ידי הוספת המלה 'ראויה' אחרי המלים 'בית לאומי', כשברור לכל מי הוא שיקבע מה 'ראוי' ומה לא, המחנך עצמו, אלא מי. וחמור מכך: יש כאן התנייה – תהיה הציונות 'ראויה' בעיני, טוב. אפילו אתגייס לצה"ל ללא תנאים. לא תהיה ראויה בעיני? אכתוב עוד מכתב שמיניסטים ואחתום על עוד עצומה הכופרת בזכות הממשלה הנבחרת להיות ממשלה נבחרת.

או כפי שהתבטא לפני כמה שנים בגסות רוח הקרובה להסתה, לא פחות מאשר שופט עליון  שהבטיח "לגדוע את ידו של מי שירים יד על בית המשפט", שהרי כמו 'הבית הלאומי הראוי', גם בית המשפט הוא שלו מהבית, רשום בטאבו, ואם מישהו בכל זאת יצליח חלילה להרים יד על בית המשפט, הנה התקיימה גם בו ההבטחה של הדמוגרפיה הדטרמניסטית, כי בית המשפט שהרימו עליו יד הוא חלק מ'ארצו מולדתו שהלכה לה פייפן'.

או כפי שהתנהגו, כמו אחרוני החוליגנים מאיצטדיון הייזל, הברברים שהירשו לעצמם לחבל בטקס פרס ישראל, ובכך אמרו למעשה שני דברים: א. שאין להם חלק ונחלה בממלכתיות הישראלית.  ב. שאין להם שום עניין בתיקון המציאות אלא רק בנביחות ונהמות ונפיחות כנגדה.

ו.        רשות הדיבור להיפוכנדר: או – גם ההצלחות בעבר להתגבר על דטרמיניזם מכל סוג, אינן בבחינת דטרמיניזם

כולנו יודעים מה כתוב על המצבה של ההיפוכונדר: "אמרתי לכם". לאמור, שהעובדה שמ-1938, שנה קשה ליהודים, עד 1983, הצליח הישוב היהודי לעלות מפחות מחצי מליון (כולל חרדים וקומוניסטים) לכמעט 3.5 מליון, או – להבדיל – שהעובדה שהליצן ההזוי ביותר בתולדות הפוליטיקה האמריקנית הצליח להתגבר לא 'רק' על הדמוגרפיה-הדטרמיניסטית (לכאורה) שהבטיחה (ממש לא) נצחונות דמוקרטיים בטוחים, אלא גם על הדמוגרפיה של המפלגה שלו (מה שמעלה את האפשרות שאולי לא מדובר בליצן), ובכן העובדה שהדטרמיניזם בעבר לא מימש עצמו, איננה מלמדת בהכרח שהדטרמיניזם אולי בכל זאת יצליח לממש את מה שצפון בו (לכאורה) בעתיד.

אכן כן. היסטוריון הוא איש המקצוע הראשון שחייב לקבל מראש כל אפשרות אנושית (במסגרת הפרמטרים האנושיים הטבעיים: מטבוליזם בסדר גודל של כ-2000 קלוריות ליום; הזדקנות בקצב כזה או אחר; פגיעות למחלות; חיים בחברה; חוסר יכולת לנשום אוויר מתחת למים ותלות בהרבה מאד טכנולוגיה כדי להיות מסוגל לעוף ואפילו לנוע ביעילות ממקום למקום).

ומכאן למסקנה המתבקשת האפשרית, הלא היא הנחת המבוקש, שאריק איינשטיין צדק, והלוך הלכה לה פייפן 'ארץ ישראל הישנה והטובה' – שזו, אגב, צורה מתוחכמת לומר שמה שיש עכשיו (1973!!) הוא 'חדש ורע'. אבל זו מסקנה מתבקשת אפשרית, ולכן איננה מתבקשת, הגם שהיא אפשרית.

כי אפשר אחרת.

ז.       אז מה אדוני מציע? קודם כל ירידה מהגדר, ואחרי התייצבות בטוחה על קרקע המציאות מלאת הסתירות, "לשתף עצמנו"

מסתבר שלאיינשטיין יש גם שיר ידוע לא פחות מאותה התקופה, ובו הוא קורא לנו, לצאת "לעבודה", כי היא חובה גם "לעצמך" וגם "למשפחה". אז מה העבודה הזאת לנו? כאמור: לרדת מהגדר ולשתף עצמנו בבניין העם והארץ.

אכן לא פשוט לוותר על הפוזה הצדקנית. ולא רק כי ההיפוכונדר עשוי להיות צודק, עובדה, הוא מתחת למצבה, יותר חולה מזה אי אפשר. אבל אחרי ההחלטה לרדת מהגדר, הדברים נהיים פשוטים יותר. כי זו דרכו של גלגל התנופה. מרגע שהחל להסתובב, קל לו יותר לתפוס תאוצה.

אכן כן: האתגר הדמוגרפי אתגר. אבל אתגר הוא גם הזדמנות, ולא בכדי מלמדת אותנו העברית על קשר לא מקרי בכלל בין אתגר לתגרה, אבל גם בין תגרה לתגר, שזה מלה אחרת לרוכל, שזה מקצוע המבוסס על ירידה לשוק, מקום בו יש כל מיני אנשים, הבאים מכל מיני דמוגרפיות ומנסים להגיע להבנות.

מסובך? לא יותר מאשר המציאות עצמה. הנה זה בעברית סוציו-פוליטית פשוטה וישירה: בניגוד גמור לתכתיבי הדמוגרפיה, אזרחי ישראל, כולם ללא יוצא מהכלל, הם אנשים שאפשר לבדוק אתם דברים לגופם. על מנת לעשות מעשה כזה, מעשה שאולי ימשוך את הלבבות, אין ברירה אלא להשאיר את הדמוגרפיה בבית, רצוי בכספת, כדאי לשכוח את המספר, כדי לא להתפתות לשקוע שוב בביצות היאוש ובתירוצי הדטרמיניזם.

מה פירוש דברים לגופם? פשוטם כמשמעם: מה מעניין את אדוני, מה מדיר שינה מעיניו, מה ממלא את ליבו, מה משאת נפשו, על מה הוא מוכן לוותר ועל מה פחות, מה הוא חושב עלי ומה הוא חושב על מה שאני חושב עליו, וחוזר חלילה.

 

ח.     וגם הנגב עוד יהיה פורח, ועוד נדאג שהזקן יהיה שמח.

פוליטולוג היה מתרגם את כל האמור לעיל לשפת המפלגות והרשימות. אלקטוראטולוג היה מתרגם את האמור לעיל לשפת סיכוייהן המספריים של רשימות ומפלגות ומנהיגים ודמויות. סוציולוג היה נמשך מטבע עיסוקו לדמוגרפיה ולדטרמיניזם.

אבל מי שמכבד את ציר הזמן ואת יצירת החיים, לא יכול שלא לזכור שהאדם הוא כל מיני דברים, גם, אבל לא רק, דמוגרפיה-גזע-מין-לאום, אלא גם כל אלו, אבל תמיד טיפה יותר (או פחות, תלוי מי, תלוי איפה, הדברים ידועים).

ואם הוא יודע לזכור אדם מה הוא, הוא גם יודע שעוד לפני החישובים הנחוצים של הפוליטולוגים, האלקטוראטולוגים והסוציולוגים, קודם כל יש לרדת מהגדר, לא רגל פה, לא רגל שם, אלא שתי הרגליים על האדמה, לא בעבים מעל, ולהמשיך את שיר השיירה, הנמשכת, מהמאה שעברה.

