תחייה גאווה פחד בושה - מחשבות על 'הימים הנוראים' של הציונות

משנכנס אדר מרבין בשמחה

משנכנס אלול מרבין בתשובה

משנכנס אפריל-מאי על אחת כמה וכמה: גם שמחה וגם תשובה. כלומר הרהור בתשובה המשמחת - הציונות על כל הצלחותיה (הבלתי יאומנו מנקודת מבט היסטורית), ועל כל מחיריה.

הנטייה האנושית לעיין במציאות באמצעות קטגוריות זוגיות, משולשות ומרובעות טבעית, מובנת, נוחה, יעילה ובכל מקרה חלה גם עלי באשר גם אני אנוש בעל נטיות אנושיות. חם-קר, גבוה-נמוך, חירות-שוויון-אחווה, דם יזע ודמעות, עם ישראל-ארץ ישראל-מדינת ישראל,  וברשומה הזו תחייה גאווה פחד ובושה, שהן למעשה פעמיים-פעמיים כי הן גם ריבוע וגם שני זוגות.

התשובה הציונית המתמשכת שלי, 'נכון לעכשיו' כבר יותר מ-30 שנה, מאז שהתחלתי להבין ברצינות מאין באתי ולאן אני הולך, היא תחייה-גאווה.

אני ציוני מתוך תחושת גאווה ושותפות לתהליך התחייה הלאומית ששורשיו אי אז באמצע המאה ה-19, עם התעוררות הלאומיות היהודית, זו של משה הס למשל, והמשכה מפתח-תקווה והרצל וחיים וייצמן וכן הלאה, דרך בן-גוריון, שרת, אשכול, אלון ולא פחות חשובים מייסדיה של 'קבוצת ניצנים' בה נולדתי ובני דורם, ועולי שנות החמישים, שניים מהם ההורים שלי, ובני דורם, ועוד ועוד מליוני יהודים שבאו הנה כפי שאמר רייב עלי מוהר ושר רייב איינשטיין "ממקומות רבים" ו"מכל הגלויות"

השילוב הזה של גאווה בתחייה טוב לכשעצמו. אבל הוא בולט וחזק יותר ביחס לחלופה, זו המשלבת פחד ובושה. לא מעט ישראלים חיים בארץ הזו בתחושה של פחד, פחד מהחלופה הלא-ישראלית, בין אם זה פחד כלכלי ובין אם זה פחד בטחוני וכל שילוב בין השניים.

אפשר להבין את הפחד היהודי. שורשיו עתיקים וחוויותיו במאה ה-20 ידועות ואין צורך להוסיף מלה בנושא, בכלל ובפרט משנכנס אפריל-מאי. לבי אליהם גם אם אינני מזדהה עמם. ולא שאני לא פוחד. נאמר כבר במקורותינו 'אשרי אדם דואג תמיד'. יציאה לכביש מחייבת קורטוב של פחד השומר אותך חד בין אם אתה נוסע ברכבת בין אם ברכב דו-גלגלי. ומה שנכון לסכנות הכבישים נכון גם לשאר מרעין בישין: בריאות, פרנסה, חמאס, חיזבאללה. הכל נכון ועדיין השאלה הקבועה היא 'מה יותר'? תחייה או פחד?

תחייה.

או לכל היותר ריסון הפחד בגבולות התחייה. זוהי נוסחה אנושית טובה. זו התשובה. ראוי לחזור אליה, לתשובה הזו. התחייה. התקווה.

אם את הפחד האנושי במתכונתו היהודית אני יכול להבין ולקבל, הנה עם הבושה יש לי בעיה גדולה יותר. ישראלים לא מעטים, או ליתר דיוק ישראלים שיכולתם לעשות רושם כאילו הם מרובים - זאת בזכות כלי התקשורת העומדים לרשותם, אם באופן ישיר ואם באופן עקיף - חיים כאן בתחושה עמוקה של בושה. בושה על עצם קיומה של ישראל, בושה על שחצי מליון מאזרחיה חיים מעבר ל'קו הקדוש' ששורטט בצבע ירוק בלי יותר מדי כוונות ומשמעות באביב של שנת 1949, בושה על שראש הממשלה שלהם מתנהג כפי שהוא מתנהג, בושה על שהמדינה שלהם - מה לעשות, הם יודעים זאת ובכל זאת הם שומרים שתיקה - היא לא רק הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון ואחת הדמוקרטיות החיוניות ביותר בעולם, אלא שהיא מצליחה להיות דמוקרטיה כזו במציאות בטחונית מורכבת ביותר, והישגיה בתחום זה מתממשים באמצעות הצבא המוסרי ביותר בתולדות האנושות. את כל זה יהודי-הבושה יודעים. הם רק לא יכולים להודות בכך כי זה סותר את תשובת הבושה שלהם. בעניין הזה הם לא מסוגלים לשבור שתיקה ובכך הם פוגעים בצלם האדם  שלהם.

