ונמשכת שיירה - בגנות הדטרמיניזם הדמוגרפי כי (אף פעם) לא הכל אבוד

 

א.     הבעיה

כידוע, החילונים, אלו שכונו פעם על ידי סוציולוג זריז בשם החביב 'אחוסלים' (אשכנזי, חילוני, ותיק, סוציאליסט, לאומי), הם 'מין בהכחדה': הם מביאים פחות צאצאים לעולם, חלקם עסוקים בלארגן דרכונים זרים, אחרים ברילוקיישונז לטווח לא ידוע ('עד שהילד יסיים אוניברסיטה'; 'בן כמה הילד?'; 'בן שנתיים'), וכן הלאה.

וזאת אף זאת: רובם מתרכזים במשולש גדרה-חדרה-קפלן, עם כמה שלוחות הולכות ונעלמות אף הם, בעמק-הוא-חלום (שהיה ואיננו עוד), בחיפה (שכבר לגמרי לא אדומה) ועוד פה ושם.

מכאן שהבעיה ברורה, והיטיב להגדיר אותה רבנו אריק איינשטיין, בשירו האלמותי, המנון-הדכאון האחוסלי: "הוי ארצי מולדתי את הולכת פייפן, קרעת לי את הלב לחתיכות קטנות, היה לנו חלום ועכשיו הוא איננו, אני כל כך עצוב, בא לי לבכות".

ובשתי מלים: הדמוגרפיה ניצחה. וזה עוד לפני שאמרנו על מיליארד וחצי מוסלמים טועים, על 7 מליון פלסטינים חביבים, ולהבדיל על  מליון חרדים. ובעוד שתי מלים: הלך עלינו.

ב.     הבעיה של הבעיה – פעם ראשונה

כידוע, האלקטוראט הרפובליקני בשפל המדרגה. לא משנה את מי יעמידו הרפובליקנים בארה"ב בראשם, האלקטוראט הטבעי של הדמוקרטים ינצח. תמיד. כי עם הדמוגרפיה אי אפשר להתווכח. כי הרפובליקנים היא המפלגה של הוואספים (לצורך העניין האחוסלים האמריקנים), וכמה וואספים נותרו מחוץ לניו-אינגלנד (לצורך העניין המקבילה של המשולש האחוסלי בישראל)?

הדמוגרפיה הדמוקרטית לעומת זאת, מובטחת: מהגרים ועוד מהגרים ובני ובנות מהגרים, בנות מהגרים שמביאות עוד בני ובנות מהגרים, ועליהם כמובן יש להוסיף את המהגרים הותיקים ואת השחורים והצהובים והירוקים וכל שאר הצבעים בקשת הלהטב"ית. או בקיצור: כידוע דמוגרפיה שווה אלקטוראט שווה פוליטיקה.

'הנה מוטלים בוחרינו שורה ארוכה ארוכה' חשבו לעצמם הג'ורג'-קלוניז כשהעמידו בראשות המפלגה הדמוקרטית את גילומו של הדטרמיניזם הדמוגרפי: גם נאווה, גם טובה, גם יפה, גם אופה, גם שחורה, גם בכירה, גם רהוטה, גם ממומנת, ומאחוריה יופי של מכונה משומנת.

אז חוץ מהמציאות הכל פעל פיקס כידוע. גם ב-2016 וגם ב-2024. כמובן, בהוליווד כמו בהוליווד: 60 מליון אמריקנים הוליכו את לה-לה-לנד פייפן, ושברו את הלב של הקלוניז לחתיכות קטנות.

אבל במציאות מסתבר שהשפוטים של הדמוגרפיה – מהגרים היספנים, מיליארדרים מהודו ואפילו כמה אינטלקטואלים יהודים – עשו חשבון פוליטי והעדיפו את הרע במיעוטו על פני הרבי של ברבי.

אז מה הבעיה של הבעיה? שהיא – הדמוגרפיה – איננה היסטוריה, אלא לכל היותר סטטיסטיקה, והיסטוריה פועלת תמיד באופן שונה מכפי שמקווים אלו שחושבים שהדטרמיניזם מכתיב הכל (כי אחרת הוא לא היה דטרמיניזם).