כי בדיוק כפי שתאר זאת מוהר, לא היסטוריון אבל עוד טרובאדור גדול: "בלשונות רבות מספור דיברנו, וזה את זה כמעט בכלל שלא הכרנו, ומקומות רבים מאוד עזבנו, ורק מקום אחד רצינו ואהבנו, ומקומות רבים מאוד עזבנו, ואל הארץ, אל הארץ באנו, מקצות ערב, מרוסיה ופולניה, הדלקנו אור גם בדימונה גם בדגניה, איכרים וחלוצים, שעמלו עבדו בפרך בלי לראות את סוף הדרך. ומכל הגלויות ועם כל הבעיות עם נוצר וארץ קמה ושפה אשר נרדמה שוב התחילה מתעוררת ומדברת ומדברת, מסביב יהום הסער, רב הקושי והצער, אבל יש על מה לשמוח, יש עוד אומץ, יש עוד כח. איך ישראל צומחת מסביבנו, היא חזקה יותר מכל חסרונותינו, ועכשיו עוברים אנחנו, לא שקטנו ולא נחנו, לא ימשיכו בלעדינו, זוהי הרפתקת חיינו".

 והנה כל הרשומה ביוטיוב והנה בספוטיפיי

יום שלישי, 29 באפריל 2025

מנסיון אישי – לשיח הקצוות אין בסיס אמיתי

כמה נוח להכליל את ה'קפלניסטים' ולהציגם כאוסף מטורללים "פרוגרסיביים" (ר"ל) שכל מה שמעניין אותם הוא זכויות חתולים ולהטבי"ם.

כמה נוח להציג את 'נוער הגבעות' כמקבילה היהודית לחמאס ולמשטר האייתולות.

אלו ואלו דברי אלוהים מתים. על סמך מה הקביעה הזו? על סמך נסיוני המוגבל כמובן. אבל כל מי שטוען אחרת, גם הוא מתבסס על נסיונו המוגבל בלבד. ובתחרות בין נסיון-א לנסיון-ב, המנצח הוא כמובן זה שהשכל הישר תומך בגרסתו יותר מאשר במתחרה.

במלים אחרות, 'חוק המספרים הגדולים' עומד מאחורי קביעתי הנחרצת, שבדיוק כפי שרוב 'הקפלניסטים' מזדהים עם המדינה, עם הציונות, עם מגילת העצמאות וכל מה שכרוך בהן (לשיטתו של כל אחד מהם כמובן, יחי הפלורליזם), כך אין לי ספק לגבי מחוייבותם לדמוקרטיה של רוב אם לא כל היהודים היושבים ביהודה ושומרון (ובזכותם הטבח של ה-7 באוקטובר התחולל 'רק' במערב הנגב ולא לאורך כל ישובי העשירון העליון מצפון פתח תקווה ועד פאתי חדרה).

על השאלה מדוע בכל זאת עושה רושם ששיח הקצוות גובר על המציאות לא קשה לענות. לא מהיום ולא משלשום ולא מתמול-שלשום נוטה האדם, ואולי לא רק האדם, להגיב למיוחד, לבולט, לנוצץ (שלא כולו זהב כידוע) וכן הלאה. יהיו שיגידו שזה טבעי, במובן האבולוציוני של המושג.

רוצה לומר, שכחלק ממנגנון הקיום הביולוגי, המשותף מבחינה זו לחתולים ולבני-אדם, הממוצע, השכיח, הרווח, המובן מאליו, הוא בדיוק זה – מובן מאליו – ולכן אין טעם להשקיע בו מאמץ-תודעה שהאבולוציה פיתחה בנו ובכל בעלי החיים על מנת להבחין במהירות בין עמית לטורף.

כל מי שמכיר במעט את תולדות התקשורת ההמונית המודרנית, יודע שהסנסציונליזם, גם כשהוא מתחבא תחת מעטה של מכובדות-לאנשים-חושבים, הוא הקובע, שנאמר מה שנאמר על הכלב שנושך אדם לעומת האדם שנשך כלב.

ללא ספק, העוצמה של הרשתות החברתיות הופכת את כל העניין הזה למהיר עוצמתי ולכן דומיננטי יותר. אבל אין כאן שום חידוש. פתרון סבתא ידוע ומוכח: Don't. 

עבדכם הנאמן למשל איננו מחובר 'אפילו' לפייסבוק. גם עיתונים אינני קורא באופן שוטף, ועל השאלה כיצד אני 'מתעדכן', התשובה שלי היא קודם כל שאלה (והרי זו תכונה יהודית ידועה: כי על השאלה 'מדוע יהודי עונה בשאלה', התשובה היא: 'למה לא?') – יאמר לי מר מה הוא 'עידכון'? כלומר מה הן 'חדשות'? והרי אין אדוני יודע שרוב ה'חדשות' הן 'ישנות' בלי מרכאות?

חמאס נעלם מעזה? לא. תאונות הדרכים ממשיכות? כן. הרצח בחברה הערבית מתקיים? כן. כולם מתלוננים על מזג האויר? ודאי ודאי. הביביסטים משוכנים שהדיפ-סטייט שתה להם את ביבי? מה חדש. הרלביסטים ממשיכים לחשוב שהאיום המרכזי על ישראל יושב בקיסריה ולא בטהראן? כנ"ל.

אז הנה אני יודע 'חדשות', ולמרבה הפלא אני מבין אותן מעט יותר מהממוצע כי את הזמן שאינני מבזבז על עיתונים, אני משקיע בספרים, והתוצאה המקווה היא שהבנת המציאות שלי אולי אמינה יותר כי אני מבין טוב יותר, כך אני מקווה, את ההקשרים, שבלעדיהם לפיסות מידע אין שום משמעות 'עושה-שכל', אלא הן כמו אותו גרגיר סוכר המחמיא למוח אך שאיננו תורם לבניית הגוף והבריאות כלום ושום דבר.

ובנוסף, אני מקפיד כאמור להמנע מלעיסת הרעל של הידועות בציבור כ'רשתות חברתיות', שעליהן יש לומר את הדברים הבאים: הן ללא ספק רשתות, אבל אין בהן שום דבר חברתי כמעט, אלא אם מדובר במערכת תקשורת יעילה כמו האימייל, הוואטסאפ וכדומה. 

אדרבא, ככל שהרשתות החברתיות הן 'רשתות', הרי שהן רשתות-ציד בידי כוחות ידועים המפעילים אלגוריתמים ידועים, המעודדים שיח קצוות והדברים ידועים, ומכאן כל שנותר הוא להמנע מעישון, להתעמל ולהקפיד על תזונה בריאה. כי מה שנכון לגוף הבריא, נכון פי כמה לנפש.

ואחרי שתארתי מה אני נמנע מלעשות (לצרוך 'חדשות'), ומה מנסה להקפיד לעשות (לקרוא ספרים ולהבין הקשרים ובעיקר את השאלה החשובה הגדולה: מאין באנו ולאן אנו הולכים), הנה אני שב על הכרזתי לעיל: לידיעות המפחידות על הקצנת השיח "עד כדי מלחמת אזרחים" אין שום אחיזה במציאות. 

מה יש בהן? בדיוק מה שתואר לעיל: הספקת הצורך של אנשים לפחד, כי מה לעשות, וזה כבר כתוב אפילו במשלי, 'אשרי אדם חושש תמיד', כי ככה ברא אותנו הטבע.

