עוד קטע מתוך ספרו ההולך ומסתיים לי של יוסף קסטין, 1931, נפלא.

 

דומה כאילו היסטוריה, שהיתה שרויה זמן הרבה במצב פאסיבי ובאפס-מעשה, שוקדת להשיג מה שאחרה ופיגרה לעשות עד עכשיו והתמכרה לפעולה נמרצה במידה מופרזה ביותר. אמנם ההווה עדין רובץ עליו המשא הכבד של מצב-הבינים, זאת אומרת של התנאים המיוחדים, הכרוכים במצב-הדברים בזמן שאחד הרעיונות עדיין לא הגיע לידי שליטה חפשית במקום התגשמותו ועדיין אנוס הוא להתגשם ולהתקיים תחת עול שיעבודם של השפעות ואינטיריסים פוליטיים נכרים. ההודאה בתנועה הציונית לא נעשתה למען עצמה בלבד, אלא במידה לא פחותה מכן מחמת צרכיה ועניניה של הפוליטיקה האנגלית. בשביל אנגליה היתה ארץ ישראל משמשת זה כמה מבטח צבאי ואסטרטגי שלה בים התיכון ביום המחרת, משום שלא דייה שראתה מראש שהיא עתידה לאבד את שלטונה במצרים, אלא שהוצרכה להעלות בחשבון את האפשרות, שמדינות אירופיות אחרות סופן שתהיינה תובעות לעצמן את זכות השליטה בים התיכון. ולפיכך השתמשה אנגליה בתביעה הציונית לגבי ארץ ישראל כדי להכשיר בכך כמשפט גם את תביעותיה של עצמה. ומשום כך אפשר היה לראות מראש, שהתהוותו והתפתחותו של קיבוץ יהודי בארץ מולדתו הקדומה תהא משועבדה להשפעתה הפוליטית של ממלכה גדולה מבחוץ.

הרי זה מצב, שאנו מכירים אותו יפה מתוך ההיסטוריה של העצמאות המדינית של העם היהודי. ומצב זה מסתבך ביותר על ידי שיחד עם התביעה, שהיהודים תובעים את הארץ לעצמם, נשמעת גם תביעתם של הערבים על ארץ זו. אין זה מעניננו לברר כאן עד כמה יש יסוד ונימוק לתביעה זו לגבי תביעת היהודים. דיינו לציין את העובדה, שגם בנידון זה אנו מוצאים חזרה על מאורעות של ההיסטוריה הקדומה. שלש פעמים בא העם היהודי לארץ ישראל: בזמן הכיבוש הראשון, לאחר גלות בבל ובימינו אלה. ושלש הפעמים האלה היתה הארץ נושבת על ידי עמים אחרים, אם כולה ואם מקצתה: על ידי הכנענים, על ידי שבטי האשורים-השומרונים המעורבים והעמים יושבי-הגבולות, שפרצו בינתים לארץ, ולסוף – על ידי אוכלוסין ערביים, שמקצתם יושבים ישיבת-קבע ומקצתם נודדים ממקום למקום. ובכל פעם עמד העם לפני הבעייה כיצד להתפשר עם יושבי הארץ. בעייה זו הריהי חמורה עכשיו ביותר. לשעבר נפתרה על ידי שיושבי הארץ הקדמונים נכבשו והובלעו מעט מעט בתוך העם. כיצד יהא נעשה מעשה-ההתפשרות בהווה, עדיין אי אפשר לראות מראש. על כל פנים יש כאן שני קושיים. קושי ראשון: בין הערבי והיהודי אין שום שייכות רוחנית ותרבותית. מאות שנים מפרידות ביניהם. הם נבדלים זה מזה על ידי קוי-התפתחות שונים תכלית שינוי. אין ביניהם שום נקודות מגע לא מן הצד הלאומי ולא מן הצד הציביליזטורי, לא מן הצד התרבותי ולא מן הצד הדתי. העתיד יורנו, אם אפשר יהיה ליצור נקודות-מגע כאלה על ידי יחסים כלכליים וחברתיים. והקושי השני שבדבר הוא, שמצב היהודים בעולם הורע במקומות הרבה במידה מרובה כל כך, שמן הנמנע הוא שלא יתמלטו מן הארצות, שלחצם גדול שם מנשוא. וכיון שהדוחק הכלכלי, שנתונות בו כמעט כל הארצות, גרם לידי כך, ששעריהן ננעלו בפני מהגרים זרים, נמצאו המוני יהודים – ובכללם פרוליטריון עצום ורב – במצוקה, שעלולה להביאם בכל רגע לידי מנוסה מבוהלה. וגם אותם מבין המדוכאים הללו, שעוד ביום אתמול היתה ארץ ישראל בשבילם מושג דתי, לכל היותר, הכירו בינתים את הממשות של ארץ זו, וכאילו על פי זכות טבעית הרי הם תולים את תקות יום המחר שלהם בהגירה לשם.