הבעיה היא שההיסטוריה מדווחת שוב ושוב שהדטרמיניזם לא יודע על העתיד כמעט כלום. מדוע אם ככה הדטרמיניזם לא מת אף פעם רק מחליף את מעריציו?  כי הוא מספק לאלו שלא בא להם לשתף עצמם בבנין העם והארץ, תירוץ מעולה לישיבה על הגדר, רגל פה רגל שם.

ג.      הבעיה של הבעיה – פעם שנייה

תקציר מנהלים – עוד לא התרחשה בעבר תחזית אחת, אחת!, שנגזרה מנתונים דמוגרפיים או מכל פרמטר דטרמיניסטי אחר כמו גזע, מין, גיל, מעמד וכדומה. מה לעשות ובני אדם הם גם פרמטרים אובייקטיביים, אבל לא רק פרמטרים אובייקטיביים, ככתוב בתורתנו: "בפיך ובלבבך לעשותו", וגם: "אחרי המעשים נמשכים הלבבות", וגם: "לא עליך המלאכה לגמור אבל אין אתה בן חורין להבטל ממנה", וגם: "סוף מעשה במחשבה תחילה".

וכל אלו – הפה, הלב, המעשים, הלבבות, המלאכה, הבטלנות (או הפניית גב לבטלנות) והמחשבה – כל אלו ללא יוצאים מהכלל אינם כפופים לתכתיבים דטרמיניסטים. לא גזע, לא לאום, לא מין, לא גיל, לא מעמד, לא.

ומכאן שהפתרון לבעיה של הבעיה ברור למדי: לחשוב, לעשות, להתחיל מהלב ולקוות שהפה יצטרף אליו, או להפך, או גם וגם. ומה אם ההצלחה לא תבוא או תהיה חלקית? נו, התשובה כבר ניתנה והיא מוכרת גם בלי להכיר את המקור בפרקי אבות: "לא עליך המלאכה לגמור ואין אתה בן חורין להבטל ממנה". 

ד.      רשות הדיבור לאלתרמן ולאחים בלפור והרצל חקק

אפרופו רבנו איינשטיין, קדם לו טרובאדור לא פחות ואולי (מה אולי, בטוח) גדול בהרבה, נתן אלתרמן שמו. ב-1938 למשל כתב אלתרמן את 'שיר סיום' (שלימים ישיר אותו אריק איינשטיין), ובו מופיעות מצד אחד המלים הללו: "אל תאמרו אנחנו עוד בארץ רק מיעוט, דווקא פה מוצדקת האופטימיות", ומצד שני "אל תאמרו ציון רקדי ומזמורים הנעימי, דווקא פה מוצדק מעט הרגש הפסימי". דבר והיפוכו? אולי. אבל אולי עוד יותר צמד טיעונים ששימש כהרמה להנחתה המוכרת והנכונה תמיד: "אל תרכיבו משקפיים, לא שחורות ולא ורודות, הסתכלו נא בעיניים, בעיניים פקוחות".

את המצווה הזו – לשמור על עיניים פקוחות – ציווה לנו רבנו נתן אלתרמן, ב-1938, באחת השעות הקשות באמת בתולדות הציונות, א-פרופו דמוגרפיה של 'הכל אבוד': כי ב-1938 חיו בתחומי המנדט הבריטי, ותחת פקודתו וריבונותו של המנדט הבריטי, כ-450 אלף יהודים,  לעומת מעט יותר מ-1 מליון ערבים.

זאת ועוד: מתוך 450 אלף היהודים היוו החרדים כ-10%, וכבר אז בשם 'אחדות העם' הם הפנו עורף לכל מה שלא מתרחש מתחת לפנס הקלוש של השטייטל. ומן הצד השני של מתרס מפני-הגב, פעל מיעוט יהודי קולני שייצג את אלו שכבר אז התעייפו מהעויינות הערבית, הסיבה היחידה מאז וכבר אז לסכסוך, והציעו שלל דרכים של ביטול עצמי לטובת קניית טוב ליבם הלא קיים של הערבים, או לפחות את  אדיבותם של הבריטים. והיו אפילו יהודים קומוניסטים שהמתינו לפלישת 'שמש העמים' מצפון.