אבל הטבע גם סיפק לנו קילו וחצי מוח, שחלקים ניכרים ממנו מאפשרים לנו לנהל את מערכת הפחדים וההפחדות וההתמכרויות לסנסציות, ואף פעם לא מאוחר לעשות בהם שימוש, שגם על זה כמובן יש פסוק מן המוכן: 'סוף מעשה במחשבה תחילה', ובימינו 'מעשה' כולל קודם כל מה אתה מספר לך ולבניך ולבני בניך ובנותיך ושכנותיך, על המצב. 

כי "בפיך ובלבבך לעשותו", כי "לא בשמים היא" אלא "כאן על פני אדמה" כמאמר המשוררת רחל, שהמליצה לנו כבר לפני כמאה שנה במקום לקטר על ארצי, פשוט לשיר לה.

 

יום שני, 21 באפריל 2025

עוד קטע מתוך ספרו ההולך ומסתיים לי של יוסף קסטין, 1931, נפלא.

 

דומה כאילו היסטוריה, שהיתה שרויה זמן הרבה במצב פאסיבי ובאפס-מעשה, שוקדת להשיג מה שאחרה ופיגרה לעשות עד עכשיו והתמכרה לפעולה נמרצה במידה מופרזה ביותר. אמנם ההווה עדין רובץ עליו המשא הכבד של מצב-הבינים, זאת אומרת של התנאים המיוחדים, הכרוכים במצב-הדברים בזמן שאחד הרעיונות עדיין לא הגיע לידי שליטה חפשית במקום התגשמותו ועדיין אנוס הוא להתגשם ולהתקיים תחת עול שיעבודם של השפעות ואינטיריסים פוליטיים נכרים. ההודאה בתנועה הציונית לא נעשתה למען עצמה בלבד, אלא במידה לא פחותה מכן מחמת צרכיה ועניניה של הפוליטיקה האנגלית. בשביל אנגליה היתה ארץ ישראל משמשת זה כמה מבטח צבאי ואסטרטגי שלה בים התיכון ביום המחרת, משום שלא דייה שראתה מראש שהיא עתידה לאבד את שלטונה במצרים, אלא שהוצרכה להעלות בחשבון את האפשרות, שמדינות אירופיות אחרות סופן שתהיינה תובעות לעצמן את זכות השליטה בים התיכון. ולפיכך השתמשה אנגליה בתביעה הציונית לגבי ארץ ישראל כדי להכשיר בכך כמשפט גם את תביעותיה של עצמה. ומשום כך אפשר היה לראות מראש, שהתהוותו והתפתחותו של קיבוץ יהודי בארץ מולדתו הקדומה תהא משועבדה להשפעתה הפוליטית של ממלכה גדולה מבחוץ.

הרי זה מצב, שאנו מכירים אותו יפה מתוך ההיסטוריה של העצמאות המדינית של העם היהודי. ומצב זה מסתבך ביותר על ידי שיחד עם התביעה, שהיהודים תובעים את הארץ לעצמם, נשמעת גם תביעתם של הערבים על ארץ זו. אין זה מעניננו לברר כאן עד כמה יש יסוד ונימוק לתביעה זו לגבי תביעת היהודים. דיינו לציין את העובדה, שגם בנידון זה אנו מוצאים חזרה על מאורעות של ההיסטוריה הקדומה. שלש פעמים בא העם היהודי לארץ ישראל: בזמן הכיבוש הראשון, לאחר גלות בבל ובימינו אלה. ושלש הפעמים האלה היתה הארץ נושבת על ידי עמים אחרים, אם כולה ואם מקצתה: על ידי הכנענים, על ידי שבטי האשורים-השומרונים המעורבים והעמים יושבי-הגבולות, שפרצו בינתים לארץ, ולסוף – על ידי אוכלוסין ערביים, שמקצתם יושבים ישיבת-קבע ומקצתם נודדים ממקום למקום. ובכל פעם עמד העם לפני הבעייה כיצד להתפשר עם יושבי הארץ. בעייה זו הריהי חמורה עכשיו ביותר. לשעבר נפתרה על ידי שיושבי הארץ הקדמונים נכבשו והובלעו מעט מעט בתוך העם. כיצד יהא נעשה מעשה-ההתפשרות בהווה, עדיין אי אפשר לראות מראש. על כל פנים יש כאן שני קושיים. קושי ראשון: בין הערבי והיהודי אין שום שייכות רוחנית ותרבותית. מאות שנים מפרידות ביניהם. הם נבדלים זה מזה על ידי קוי-התפתחות שונים תכלית שינוי. אין ביניהם שום נקודות מגע לא מן הצד הלאומי ולא מן הצד הציביליזטורי, לא מן הצד התרבותי ולא מן הצד הדתי. העתיד יורנו, אם אפשר יהיה ליצור נקודות-מגע כאלה על ידי יחסים כלכליים וחברתיים. והקושי השני שבדבר הוא, שמצב היהודים בעולם הורע במקומות הרבה במידה מרובה כל כך, שמן הנמנע הוא שלא יתמלטו מן הארצות, שלחצם גדול שם מנשוא. וכיון שהדוחק הכלכלי, שנתונות בו כמעט כל הארצות, גרם לידי כך, ששעריהן ננעלו בפני מהגרים זרים, נמצאו המוני יהודים – ובכללם פרוליטריון עצום ורב – במצוקה, שעלולה להביאם בכל רגע לידי מנוסה מבוהלה. וגם אותם מבין המדוכאים הללו, שעוד ביום אתמול היתה ארץ ישראל בשבילם מושג דתי, לכל היותר, הכירו בינתים את הממשות של ארץ זו, וכאילו על פי זכות טבעית הרי הם תולים את תקות יום המחר שלהם בהגירה לשם.

פרוציס זה טבעי הוא בתכלית ואפילו התנועה הציונית אינה יכולה להתנגד לו; שכן בשעה שהצד המדיני שלה הלך והתפתח בלי-חשך במידה יתירה, נעשה הכח הפנימי שלה, המכוון כלפי העם גופו, לעצמות חיה בפני עצמה. פירושו של דבר הוא: למרות התגבשותה של הפרובלימה הלאומית-המדינית מיטשטשים רשמי קצותיה החדים של התנועה, שנתייחדו לה עד עכשיו על ידי השם המפלגתי "יהודי לאומי" או "ציוני". היא נעשית – כלפי פנים – לתנועת עם, שהשמות הללו שוב אינם מעלים ואינם מורידים לגביה, לתנועה שמעוררת לפעולה את הכחות, שעל ידי חייהם הטבעיים הרי הם יוצרים בסופם של דברים את ההיסטוריה וחותכים את גורלו של הקיבוץ לעתיד, כדרך שעשו זאת קודם לכן. אופיה הקיבוצי-העממי של התנועה הולך ובולט ונראה לעין, וכל יהודי יש לו זכות להלוות לקיבוץ כללי זה, ואפילו בזמן שאינו מוכן להתמכר לרעיונותיו ומטרותיו של קיבוץ זה בפירוש ומתוך הקרבת אישיותו. וכיון ששוב אי אפשר יהיה שכל הנספחים אל הקיבוץ יהיו שווים לו לדעת, מן הצורך יהיה להתחיל במעשה חינוך ותיקון של בני אדם, מעשה חשוב מאין כמותו, שלא היה דוגמתו בהיסטוריה. שיבתם של בני אדם לארץ מולדתם הקדומה אינה אלא צד אחד של אותה הפרובלימה. לא פחות ממנו חשוב הוא הצד השני שבה, היינו הנסיון ליצור מכל השברים והרסיסים, שמתכנסים ובאים מכל כנפות הארץ, שהיו שקועים בהתבוללות ובהתנכרות ליהדות לכל זרמיהן וגווניהם, שקלטו כל מיני לשונות זרות, כל מיני רעיונות, נכסי-תרבות, דעות מדיניות ומושגי-מוסר נכרים – ליצור מכל הערבוביה הזאת אחדות אחת, שלא לפי החוקים של דיבוק-רגבים, אלא לפי חוקיו של כלל-הקיבוץ היהודי עצמו. כיום הזה כבר נתעוררה מלחמה על מהותם וטיבם של החוקים הללו, על משמעותם ומטרתם. כאן מתגלה לעינינו החזיון, שעם בעל היסטוריה עתיקה משל כל אומות העולם עומד לאחר הפסקה של אלפיים שנה בשעריה של היסטוריה חדשה, בפתחו של המשך היסטורי, ושואל את עצמו מה משמעותה של אותה ההיסטוריה.