פרוציס זה טבעי הוא בתכלית ואפילו התנועה הציונית אינה יכולה להתנגד לו; שכן בשעה שהצד המדיני שלה הלך והתפתח בלי-חשך במידה יתירה, נעשה הכח הפנימי שלה, המכוון כלפי העם גופו, לעצמות חיה בפני עצמה. פירושו של דבר הוא: למרות התגבשותה של הפרובלימה הלאומית-המדינית מיטשטשים רשמי קצותיה החדים של התנועה, שנתייחדו לה עד עכשיו על ידי השם המפלגתי "יהודי לאומי" או "ציוני". היא נעשית – כלפי פנים – לתנועת עם, שהשמות הללו שוב אינם מעלים ואינם מורידים לגביה, לתנועה שמעוררת לפעולה את הכחות, שעל ידי חייהם הטבעיים הרי הם יוצרים בסופם של דברים את ההיסטוריה וחותכים את גורלו של הקיבוץ לעתיד, כדרך שעשו זאת קודם לכן. אופיה הקיבוצי-העממי של התנועה הולך ובולט ונראה לעין, וכל יהודי יש לו זכות להלוות לקיבוץ כללי זה, ואפילו בזמן שאינו מוכן להתמכר לרעיונותיו ומטרותיו של קיבוץ זה בפירוש ומתוך הקרבת אישיותו. וכיון ששוב אי אפשר יהיה שכל הנספחים אל הקיבוץ יהיו שווים לו לדעת, מן הצורך יהיה להתחיל במעשה חינוך ותיקון של בני אדם, מעשה חשוב מאין כמותו, שלא היה דוגמתו בהיסטוריה. שיבתם של בני אדם לארץ מולדתם הקדומה אינה אלא צד אחד של אותה הפרובלימה. לא פחות ממנו חשוב הוא הצד השני שבה, היינו הנסיון ליצור מכל השברים והרסיסים, שמתכנסים ובאים מכל כנפות הארץ, שהיו שקועים בהתבוללות ובהתנכרות ליהדות לכל זרמיהן וגווניהם, שקלטו כל מיני לשונות זרות, כל מיני רעיונות, נכסי-תרבות, דעות מדיניות ומושגי-מוסר נכרים – ליצור מכל הערבוביה הזאת אחדות אחת, שלא לפי החוקים של דיבוק-רגבים, אלא לפי חוקיו של כלל-הקיבוץ היהודי עצמו. כיום הזה כבר נתעוררה מלחמה על מהותם וטיבם של החוקים הללו, על משמעותם ומטרתם. כאן מתגלה לעינינו החזיון, שעם בעל היסטוריה עתיקה משל כל אומות העולם עומד לאחר הפסקה של אלפיים שנה בשעריה של היסטוריה חדשה, בפתחו של המשך היסטורי, ושואל את עצמו מה משמעותה של אותה ההיסטוריה.

פרשת ההיסטוריה, שמתחילה מעכשיו, מוטל עליה התפקיד לחסול את השאלה הזאת. אלא שיחד עם זה תתעורר גם השאלה בדבר הליקווידציה של הגלות, של יום אתמול, של איירופה. ישיבתו של היהודי אלפיים שנה באיירופה הריהו עובדה, ששוב אי אפשר יהיה להפרישה ממנו. אלא שהכרח לו לבדוק בדיקה יסודית את הירושה, שהעלה עמו מאיירופה. לכשיכיר שאלפיים שנות ישיבתו באירופה לא הספיקו לפתור את הפרובלימה שלו, לא בחומר ולא ברוח, ולא עוד אלא שלא פתרו אפילו את הפרובלימה האיירופית עצמה, יראה הכרח לעצמו לבדוק את האוצר ההיסטורי של עצמו, כדי להוציא משם נימוקים ורעיונות לצורך עיצוב צורת הקיבוץ של עצמו ולהמשכת קיומו. מן הנמנע יהיה, שבדיקה זו לא תלבש באחד הימים צורה של מלחמת-תרבות. תקופת-הבינים של הגלות, שנעה ונדה לכאן ולכאן בין רעיונות לאומיים חסרי-שלימות ובין רעיונות דתיים, שלא נתמצו כל צרכם; כובד המסורת, שרבים קיפחו את הזיקה אליה; תיקונה של צורת-מחשבה, שנתנוונתה ושטתה מן הדרך הישרה של מוסר-היהדות וסיגלה לה את המוסר האיירופי הרופף; החלפת הסדר, שלקחוהו מאת העולם שמסביב, בסדר ציבורי חי, שנוצר בכחות עצמם; הסתלקות מארח-חיים, שאינו עושה פירות, והתמכרות לכיבוש הארץ ולפעלתנות: על כל הדברים הללו כבר נידונים בקיבוץ החדש הזה.