כן, יש הרבה סיבות לחוש בושה במדינה הזו. יש בכלל הרבה סיבות להרגיש בושה כאדם במציאות הגלובלית כמובן. בושה שלי יש מים זורמים בברז ואני לא מהרהר כלל האם יש או אין בהם חידקי כולירע בעוד שבמרחק של 1000 ק"מ מכאן יש אנשים בסהרה שמה שמבדיל מבחינתם בין חיים למוות הוא בעלות על קנקל אותו ימלאו במים נגועים ויעמידוהו בשמש הקופחת כדי שזו תהרוג את החיידקים וכך הם יוכלו להנות משתיית מים ללא סיכון. בושה שאני עומד לצאת מהבית בידיעה שראש הממשלה שלי לא מתכנן להשליך על השכונה שלי חבית חומר נפץ ואם יש צורך מבחינתו אז מנה יפה של גז סארין, ואילו בני אנוש לא פחות ראויים ממני לחיים הגונים ובטוחים החיים בערך 200 ק"מ מכאן חווים כבר שש שנים את החוייה הזו, והדברים ידועים.

גם בושות מקומיות לא חסרות תודה לאל ולפקידי האוצר. בכל יום הולכים לעולמם 40 ניצולי שואה. עוד 40 איש שכבר לא יהיה צורך לארגן להם קצבה עלובה בגובה של תקציב הקיסמים בתאגיד הון פיננסי שראשיו, ברשות ובסמכות ובמסגרת החוק משלשלים לכיסם כ-15 אלף שקל לשעה, כל שעה, כל היום, כל השנה, כבר שלושים שנה. ובושה שמערכת המשפט שובתת ועובדי משרד החוץ שובתים ובושה ש-40% מהעובדים בישראל לא יכולים אפילו לחשוב על שביתה כי אין להם זמן כי הם עובדים בשתי משרות ומגיעים בקושי לשכר החציוני העומד על 65% מהשכר הממוצע שזו בושה לא פחות גדולה.

רשימה חלקית. אבל היא לא משנה את התשובה שלי על שאלת חיי כאן. כי בושה היא אסטרטגיה דלה מאד לתיקון העמוק הנדרש כאן. בושה היא מבוא לצדקנות וצדקנות היא האחות התאומה של הניכור ושל הטהרנות, וניכור וטהרנות הם נחלתם של 'האנשים החושבים' היושבים היכן שיושבים וממטירים עלינו רעל של בושה וקיתונות של פחד.

לכל היותר 'בושה בגבולות הגאווה' אבל למה בכל פעם לנסות ולרבע את המעגל המרובע הזה? לא. פחד בגבולות התקווה? בסדר. לבושה אין שום תפקיד. אפשר, הגיע הזמן, טוב יהיה אם לקראת שנת ה-70 (יש לנו שנה שלמה אם כך) פשוט נוותר עליה.

חג שמח (בגבולות התוגה).

ידיעה שהגיעה (אלי) זה עתה

ראש משלחת 'הצלב האדום' בישראל וברשות הפלסטינית, ז'אק דה מאיו אומר בראיון עם סבר פלוצקר בידיעות אחרונות (מוסף 'ממון', 21 באפריל, 2017) הדברים הבאים : 

"בישראל אין אפרטהייד.אין משטר של עליונות גזע על גזע של שלילת זכויות אדם.  ישראל מאפשרת לנו - בניגוד למדינות רבות כולל מערביות- גישה מהירה לבכירים

 בצבא,בשירות בתי הסוהר ובשירותי ביטחון אחרים.הגענו למסקנה חד משמעית  שאין פקודה צהלית לירות בחשודים כדי להרוג,כפי שניסו לשכנע אותנו גורמים  פוליטיים. לצלב האדום אין אובססיה עם ישראל.משבח את ההפנמה המעמיקה  של עקרונות החוק ההומניטרי הבינלאומי בצד הישראלי ".

אין לי את הראיון המלא, אבל כשאשים עליו את ידי אפרסם את כולו.

עד אז מישהו יכול לארגן לז'אק דה מאיו מנוי לעיתון לאנשים חושבים??? 

הפיזיקה של העתיד - על עוד נסיון (משכנע למדי לשם שינוי) לחזות את העתיד

רשומה זו תנסה לתאר בקיצור האפשרי (ההערכה שלי עם כתיבת מלה זו היא שהרשומה הזו לא תסתיים בפחות מ-1500 מלים) את ספרו של מיצ'יו קאקו, 'הפיזיקה של העתיד'.