פרשת ההיסטוריה, שמתחילה מעכשיו, מוטל עליה התפקיד לחסול את השאלה הזאת. אלא שיחד עם זה תתעורר גם השאלה בדבר הליקווידציה של הגלות, של יום אתמול, של איירופה. ישיבתו של היהודי אלפיים שנה באיירופה הריהו עובדה, ששוב אי אפשר יהיה להפרישה ממנו. אלא שהכרח לו לבדוק בדיקה יסודית את הירושה, שהעלה עמו מאיירופה. לכשיכיר שאלפיים שנות ישיבתו באירופה לא הספיקו לפתור את הפרובלימה שלו, לא בחומר ולא ברוח, ולא עוד אלא שלא פתרו אפילו את הפרובלימה האיירופית עצמה, יראה הכרח לעצמו לבדוק את האוצר ההיסטורי של עצמו, כדי להוציא משם נימוקים ורעיונות לצורך עיצוב צורת הקיבוץ של עצמו ולהמשכת קיומו. מן הנמנע יהיה, שבדיקה זו לא תלבש באחד הימים צורה של מלחמת-תרבות. תקופת-הבינים של הגלות, שנעה ונדה לכאן ולכאן בין רעיונות לאומיים חסרי-שלימות ובין רעיונות דתיים, שלא נתמצו כל צרכם; כובד המסורת, שרבים קיפחו את הזיקה אליה; תיקונה של צורת-מחשבה, שנתנוונתה ושטתה מן הדרך הישרה של מוסר-היהדות וסיגלה לה את המוסר האיירופי הרופף; החלפת הסדר, שלקחוהו מאת העולם שמסביב, בסדר ציבורי חי, שנוצר בכחות עצמם; הסתלקות מארח-חיים, שאינו עושה פירות, והתמכרות לכיבוש הארץ ולפעלתנות: על כל הדברים הללו כבר נידונים בקיבוץ החדש הזה.

צורות-החיים, שנוצרו עד היום, עדיין עשויות להשתנות, לפי שעדיין אינן קבועות וגמורות כל צרכן ועדיין לא יצרו מסורת. ואולם הגרעין הבריא והפורה של העם, שמעולם לא מת מיתה גמורה, כבר פעל ויצר דבר, שטבוע בחותם של קיום מתמיד, שאי אפשר לו להפסק אלא על ידי מעשה-הרס: במקום שהיהודי נזקק אל אדמת מולדתו הקדומה, שם שינה את פניה והפך מדברות וביצות, שחותם יושביהם האחרונים וקוצר ידם טבוע בהם, לאדמה פוריה. המושבות העבריות שבארץ משמשות נאות-חמדה של חריצות ושל התמכרות לעבודה בתוך ים של נחשלות, של ניצול הקרקע ושל פרימיטיביות עצלנית. שוב הארץ פורחת ושוב הריהי מקשרת אליה נפשות. עם ימי-המעשה האלה של הארץ והקרקע שוב הולכים ומשתרשים הנבטים הראשונים של היסטוריה חדשה באדמת המולדת.

[...] אין תימה בדבר, שהנסיבות הללו גרמו לו שנעשה גמיש ותקיף בדעתו כאחד, ענוותן ויהיר כאחד, חפשי ברוחו ועבד משועבד לחברה, קאפיטאליסטן ומהפכן-סוציאלי, אדם מאמין שאין כמותו בעולם וכופר בעיקר שאין כמותו. הוא היה אנוס להענות לכל קריאה וקריאה, שנשמעה בעולם; משום שכל מקום שהיו קוראים, היו מכוונים אליו הוא. עמים אחרים רשאים להחריש כשמגיע אליהם קול קורא, שאינם אובים או אינם רשאים לשמוע. ואולם היהודי אינו רשאי לאטום את אזניו, משום שאין לך אידיאה בעולם, שהוא – בעל האמונה בגאולת העולם – לא ראה הכרח לעצמו לבדוק את יסוד הגאולה שבה; ואין לך אידיאה בעולם, שהוא – המתנגד לעריצות וכח-הזרוע – לא ראה הכרח לעצמו להקריב למענה כל מיני קרבנות שבעולם. עליו התרגשו כל חבלי העולם, ולפיכך אנוס הוא לקבל את כל הטוב ואת כל הרע שנולד בעולם.

[...] אכן לא נקל היה לו, וגם כיום הזה, כיון שנטל-מעמסה כזה מוטל עליו, לא נקל לו למצוא לו דרך, שהיא דרכו שלו ושתמציא לו את היכולת להוסיף ולקיים את תפקידו. הפורעניות הקטנות והפורעניות הגדולות, שהתרגשו עליו, היו רבות ועצומות כל כך, שמעוני ודאגה אנוס היה לברוח אל הסימטאות הקטנות, אל המבואות הסתומים של ההתפּתחות.

[...] היהדות שלנו הריהי מציאות ודרישה כאחת, קיום לקוי ופגום מתוך שאיפה ומטרה לקיום כליל-שלימות. כיון שיש בנו רצון להאריך את קיומנו זה אי אפשר לנו לנסח ולהגדיר הגדרה מדוייקה מי אנו ומה טבענו ומה המטרה שאנו מבקשים להשיגה, כדרך שמשיגים מטרה קבועה באצטדיה. ואולם הדעת של המוצא, של היסוד, שגדל גידול אורגני, ושל עיקר שרשה של הנפש שבה וחיתה בימינו. מבחינה היסטורית אנו קוראים לזה אומה. אלא שאפשר לקרוא לזה בכל שם אחר, ובלבד שלא יהא בו משום כפירה לחוקי-החיים של כלל ציבורי זה, למהותה הביאולוגית והאוּטוֹפית, הסוציולוגית והדתית, לאובייקטיביות ההיסטורית ולכח-היצירה המשיחי שלה. אלה הם כחות-עולם, שאמנם מצויים הם בכל מקום, אלא שבתוך היהדות נתלכדו ונתרכזו במידה מרובה כל כך, שלמרות כל המעצורים אפשר שעתידים הם להעשות באחד הימים מציאות ממשית. יש דבר, שאפשר לקרוא לו זרם הרוחניות של העולם, ובתוך זרם זה סופם של כל הניגודים להיות נמסים וכלים באחד הימים.