וב-1938 יתר 400 אלף היהודים הציונים, הקפידו להתקוטט ביניהם בשלל מכות מעל ומתחת לחגורה: 'השמאל' היה בעיני 'הימין' למשל "בולשביקי-סטאליניסטי" ואילו 'הימין' בעיני 'השמאל' למשל היה "נאצו-פשיסטי".

ולצד הקללות ההדדיות, הדם הרע, הפרישה, הקנוניות והמניפולציות, התקיימו הבדלים של ממש בתחום המעמדי, וגם בענייני מתח בין העיר לכפר, בין עיר בורגנית כמו תל-אביב לעיר פועלית כמו חיפה, או בין ערים ציוניות כמו תל-אביב וחיפה לערים פחות ציונית – ע"ע חרדים – כמו ירושלים, כשברקע ישנם יהודים שכל מה שמדאיג אותם הוא רמת הביצוע של הפילהרמונית, כשבמקביל מחלקים בריוני 'גדוד מגיני השפה העברית' סטירות לחי למי שאמר, עוד לפני שאכל, קניידלעך.

דטרמיניזם ב-1938 היה אם כן מלוא חופניים. אלף תירוץ ומאה סיבות למה לוותר על החלום לבנות בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל במשפט העמים. והנה רבנו אלתרמן ציווה עלינו עינים פקוחות, וביאליק תודה וברכה לעבודה ולמלאכה.

והנה התהפכו הספרות, וב-1983 קיבלנו את צאצאיה של ההצלחה הציונית מציעים לשבת על הגדר, רגל פה רגל שם, ולהתבכיין על ארצם מולדתם שהלכה לה פייפן.

אבל ב-1983 היו כבר כאלו שבאמת זיהו תהליכים. שניים מהם, האחים הרצל ובלפור חקק כתבו כך ב-1983: "דרכו של המערך מגמדת אותו לדרגת מפלגה זעירה, תוך שהוא זונח את רעיונות מפא"י ההיסטורית לטובת דרכם של מפ"ם ושלום עכשיו. דווקא כך יאבד הסיכוי האחרון לחילופי שלטון, ולא תהיה שום מפלגה שתוכל להציג קו אקטיביסטי-ציוני מול הליכוד". 

ה.     רגע – העניין הוא מי ינצח את הליכוד?? או – מה זו 'ארץ ישראל הישנה והטובה'? כלומר: על מה הויכוח או ממה החשש?

הרדוקציה של הדמוגרפיה לקולות החיילים איננה הכרחית, אבל היא צורה לשים את הדברים על השולחן כמו שאומרים, א-פרופו הרחקת העדות לתוצאות הבחירות המפתיעות – פעמיים! - בארה"ב. כי זו בדיוק השאלה, ואצל האמריקנים אין לא חמסינים ולא חוכמות: השאלה ממנה הם הולכים אל הקלפי היא בדיוק זו: מה על השולחן? ומה על השולחן? לא יותר מאשר דמותה של המדינה, דמותה של החברה, דמותו של העתיד. האישי, הקהילתי, הלאומי, העולמי.

אז למה התכוונו המשוררים הרצל ובלפור חקק? לאו דווקא לתוכן פוליטי-חברתי-תרבותי (וכלכלי) כזה או אחר, אלא לעצם הויכוח על התוכן הזה, ויכוח שלדעתם – והם צודקים – חייב להתקיים על יסוד מה שהם כינו 'אקטיביזם-ציוני', צירוף מילולי שגם הוא איננו תוכן הכרחי, אבל בהחלט מסגרת רחבה מאד לשורה ארוכה של מעשים (ציוניים).