צורות-החיים, שנוצרו עד היום, עדיין עשויות להשתנות, לפי שעדיין אינן קבועות וגמורות כל צרכן ועדיין לא יצרו מסורת. ואולם הגרעין הבריא והפורה של העם, שמעולם לא מת מיתה גמורה, כבר פעל ויצר דבר, שטבוע בחותם של קיום מתמיד, שאי אפשר לו להפסק אלא על ידי מעשה-הרס: במקום שהיהודי נזקק אל אדמת מולדתו הקדומה, שם שינה את פניה והפך מדברות וביצות, שחותם יושביהם האחרונים וקוצר ידם טבוע בהם, לאדמה פוריה. המושבות העבריות שבארץ משמשות נאות-חמדה של חריצות ושל התמכרות לעבודה בתוך ים של נחשלות, של ניצול הקרקע ושל פרימיטיביות עצלנית. שוב הארץ פורחת ושוב הריהי מקשרת אליה נפשות. עם ימי-המעשה האלה של הארץ והקרקע שוב הולכים ומשתרשים הנבטים הראשונים של היסטוריה חדשה באדמת המולדת.

[...] אין תימה בדבר, שהנסיבות הללו גרמו לו שנעשה גמיש ותקיף בדעתו כאחד, ענוותן ויהיר כאחד, חפשי ברוחו ועבד משועבד לחברה, קאפיטאליסטן ומהפכן-סוציאלי, אדם מאמין שאין כמותו בעולם וכופר בעיקר שאין כמותו. הוא היה אנוס להענות לכל קריאה וקריאה, שנשמעה בעולם; משום שכל מקום שהיו קוראים, היו מכוונים אליו הוא. עמים אחרים רשאים להחריש כשמגיע אליהם קול קורא, שאינם אובים או אינם רשאים לשמוע. ואולם היהודי אינו רשאי לאטום את אזניו, משום שאין לך אידיאה בעולם, שהוא – בעל האמונה בגאולת העולם – לא ראה הכרח לעצמו לבדוק את יסוד הגאולה שבה; ואין לך אידיאה בעולם, שהוא – המתנגד לעריצות וכח-הזרוע – לא ראה הכרח לעצמו להקריב למענה כל מיני קרבנות שבעולם. עליו התרגשו כל חבלי העולם, ולפיכך אנוס הוא לקבל את כל הטוב ואת כל הרע שנולד בעולם.

[...] אכן לא נקל היה לו, וגם כיום הזה, כיון שנטל-מעמסה כזה מוטל עליו, לא נקל לו למצוא לו דרך, שהיא דרכו שלו ושתמציא לו את היכולת להוסיף ולקיים את תפקידו. הפורעניות הקטנות והפורעניות הגדולות, שהתרגשו עליו, היו רבות ועצומות כל כך, שמעוני ודאגה אנוס היה לברוח אל הסימטאות הקטנות, אל המבואות הסתומים של ההתפּתחות.

[...] היהדות שלנו הריהי מציאות ודרישה כאחת, קיום לקוי ופגום מתוך שאיפה ומטרה לקיום כליל-שלימות. כיון שיש בנו רצון להאריך את קיומנו זה אי אפשר לנו לנסח ולהגדיר הגדרה מדוייקה מי אנו ומה טבענו ומה המטרה שאנו מבקשים להשיגה, כדרך שמשיגים מטרה קבועה באצטדיה. ואולם הדעת של המוצא, של היסוד, שגדל גידול אורגני, ושל עיקר שרשה של הנפש שבה וחיתה בימינו. מבחינה היסטורית אנו קוראים לזה אומה. אלא שאפשר לקרוא לזה בכל שם אחר, ובלבד שלא יהא בו משום כפירה לחוקי-החיים של כלל ציבורי זה, למהותה הביאולוגית והאוּטוֹפית, הסוציולוגית והדתית, לאובייקטיביות ההיסטורית ולכח-היצירה המשיחי שלה. אלה הם כחות-עולם, שאמנם מצויים הם בכל מקום, אלא שבתוך היהדות נתלכדו ונתרכזו במידה מרובה כל כך, שלמרות כל המעצורים אפשר שעתידים הם להעשות באחד הימים מציאות ממשית. יש דבר, שאפשר לקרוא לו זרם הרוחניות של העולם, ובתוך זרם זה סופם של כל הניגודים להיות נמסים וכלים באחד הימים.

וכך אנו עומדים בעולם: אנו מדולדלים ומנוּונים הרבה ויחד עם זה עסקנים אנו במידה מרובה; אנו חלשים, אלא שנתייחד לנו רצון אדיר במידה יתירה; אנו שנואים הרבה, אלא שאנו מלאים תקוה מרובה; יש לנו עבר גדול לאין קץ, הווה דל ועלוב, ועתיד, שאין לו יסוד ממשי אלא בכח-היצירה של לבות יהודים. הנה כי כן אתה מוצא, שהיסטוריה זו של עם אחד בעולם מלאה נפלאות ומוראים, מאורעות שבהכרח ומאורעות שבאקראי, אמתיות נצחיות וענינים ילדי-הזמן במידה מרובה כל כך, שאי אתה יכול לגשת אליהם בלי להעשות בעל אמונה עמוקה שלמעלה מכל עיקר דתי.

יואיל אפוא אלהים להיות בעזרנו גם בימים הבאים!