וכך אנו עומדים בעולם: אנו מדולדלים ומנוּונים הרבה ויחד עם זה עסקנים אנו במידה מרובה; אנו חלשים, אלא שנתייחד לנו רצון אדיר במידה יתירה; אנו שנואים הרבה, אלא שאנו מלאים תקוה מרובה; יש לנו עבר גדול לאין קץ, הווה דל ועלוב, ועתיד, שאין לו יסוד ממשי אלא בכח-היצירה של לבות יהודים. הנה כי כן אתה מוצא, שהיסטוריה זו של עם אחד בעולם מלאה נפלאות ומוראים, מאורעות שבהכרח ומאורעות שבאקראי, אמתיות נצחיות וענינים ילדי-הזמן במידה מרובה כל כך, שאי אתה יכול לגשת אליהם בלי להעשות בעל אמונה עמוקה שלמעלה מכל עיקר דתי.

יואיל אפוא אלהים להיות בעזרנו גם בימים הבאים!


יום שלישי, 15 באפריל 2025

אז מי "חזה את השואה"? – ספוילר: אף אחד, 'אפילו' לא היטלר

 לחובבי ההאזנה הנה הרשומה בצורה של פודקאסט, והנה כאן ביוטיוב


          א. שלב ראשון, בירור מושגים:

 

להלן נסיון חסר סיכוי לדון בשאלה המתמידה הזו, באופן מדעי. כי מה הוא מדע? סך כל המאמץ העיוני הכרוך בנסיון להקיף אשה מ-365 מעלות כמאמר המשורר. ומיהו מדען? מי שלוקח על עצמו לנסות לעשות את הבלתי-אפשרי הזה, כלומר לכל הפחות להשתדל לברר את הדברים בשפת ליבם.

מה פירוש 'לחזות'? על השאלה הזו יש לפחות שתי תשובות: האחת לא חשובה, השנייה מאד חשובה.

התשובה הלא חשובה – בהקשר היהודי, 'חוזה שואה' הוא כל מי שחוזה בעיני רוחו השמדה טוטאלית של כל היהודים. נו, מבחינה זו אפשר לארגן רשימה ארוכה ונאה של אנשים שהיו רוצים את היעלמותו – לאו דווקא בגזים ובלהביורים – של העם היהודי. מרוג'ר ווטרז ועד כמה מושכי עט ברחוב שוקן פינת קפלן. היטלר בוודאי ראוי לתואר 'חוזה השואה' במובן הלא חשוב הזה. מדוע לא חשוב? כי 'חיזיון' במובן של 'משאת נפש' איננו מוביל למקום אליו מכוונת השאלה שבכותרת: הפיכת מעשה החיזוי למסקנה של היהודי לעשות משהו: לברוח, להלחם, לקפוא, להכחיש את יהודיותו, וכל כיוצא באלו.

ולעומתה, התשובה המאד חשובה – 'חוזה שואה' הוא כל מי שחזה את מימוש השמדת היהודים באופן בו התרחשה 'השואה' הספציפית, זו שכולנו מכירים מי יותר מי פחות, זו שאת זכרה מציינים אחרי פסח ולפני יום העצמאות.

מה שמוביל אותנו להמשך בירור המושגים: 'שואה' מה היא בדיוק? ובכן, כחובב קריאת ספרי עיון בכלל והיסטוריה בפרט, אני שמח לדווח לציבור הקוראים שעד לא מזמן, לכל הפחות עד לפני כ-30 שנה, אבל בוודאי עמוק עמוק אחרי 1945, המלה 'שואה' נעשה בה שימוש תדיר ושכיח בכתיבה עיונית, במשמעות 'הסתמית' של המלה, לאמור: ארוע לא נעים, אסון, בוקה ומבולקה, בשלל תחומים, מסביבה ועד רעידת אדמה, מתחבורה ועד כלכלה.

והואיל והשאלה שבכותרת היא כנאמר לעיל שאלה ספציפית העולה בדיונים ספציפיים הקשורים בארועים הספציפיים שארעו בשנים ספציפיות (שגם עליהן יש ויכוח: 1933-1945? 1939-1945? 1941-1944?) ליהודים ברחבי אירופה (ולא בכל אירופה, בספרד למשל לא, וגם לא באנגליה), הרי שהמדען אמור למקד את תודעתו ב'שואה' במובן הידוע והמתואר והמתועד במוסדות כמו 'יד ושם' למשל, מוזיאון 'לוחמי הגטאות', מוסד 'משואה' (האכסניה ששימשה הוגה דעות ידוע 'לזהות תהליכים' ידועים), וכדומה, לאמור: השמדה שיטתית של יהודים, בבורות ירי, באמצעות צינורות המחוברים לאגזוזים של כלי רכב, באמצעות שריפת בתי כנסת על יושביהם, ובהמשך בשיטות מדעיות למדי ששיאן – לא ראשיתן, שיאן – בתאי הגזים, שהרי כדי לאפשר השמדה שיטתית-סיטונאית-תעשייתית בגזים, חייבים היו המשמידים לארגן: א. מערך מסודר של איסוף יהודים ושינועם. ב. שיתוף פעולה משמעותי של אוכלוסייה מקומית בזיהוים של היהודים ואיתורם.

ואת כל האמור לעיל אף אחד, כולל לא רוב הנאצים ובוודאי כמעט אם לא כל עוזריהם, לא חזו, ולכן ובוודאי שאף יהודי, כולל לא אפילו זאב ולדימיר ז'בוטינסקי.                         

      ב. לאא היתה 'שואה' ללא מלחמה

"אתה טוען" – אני שומע אחד משני קוראי המאמר תוהה בליבו – "שאפילו הנאצים לא חזו את השואה"? כן. גם את זה אני טוען, תוך שאני מקפיד שוב להצביע על המובן השני של המונח 'חיזוי'.

על סמך מה? על סמך דיווחיהם של היסטוריונים של השואה (בין אם מדובר בתקופה שבין 1941 ל-1944 ובין אם הכוונה לשנים 1945-1933), לפיהם די מוסכם (וזה די הגיוני) שללא המלחמה העולמית שהתנהלה כפי שהתנהלה, רוב, אם לא כל המתואר והמתועד ב'יד ושם' ובנותיה, לא היה מתרחש.

והואיל ואנו יודעים ממחקריהם של היסטוריונים של המלחמה הזו, ששום שלב בה לא היה הכרחי (עד כדי כך ש'אפילו' הגאון-הנביא ז'בוטינסקי העריך סמוך לפרוץ המלחמה כי היא לא תפרוץ, זאת בהנתן הצלחת הפולנים “לנקוב נקב באגרוף הנאצי"), בוודאי לא התמשכותה לכמעט שש שנים, והתפשטותה לכל פינה באירופה כמעט, הרי שממילא ברור שאם תנאי להשמדה ההמונית היא מלחמה טוטאלית חסרת מעצורים, הרי שאילו המלחמה הזו לא היתה מתפשטת כפי שהתפשטה והתקיימה כפי שהתקיימה, ממילא לא היתה שואה, בוודאי לא בקנה מידה כזה.

והואיל ואת הנאצים הנהיגה הנהגה שגם היא – כך מדווחים ההיסטוריונים – לא ידעה בדיוק כיצד יתפתחו הדברים (הידיעה הזו שמורה רק להיסטוריונים של בדיעבד, כלומר להיסטוריונים שהם כהגדרתו הקולעת של נעמן כהן, היסטוריונים-פוליטיקאים), הרי שאפילו הנאצים לא חזו את השואה, ומכאן ברור מדוע כל מי שאיננו נאצי – קודם כל היהודים, כל היהודים – לא יכלו לחזות את השואה ולכן אף אחד לא חזה את השואה.