וזה הרי מה שתנועת העבודה, המקור הראשוני של האחוסליזמוס, עשתה בערך מיומה הראשון עד שהחליטו ראשי מנהיגיה להפוך לסניף של 'שלום עכשיו' במקרה הטוב, או למעבדה להרס השפה העברית במקרה הרע (מאד): הסתדרות עובדים (שגם דאגה לעובד כעובד אבל גם דאגה לפתח מקומות עבודה בלעדיהן אין לעובד היכן לעבוד); קופת חולים (למקרה שהעובדת ובני משפחתה חלילה חולים); ארגון ספורט (כי טוב לנפש הבריאה לחיות בגוף בריא); הוצאת ספרים (כי טוב לגוף הבריא להנות מנפש מרוממת); אומנות לעם (כי גם במנרה וברוחמה ראויים יהודים מארץ ישראל לצפות בסרטים ובהצגות); והואיל והערבים ממשיכים לעקם את האף לנוכח האקטיביזם הציוני המשגשג הזה, הקימה תנועת העבודה את ארגון ההגנה.

ועד כדי כך הצליח האקטיביזם הציוני בהנהגת תנועת העבודה, שהארץ מלאה מליוני עולים שעם הזמן העדיפו בחלקם המספיק גדול את המחנה הסוציו-פוליטי המתחרה, שלימים, ב-1973, הפך לליכוד, שמ-1977 הוא מציע ומקיים ובונה אקטיביזם-ציוני אחר: פחות רווחה יותר רווח; פחות כלכלה-לאומית יותר כלכלת-שוק; פחות התנחלות בגליל ובנגב ויותר התיישבות ביהודה ושומרון; פחות אריק איינשטיין ויותר שלומי שבת; פחות הפועל יותר בית"ר; פחות דיבורים על שלום יותר דיבורים על בטחון; פחות אליטיזם אוניברסיטאי יותר עממיות של מכללות; יותר בתי כנסת לחרדים פחות מתנס"ים לחילונים.

מה עדיף? מי צודק? אפשר, ראוי ואף חובה להתווכח על הדרכים השונות ולא פעם המנוגדות. אבל ויכוח ראוי לשמו מחייב ציונות בלי תנאים מוקדמים, בלי דטרמיניזם ובלי תירוצים. אדרבא: עצם קיומן של דרכים מנוגדות, או לכל הפחות שונות, מאלו שאיפיינו את 'ארץ ישראל הישנה והטובה', מעיד על ההצלחה הפנטסטית שלה, להפוך מבקושי 'מרכז רוחני' מינימליסטי א-לה- אחד-העם, ל'מדינת יהודים' משגשגת ועוצמתית, ברוחו הנבואית של הרצל.

ולכן דווקא הגאווה על ההצלחה ההיסטורית האדירה הזו (מ-24 אלף יהודים ב-1878 לכ-8 מליון יהודים 147 שנים לאחר מכן!), חייבת לעמוד ביסוד החובה להמשיך להאבק על דמותה של הציונות, אך מבלי לשכוח לכבד את עצם דרכם של ציונים אחרים, בבואם לדמיין את החברה והמדינה הציונית על פי רוחם, כבוד בלעדיו אי אפשר להציג את הדרך הרצויה הזו, האחרת או כל שילוב ביניהן.

לעומת זאת, מי שרואה בתמורה הגדולה שהתחוללה בישראל ב-40 השנים האחרונות, תמורה שכאמור עצם קיומה הוא הוכחה להצלחה של אקטיביזם ציוני נמרץ, בגדר אסון, איום, כפירה בעיקר, וכמובן 'פשיזם', 'הרס הדמוקרטיה', 'פופוליזם', או בקיצור ביביזם, ככל הנראה משוכנע שהציונות היא שלו, ורק שלו, מהבית.

ביטוי לכך הוא נטייתם של מחנכים ידועים לעוות את תכנית באזל שדיברה על 'בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל במשפט העמים', על ידי הוספת המלה 'ראויה' אחרי המלים 'בית לאומי', כשברור לכל מי הוא שיקבע מה 'ראוי' ומה לא, המחנך עצמו, אלא מי. וחמור מכך: יש כאן התנייה – תהיה הציונות 'ראויה' בעיני, טוב. אפילו אתגייס לצה"ל ללא תנאים. לא תהיה ראויה בעיני? אכתוב עוד מכתב שמיניסטים ואחתום על עוד עצומה הכופרת בזכות הממשלה הנבחרת להיות ממשלה נבחרת.