קחו למשל את קרובי משפחתי הגיבורים מארישה ומייטק פלג, חברי המחתרת היהודית והפולנית בקרקוב, מתחילת הכיבוש הנאצי. והנה מסתבר, ששני אנשים מעורים עד צוואר בעסקי רדיפה והשמדה נאצית, החליטו בתחילת 1944, מחשש שהם עומדים ליפול לידי הגסטאפו, למצוא מקלט בלא פחות מאשר בהונגריה. ואם שניים כמותם לא הצליחו 'לחזות את השואה' בהונגריה האנטישמית, מדוע שנצפה שאחרים יעשו זאת, אלא אם הם מושכים בעט על יסוד חוכמת-בדיעבד?

לא פחות חשוב: הטיעון אלמוני 'חזה את השואה' מקפל בתוכו את 'החוכמה' הגדולה לפיה מי ש'זיהה תהליכים' אמור כמובן להסיק את המסקנה המתבקשת וההכרחית: לכל הפחות לברוח, ומוטב כמובן 'לעלות לארץ ישראל' כי זו 'ארצם של היהודים'. כפתור ופרח. אני כציוני בוודאי אשמח לראות עוד 2 מליון יהודים סותמים את כביש 6, חופי ישראל ואת נתיבי איילון, כשלפחות עשירית מהם מיישבים "עכשיו!!!" את הבקעה כולה, ממרומי החרמון ועד חוף אילת.

אבל גם כאן תפקידו של המדען הוא לשכוח לרגע את תלמודו הציוני, ולהמשיך לנהוג הגינות כלפי העבר האנושי כפי שהתרחש בפועל. כי עיון מדעי מחייב הגינות, דיוק וצניעות, בלעדיהן קשה להבחין בעובדות קטנות, קל וחומר לקחתן בחשבון, אלו העובדות הקטנות מהן מורכבת התופעה המשונה הזו: חיי אנוש: ונגיד שאני, גאון ונביא, אולי לא כמו ז'בוטינסקי, ובכל זאת, אולי מתקיים בי הפסוק 'מי יתן כל עם ה' נביאים', מבין שמשהו רע עומד להתרחש 'אפילו' בבודפשט המעתירה, מה אז? לאן הולכים? ואיך? ומה עם סבתא החולה? ומה עם החתונה של בת-הדוד שסוף סוף מצאה זיווג? ומה יהיה עם הרכוש? ועוד ועוד שאלות שחכמי-הבדיעבד פטורים מהן, אחרת הם לא היו חכמי-בדיעבד.  

         ג. אבל ז'בוטינסקי 'חזה את השואה'! עובדה!! אז זהו, שלא. הוא רק ידע היסטוריה

רגע, האם הרצל לא חזה את השואה?? והרי בטיוטת הנאום שלו אל הרוטשילדים המופיעה ביומנו ב-13 ביוני 1895 כתוב במפורש:

"מן ההכרח אפוא שבסופו של דבר נגיע לתחתית, לתחתית שבתחתית. איך ייראה הדבר, איזו צורה ילבש, את זאת לא נוכל לשער. האם תהיה זו הפקעת רכוש עקב מהפכה מלמטה, או החרמתו בעקבות ריאקציה מלמעלה? היגרשו אותנו? הימיתו אותנו? אני משער שפחות או יותר ילבשו הדברים את כל הצורות שמניתי, ועוד אחרות. בארץ אחת, כנראה בצרפת, תבוא המהפכה הסוציאלית [...] ברוסיה פשוט יחרימו מלמעלה. בגרמניה יחוקקו חוקים של הפליה [...] באוסטריה לא יעמדו בפני אימת האספסוף הווינאי ויסגירו את היהודים [...] וכך יגרשו אותנו מן הארצות הללו וירצחו אותנו בארצות שנימלט אליהן".

ומה באשר לז'בוטינסקי? כידוע, כעשרים שנה לפני שקיבע את תיזת "קיר הברזל" שלכאורה אומרת הכל, שהרי 'הקיר' הוא הפתרון (צבא) המלמד על הבעיה (איום בהשמדה), הוא כבר דיבר על "ליל ברתולומיאוס" הצפוי ליהודים. וכיצד יש להבין את קביעתו-קריאתו ב-1933  - "יהודים חסלו את הגלות, ולא הגלות תחסל אתכם" – אם לא ביסוס וצידוק למהלך 'הקפלניסטי' שלו, לאיין את תוצאות הבחירות ב-1933 (בהן הובס הנביא מזהה התהליכים קולוסאלית: 14% לרוויזיוניסטים מול 44% של תנועת העבודה הציונית), באמצעות 'החלפת העם' (הקמת 'ההסתדרות הציונית הרוויזיוניסטית', בשם אחדות העם כמובן, עקרון-על שדגל בו מימיו הראשונים כאיש ציבור שבפועל עשה הכל כדי להמנע ממנו)? זאת ואף זאת: כידוע, בתשעה באב תרצ"ח (כמה סמלי!), נאם ז'בוטינסקי בוורשה ואמר:

"מזה שלוש שנים אני פונה אליכם, יהודי פולין, עטרת יהדות העולם, בקריאה. אני מזהיר אתכם בלא הפוגה, שהקטסטרופה מתקרבת [...] אינכם רואים את הר-הגעש שיתחיל תיכף לפלוט את אש ההשמדה [...] אינכם רואים, כי אתם טרודים ובהולים בדאגות יום-יום".

ומה לגבי תחזיתו המצמררת והמדוייקת של בן-גוריון, אמנם רכיכה-מרכסיסטית ובכל זאת אחד שהצליח לעשות דבר או שניים לטובת עתיד העם היהודי בארצו? בן גוריון 'חזה את השואה'! עובדה: ב-1934 הוא רשם ביומנו תחזית קודרת לגבי עתיד היהודים במלחמה איומה שתפרוץ לכל היותר תוך "חמש שנים".

שיטוט זריז במרשתת יגלה אינספור דוגמאות נוספות, המשעשעות ביותר הן כמובן מצידם של רבנים דגולים למיניהם, אבל אצלם זו לא חוכמה, להם הרי קו ישיר לחוזה האולטימטיבי של השואה, זה שהכל – כולל רציחתם בשלל רציחות משונות של 1.5 מליון מילדי ישראל – נהיה בדברו, אמן.

ובכן, לא ולא. עם כל הכבוד, ויש כבוד, לא מדובר בחיזוי-שואה (במובן של 'יד ושם') אלא בראיית-שחורות מובנת מאליה, שנאמר (משלי, כ"ח, י"ד): "אשרי אדם מפחד תמיד". מילא אדם, יהודי. מילא יהודי, אחד שמכיר את עברו, הכולל אינספור 'חוזי שואה' במובן הראשון (אלו שהיו רוצים להתעורר בוקר אחד ולראות שאין יהודים ובעיקר אין מצפון יהודי, העניין שהחריד שינה מעיניו של היטלר).

ומכאן שהרצל, ז'בוטינסקי ובן-גוריון מימשו בדבריהם את הציווי של ספר משלי. לא יותר ולא פחות. ומכאן שלא מדובר ב'חיזוי שואה' כאמור, אלא היכרות עם רשימת 'חוזי שואה' (במובן של משאת נפש) מכובדים, מאנטיוכוס ועד טורקוומאדה, מהישועים ועד וגנר, מהצלבנים ועד קוראי 'הפ-הפ' וכן הלאה. הרצל, ז'בו ובן-גוריון לא היו נדהמים לגלות היום את ממשיכי השושלת: מהזועביז עד הגידונלויז, וכמובן עושי-המעשים-לוקחי-האחריות: החיזבאללה מושא ההערצה של חומסקי, חמאס מושא ההערצה של נאורי הארווארד, ותנו כבוד ללוחמי החירות מדרום תימן ועד מרכז טהראן.

המכנה המשותף לכל אלו (וסליחה שלא הזכרתי את כולם), הוא קואליציה רחבה הפועלת כבר מאות רבות של שנים, של כל מיני יצורי-אנוש שלא אוהבים יהודים עד כדי שכך שהם היו רוצים שיהודים, בוודאי כציבור פעיל, יעלמו מעל פני האדמה.

עד לעת החדשה חוזי השואה היהודית הזו התבססו על פרשנות ידועה למונותיאיזם; מאז המאה ה-19 הם מוכרים בתואר 'אנטישמים'; ומאז הרבע הראשון של המאה ה-20 התווספו לרשימה גם נאצים, ולא, קתולים, מוסלמים, ישועים, סלפיסטים, אנטישמים, כותבי מאמרים בהארץ ובניו יורק טיימז, ונאצים הם לא היינו הך, לא אותו הדבר וגם לא עוד מקרה של טווידל-די וטווידל-דם, אבל לא כל נושא אפשר לפתח כראוי במסגרת מאמר אחד, מתארך-מדי-ממילא.  

   ד. 'מזהי תהליכים' ו'חכמים-בדיעבד': השילוב המנצח (של הפוליטיקה את ההיסטוריה)

ואחרי שנכתבו ואולי נקראו הדברים, האם הכותב ושני קוראיו באמת מאמינים כי דיון מדעי, כלומר ענייני וזהיר ומדוד ושקול, כפי שחייב להיות כל דיון בחברה המתבססת על חופש הביטוי (שערכו עלוב אם 'החופש' לא מגביל עצמו ב'איכות' ובתוכן הביטוי), יביא לקיצו את הדיון בשאלה הפוליטית הזו, 'מי חזה את השואה'?

שאלת-תם. שהרי לכולנו ברור כי באופן בו היא עולה בכל שנה בסתיו גיורא, לא מדובר בשאלה היסטורית, אלא בשאלה פוליטית, במובן הרע שלה. כי אם המטרה היא לחפש רמזים בעבר על מנת לבנות הווה טוב יותר, לשאלת 'חיזוי השואה' אין שום תפקיד. בוודאי לא זה שלכאורה עולה מהמימד הרטורי שלה, לאמור: 'אילו היו היהודונים מקשיבים לז'בוטינסקי הם היו מצילים את חייהם', או 'אילו ההנהגה הציונית היתה נמסרת בידי מזהה-התהליכים ז'בוטינסקי לא היתה מתרחשת השואה', וכל כיו"ב פירות באושים של חוכמת-בדיעבד שאין טיפשות גדולה ממנה.

כי כך או אחרת - סינוואר, ווטרז, חומסקי, זועבי וכן הלאה - לטענה שכל אלו 'חוזים שואה' וכי יש "לפחד" מהם, אין שום נפקא מינה. האם יש יהודי אחד החי בישראל המשוכנע שבהכרח ישראל היא המקום הבטוח ביותר ליהודים? בדיוק. אף אחד לא קם. ובכל זאת מפה לשם, מיד לפה, מפה לפה, ומתחת לשולחן, עם ישראל חי, חי וקיים.

וכל עוד רוצה להמשיך להתקיים, מעל ומתחת לשולחן, כדאי שיעסוק בשאלות שעליהן ניתן לתת תשובה שיש גם יש לה נפקא מינה: מה נחוץ, מה לא, מה ראוי, מה פחות, ובעיקר: איך עושים מה, וגם: מי.


יום ראשון, 13 באפריל 2025

בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים - הגיגים בעיקבות סדר פסח לא צפוי

 וכמובן צפוי לחלוטין מרוב הבחינות הידועות: המרחק בין שעת ההתחלה לשעת הסיום כארבע שעות, ריבוי המנות, השפעת היין, שיממונם של הפיוטים שבין הקינוח לאחד-מי-יודע, יבשושיותן המענגת (לחובבי הז'אנר) של המצות.

ולפתע לפני שאני מנסה לשתף בחוויה מיוחדת - כותרתה 'שמע ישראל' דווקא - אני לפתע שם לב למשהו שהחמצתי עשרות שנים כבר.

בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים. לרגע ניגשתי לבדוק במקורות שמא זכרוני מטעה אותי. אבל לא. זה הפסוק, אלו המלים, וכתוב שם אדם. ולא אדם מישראל, ולא עברי, ולא יהודי, אדם. כל אדם.

איזו אחריות לוקחים על עצמם יהודים להזכיר לכל באי עולם על משמעותה העגומה של עבדות מצרים, וסליחה משותפינו ל"שלום", שמאפשר להם להמשיך ולהפיץ את הפרוטוקולים של זקני ציון בכל חנות ספרים שמכבדת את עצמה בקהיר. סליחה על ש'מצרים' היא הדימוי למה שבחומש מופיע מאות פעמים - "בית עבדים".

והרי "בית עבדים" אפשר להקים גם בטוקיו, קליוולנד, רוסאריו, מדריד ופתח-תקווה. והדברים ידועים ולא לשם כך כינסתי עצמי חצי יממה בערך מאז שסיימנו לחגוג את הפסח הלא צפוי הנ"ל.

ומה היה בו לא צפוי? קודם כל השותפים. לראשונה בחיי אני שותף בסדר פסח בתור צד-ג' של צד-ב', הרי לא 'טבעי' במובן של משפחה-גרעינית או מורחבת. אז מה? אז כלום. רק מדווח. כי הבלתי-צפוי והבלתי-ידוע היו שם עוד לפני הרגע הראשון, עת המתנו בסבלנות עצבנית למעלית השבת שתעשה לנו טובה ותרד עד לקומת המרתף כדי לאסוף אותנו בקומה הראשונה משם הבטיחו לנו היא עולה בלי הפסקות עד לקומה העליונה. לעלות במדרגות רק אני רציתי, ובכל זאת, חג משפחתי אז ויתרתי.

וכל מה שלא צפוי בחג שאתה לא מכיר בו את רוב משתתפיו, בכלל ובפרט שמדובר בחג הפסח, עבורי - ולא רק עבורי - חג החגים, מרכזי מכל חג אחר, חשוב פי כמה ממתחרו הראשי: יום הכיפורים, יום משמים שרובו בעיני צביעות מאוסה, והיפוכו של דבר בחג הפסח, כל כולו עוצמה סיפורית, רגשית, צבעונית, קולינרית, אביבית, עמוקה, כי מה יכול להיות יותר נכון מאשר הציווי 'וכל המרבה לספר ביציאת מצרים הרי זה משובח'. 

הרבה יותר ממשובח, ואין טעם להוסיף סופרלטיבים על אלו שכבר הופיעו קודם לכן. כך בכל אופן עבורי הוא החג. ואני יודע ומכיר ולא כל כך מוקיר אבל מכבד בשם הליברליזם והפלורליזם וחופש הביטוי את כל הבדיחות וההלצות והעקיצות של יהודים אודות מנהגי החג, הביצים והמלח חה חה חה, האבק של המצה שהפך לו לגז ומחפש לו מוצא, תחרות המוצקות והצמיגות של החרוסת מול הקניידלאך.

וכנגד כל זה: הסיכוי שגם הפעם תתחולל תחרות הקריאה-המהירה בדרך לשולחן עורך, סוף סוף הגענו לאוכל, ואי אפשר בלי בדיחת הבדיחות הלעגנית-העצמית הידועה מכל, לאמור: תרבות יהודית מהי? מספרים סיפור על שפעם רצו להשמידנו, ואז אלוהים הציל אותנו, אז יאללה בואו נאכל.