או כפי שהתבטא לפני כמה שנים בגסות רוח הקרובה להסתה, לא פחות מאשר שופט עליון  שהבטיח "לגדוע את ידו של מי שירים יד על בית המשפט", שהרי כמו 'הבית הלאומי הראוי', גם בית המשפט הוא שלו מהבית, רשום בטאבו, ואם מישהו בכל זאת יצליח חלילה להרים יד על בית המשפט, הנה התקיימה גם בו ההבטחה של הדמוגרפיה הדטרמניסטית, כי בית המשפט שהרימו עליו יד הוא חלק מ'ארצו מולדתו שהלכה לה פייפן'.

או כפי שהתנהגו, כמו אחרוני החוליגנים מאיצטדיון הייזל, הברברים שהירשו לעצמם לחבל בטקס פרס ישראל, ובכך אמרו למעשה שני דברים: א. שאין להם חלק ונחלה בממלכתיות הישראלית.  ב. שאין להם שום עניין בתיקון המציאות אלא רק בנביחות ונהמות ונפיחות כנגדה.

ו.        רשות הדיבור להיפוכנדר: או – גם ההצלחות בעבר להתגבר על דטרמיניזם מכל סוג, אינן בבחינת דטרמיניזם

כולנו יודעים מה כתוב על המצבה של ההיפוכונדר: "אמרתי לכם". לאמור, שהעובדה שמ-1938, שנה קשה ליהודים, עד 1983, הצליח הישוב היהודי לעלות מפחות מחצי מליון (כולל חרדים וקומוניסטים) לכמעט 3.5 מליון, או – להבדיל – שהעובדה שהליצן ההזוי ביותר בתולדות הפוליטיקה האמריקנית הצליח להתגבר לא 'רק' על הדמוגרפיה-הדטרמיניסטית (לכאורה) שהבטיחה (ממש לא) נצחונות דמוקרטיים בטוחים, אלא גם על הדמוגרפיה של המפלגה שלו (מה שמעלה את האפשרות שאולי לא מדובר בליצן), ובכן העובדה שהדטרמיניזם בעבר לא מימש עצמו, איננה מלמדת בהכרח שהדטרמיניזם אולי בכל זאת יצליח לממש את מה שצפון בו (לכאורה) בעתיד.

אכן כן. היסטוריון הוא איש המקצוע הראשון שחייב לקבל מראש כל אפשרות אנושית (במסגרת הפרמטרים האנושיים הטבעיים: מטבוליזם בסדר גודל של כ-2000 קלוריות ליום; הזדקנות בקצב כזה או אחר; פגיעות למחלות; חיים בחברה; חוסר יכולת לנשום אוויר מתחת למים ותלות בהרבה מאד טכנולוגיה כדי להיות מסוגל לעוף ואפילו לנוע ביעילות ממקום למקום).

ומכאן למסקנה המתבקשת האפשרית, הלא היא הנחת המבוקש, שאריק איינשטיין צדק, והלוך הלכה לה פייפן 'ארץ ישראל הישנה והטובה' – שזו, אגב, צורה מתוחכמת לומר שמה שיש עכשיו (1973!!) הוא 'חדש ורע'. אבל זו מסקנה מתבקשת אפשרית, ולכן איננה מתבקשת, הגם שהיא אפשרית.

כי אפשר אחרת.

ז.       אז מה אדוני מציע? קודם כל ירידה מהגדר, ואחרי התייצבות בטוחה על קרקע המציאות מלאת הסתירות, "לשתף עצמנו"

מסתבר שלאיינשטיין יש גם שיר ידוע לא פחות מאותה התקופה, ובו הוא קורא לנו, לצאת "לעבודה", כי היא חובה גם "לעצמך" וגם "למשפחה". אז מה העבודה הזאת לנו? כאמור: לרדת מהגדר ולשתף עצמנו בבניין העם והארץ.

אכן לא פשוט לוותר על הפוזה הצדקנית. ולא רק כי ההיפוכונדר עשוי להיות צודק, עובדה, הוא מתחת למצבה, יותר חולה מזה אי אפשר. אבל אחרי ההחלטה לרדת מהגדר, הדברים נהיים פשוטים יותר. כי זו דרכו של גלגל התנופה. מרגע שהחל להסתובב, קל לו יותר לתפוס תאוצה.