אני בכל אופן, לא ברור לי היכן זה התחיל, ככל הנראה - די בוודאות בעצם - בבית, בבית של ההורים בקיבוץ, אבל לא בקיבוץ, אלא בבית של ההורים בקיבוץ, תיכף אסביר, תמיד ייחסתי חשיבות כבדת ראש לחג הזה (ובעצם לרוב מרכיבי התרבות היהודית שלי, כן, שלי, ממש מרגיש עליה בעלות, לא של יוצר אלא של יורש).

בקיבוץ חגגנו כמובן ברוב עם. אבל הסדר הזכור לי ביותר היה בשנה בה שיפצו את חדר האוכל, וועדת התרבות החליטה שאין ברירה אלא לפצל את הסדר הכללי, הגדול, שהקיף מאות רבות של אנשים, לכמה סדרים אזוריים. זכיתי ולקחתי חלק בסדר הקטן ביותר יחסית, שמנה 'רק' 80 איש בערך. 

ואיך זה קשור לבית? כי 'ועדת תרבות' היתה במשך שנים רבות האמא היקרה שלי, שממש בימים אלו אנו מציינים עשור ללכתה. עולה חדשה מארגנטינה, שלעולם לא השילה מעליה את מבטאה המיוחד, אבל חשוב מכך - את מודעותה המעט-מתביישת באותו מבטא מיוחד. 

אבל היא, כמו עשרות חברי קיבוצים אחרים, למדה את התרבות היהודית על מכמניה, ובעיקר אימצה את המסורות שפותחו בקיבוץ יגור למשל, יהודה שרת אם אני זוכר טוב ותסלחו לי שאני לא עושה את מה שאתם יכולים לעשות כרגע: להציץ בגוגל.

השורה התחתונה היא הבשורה הגדולה של טקסטים מיצלוליים, עם דגשים בקריאה ובליווי כלי הקשה, כך שלמימד הדיאלוגי המדהים שיש בהגדה של פסח תהיה בולטות כך שאפילו ילד בן 9 יבין אותם, בדרכו של ילד בן 9 כמובן.

והלחנים... הלחנים והשירים והחיבור ביניהם. והנה התקיים בנו הפסוק, "וכל העם רואים את הקולות". ממש כך.

ומאז עברו שנים. את הסדרים העצומים בקיבוץ המרתי בסדרים אינטימיים יותר, השיא היה סדר משפחתי של ארבעתנו. כנגד ארבעה שותפים דיברה התורה באותו ערב לפני כמה שנים, וכולנו, ארבעתנו, זכינו להיות גם טובים גם תמימים ובהחלט לא רשעים ועוד איך ובעבוע ידענו לשאול.

כי אם יש חג שתמיד נהניתי ללמוד וללמד אותו הרי שהוא פסח. רק תלחצו על הכפתור ותקבלו הרצאה מדוייקת על מה זה ארמי אבד אבי, וכיצד אריה בן-גוריון הציל את כבודו של פרק י' נדמה לי במשנה פחסים, פרק הכולל בסך הכל 411 מלים (כן, ספרתי).

411 מלים שהן שורש השורשים של החג האדיר הזה, וליודעי דבר (ולמי שלא: תשאלו או חפשו בבלוג הזה או תבקשו מאיזה צ'אטג'יפיטי דביל שיחפש את המידע הזה עבורכם), הכוונה היא לפסוק ט' שהועלם על ידי יהודי ימי הביניים מההגדה המסורתית, והרי מה לעשות והתקיים בנו הפסוק - ושוב תודה אריה בן גוריון - ויביאנו אל המקום הזה, ארץ זבת חלב ודבש.

אז כל זה אצלי בראש בתוך מעלית השבת בדרכי לקומה העליונה, והבלתי צפוי לפני. יהיה או לא יהיה. ואם לא יהיה, להיות או לא להיות. אין צורך להסביר אני מקווה, ואם כן, הנה שוב המייל שלי: udimanor@gmail.com

אז היה גם היה. וכל כך היה שגם יכולתי בקלות לבחור להיות , אבל גם לא להיות. סוד הצימצום שמור לכל אדם. שנאמר בכל דור ודור וגומר.

ומה היה. יהודים קוראים את ההגדה המסורתית. ואולי בעצם גרסא תמציתית שלה. אבל קוראים. והואיל וכולנו, רובנו בכל אופן, אלו שהביאו משקפיים (אם הם זקוקים להם, אני בינתיים טפו טפו לא), קוראים פחות משהיינו רוצים, קריאת המלים חלקית: התנועות מתחלפות, האותיות קופצות, המלים משתבשות, והמסר לא תמיד נמסר. כדרכה של מסורת. 

אבל קוראים. וקוראים וקוראים. ומדי פעם שרים. גם אב הסדר, יהודי צעיר בן 85, אוחז בטלפון כבפנס, במבטא ארגנטיני כבד, עם כפה גדולה על הראש, ובהתרגשות גדולה, מקריא את המלים, ומחמיץ גם הוא הברות ותנועות ודגשים וממשיך לקרוא, כי גם זו מימושה של יציאה מעבדות לחירות, כי המלים שלו, והעבודה הזו היא לו, לא להם, לו, כי הוא, גם הוא, איננו רשע.

ואחרי הארוחה מדברים. תוהים זה על קנקנו של זו, מעמיקים היכרות, כולנו יהודים מארץ ישראל. ולפתע, סיפור.  על רבנים שאחרי המלחמה הלכו לבתי מנזר לחפש ילדים יהודים שהתחבאו בהם. והילדים כמובן שכחו או הדחיקו ובכל מקרה למה שיתנו אמון במישהו ולכן אין טעם לשאול שאלות ישירות כדי להבדיל בין ילד שהוא אדם יהודי לילד שהוא אדם שאיננו יהודי.

ומה עשו הרבנים? כשהנזירים הנדיבים שבכל זאת החליטו לסכן עצמם ולהציל יהודים, הושיבו את כל הילדים, יהודים ולא-יהודים אל השולחן, אמרו הרבנים 'שמע ישראל', ואז הבחינו בקלות כיצד מזדקרות האנטנות אצל הילדים שבשל היותם יהודים נאלצו לעשות הכל על מנת לשכוח לא רק מי הם, ולא רק מאין באו, אלא מי הביא אותם לעולם ומדוע אין כבר סיכוי שהם יראו אותם אי פעם.

סיפור לא צפוי, ולא, לא לשם הלכו הדברים בסדר הפסח אמש, ולא משם הם באו. כן, החטופים הוזכרו, איך לא, ולא, לא היו דיבורים פוליטיים, כמה מפתיע ומבורך, אבל סיפרנו ביציאת מצרים. 

זו שעלתה בהגדה שרוב מי שהקריא בקול את מלותיה שיבש אותם מי יותר מי פחות (כן, כן, אצלי הקריאה היא ללא מתום, לא מתבייש בזה, אבל לא מבטל קריאתם של אחרים), וזו שהתבקשה מסיפורם של המבוגרים בכל אופן, אלו שיצאו ממצרים של ארגנטינה, או של מקסיקו, או של רומניה. ולא שלמי שנולד כאן אין מצרים לצאת ממנה, שנאמר בכל דור ודור וגומר.

כי כל עוד יהודים קוראים בהגדה של פסח, עם ישראל חי.