אכן כן: האתגר הדמוגרפי אתגר. אבל אתגר הוא גם הזדמנות, ולא בכדי מלמדת אותנו העברית על קשר לא מקרי בכלל בין אתגר לתגרה, אבל גם בין תגרה לתגר, שזה מלה אחרת לרוכל, שזה מקצוע המבוסס על ירידה לשוק, מקום בו יש כל מיני אנשים, הבאים מכל מיני דמוגרפיות ומנסים להגיע להבנות.

מסובך? לא יותר מאשר המציאות עצמה. הנה זה בעברית סוציו-פוליטית פשוטה וישירה: בניגוד גמור לתכתיבי הדמוגרפיה, אזרחי ישראל, כולם ללא יוצא מהכלל, הם אנשים שאפשר לבדוק אתם דברים לגופם. על מנת לעשות מעשה כזה, מעשה שאולי ימשוך את הלבבות, אין ברירה אלא להשאיר את הדמוגרפיה בבית, רצוי בכספת, כדאי לשכוח את המספר, כדי לא להתפתות לשקוע שוב בביצות היאוש ובתירוצי הדטרמיניזם.

מה פירוש דברים לגופם? פשוטם כמשמעם: מה מעניין את אדוני, מה מדיר שינה מעיניו, מה ממלא את ליבו, מה משאת נפשו, על מה הוא מוכן לוותר ועל מה פחות, מה הוא חושב עלי ומה הוא חושב על מה שאני חושב עליו, וחוזר חלילה.

 

ח.     וגם הנגב עוד יהיה פורח, ועוד נדאג שהזקן יהיה שמח.

פוליטולוג היה מתרגם את כל האמור לעיל לשפת המפלגות והרשימות. אלקטוראטולוג היה מתרגם את האמור לעיל לשפת סיכוייהן המספריים של רשימות ומפלגות ומנהיגים ודמויות. סוציולוג היה נמשך מטבע עיסוקו לדמוגרפיה ולדטרמיניזם.

אבל מי שמכבד את ציר הזמן ואת יצירת החיים, לא יכול שלא לזכור שהאדם הוא כל מיני דברים, גם, אבל לא רק, דמוגרפיה-גזע-מין-לאום, אלא גם כל אלו, אבל תמיד טיפה יותר (או פחות, תלוי מי, תלוי איפה, הדברים ידועים).

ואם הוא יודע לזכור אדם מה הוא, הוא גם יודע שעוד לפני החישובים הנחוצים של הפוליטולוגים, האלקטוראטולוגים והסוציולוגים, קודם כל יש לרדת מהגדר, לא רגל פה, לא רגל שם, אלא שתי הרגליים על האדמה, לא בעבים מעל, ולהמשיך את שיר השיירה, הנמשכת, מהמאה שעברה.

כי בדיוק כפי שתאר זאת מוהר, לא היסטוריון אבל עוד טרובאדור גדול: "בלשונות רבות מספור דיברנו, וזה את זה כמעט בכלל שלא הכרנו, ומקומות רבים מאוד עזבנו, ורק מקום אחד רצינו ואהבנו, ומקומות רבים מאוד עזבנו, ואל הארץ, אל הארץ באנו, מקצות ערב, מרוסיה ופולניה, הדלקנו אור גם בדימונה גם בדגניה, איכרים וחלוצים, שעמלו עבדו בפרך בלי לראות את סוף הדרך. ומכל הגלויות ועם כל הבעיות עם נוצר וארץ קמה ושפה אשר נרדמה שוב התחילה מתעוררת ומדברת ומדברת, מסביב יהום הסער, רב הקושי והצער, אבל יש על מה לשמוח, יש עוד אומץ, יש עוד כח. איך ישראל צומחת מסביבנו, היא חזקה יותר מכל חסרונותינו, ועכשיו עוברים אנחנו, לא שקטנו ולא נחנו, לא ימשיכו בלעדינו, זוהי הרפתקת חיינו".

 והנה כל הרשומה ביוטיוב והנה בספוטיפיי