קאקו, בניגוד למה שחשבתי מצלילו של השם, הוא אמריקני מלידה. הוא כבר בן 70, והוא פיזיקאי, ועוד עליו אפשר כמובן לקרוא אצל הרבנית ויקיפדיה

הספר שלו מנסה לתאר כיצד יכול\אמור\רצוי העולם להראות בשנת 2100. לצורך העניין הפרק האחרון בספר (המקיף כולל אינדקס וכן הלאה 375 עמודים בסך הכל, אבל גדולים ודחוסים אבל יש פה ושם איורים ותרשימים) מתאר יום בחייו של איש החי בשנת 2100: ביתו, בריאותו, מקצועו, ריכבו, שותפיו לעבודה, בעיות סביבתיות (מנהטן בסכנת הפצה בגלל התחממות כדור הארץ), תחביביו (פוקר בשעות לילה מאוחרות עם שותפים מהקצה השני של העולם), וגם קרן, הדייט החדש שלו, שהיא כבר בת 62 (הוא בן 72) אבל נראית בת 40 לכל היותר (גם הוא, ושניהם נראים כפי שהם נראים בזכות תגליות עליהן מדבר הספר בפרקים אחרים). הפרק מסתיים כמו סדרת טלויזיה טובה בקטע של 'שנה לאחר מכן' - קרן כבר בהריון, והזוג הצעיר-מבוגר-חסר גיל -חסר דאגות (חוץ מהסכר המגן על מנהטן) עסוק בשאלה כיצד והאם להשביח גנטית את העובר (שהם בכוונת מכוון לא רוצים לדעת את מינו כדי לשמור כמה הפתעות לעתיד).

ביתו ניתן להרכבה ולפירוק וכל קירותיו הם מסכים המקושרים לרשת המידע

בריאותו תקינה כאמור ועוד למעלה מכך אבל זה לא אומר שאין מחלות ב-2100. סרטן למשל עדיין מחלה שכיחה אבל ההבדל הוא שבזכות טכנולוגיית איתור-מוקדם זמינה הנמצאת בקירות, במברשת השיניים, בבגדים ולמעשה בכל פינה, אין דבר כזה 'גידול' כי פשוט התאים הסרטניים למיניהם מאותרים בזמן ומושמדים באמצעים ננו-טכנולוגיים (ולא, הקורא יכול להרגע, השם 'שמעון פרס' לא יוזכר להלן ולמרבה הפלא הוא לא מוזכר בספרו של קאקו אפילו לא פעם אחת! וגם לא יובל נח הררי, לכו תבינו)

ריכבו נוסע מהדרייב-וויי לאוויר ובחזרה לחנייה בחברת ההנדסה בה הוא עובד על מוליכי על וכמובן שהרכב נוסע לבד מנקודה לנקודה ובחזרה

שותפיו לעבודה חלקם בני אדם (יצירתיים, בעלי שכל ישר ובעלי יכולת להבחין בתבניות) וחלקם רובוטים (שהם לא יצירתיים, נטולי שכל ישר וחפים מכל יכולת להבחין בתבניות)

על הבעיות הסביבתיות כבר דיברנו קצת ואין אלא להוסיף כאן שקאקו הוא אופטימיסט, כמעט משיחיסט-טכנולוג, ולכן הוא מודע לאתגרים הסביבתיים שיצרה המהפכה התעשייתית, אבל באותה נשימה הוא מבסס את האופטימיות שלו על אותו הכוח בדיוק - המדע - שאחראי למהפכה התעשייתית שהביאה את האנושות (אותנו ואותו) לרגע ההיסטורי בו אנו נמצאים. או כפי שקאקו עצמו מתאר זאת:

"אנו חיים בזמנים מלהיבים. המדע והטכנולוגיה פותחים בפנינו עולמות שבעבר התקיימו רק בחלומותינו. כשאני מביט על עתיד המדע, על שלל אתגריו וסכנותיו, אני רואה תקווה אמיתית. בעשורים הקרובים אנו נגלה על הטבע יותר משגילינו במשך כל ההיסטוריה האנושית -עשרות מונים יותר".

אודה ולא אבוש שכהיסטוריון יש לי רתיעה מתחזיות בכלל ובפרט תחזיות רחוקות ומקיפות כל כך ("כיצד ישנה המדע את גורל האנושות ואת חיי היום יום שלנו עד שנת 2100" - זו כותרת המשנה של הספר)

הנטייה הראשונה שלי היא לחשוב על העניין הבסיסי ביותר  - מדע וטכנולוגיה לא יודעים יותר מדי על מטרות חברתיות. בני אדם הם אלו שאמורים להחליט מה לעשות באמצעות מדע וטכנולוגיה.

אבל קאקו כותב את זה בעצמו כל כך הרבה פעמים בספר, שגם כשהוא מנתח בצורה שטחית להחריד עניינים שאני מבין בהם יחסית מעל לממוצע - כמו ההיסטוריה של הכלכלה הפוליטית - אני לגמרי סולח לו, כי אני מבין מה הוא רוצה לומר ואני מבין שהוא לא משיחיסט-טכנולוגי עיוור, למרות שהוא לא מסתיר לרגע את עמדותיו הערכיות המסתכמות בציטוט יפה מאד המסיים את הספר, ציטוט מאת מהטמה גנדי:

"שורשי האלימות:
עושר ללא עבודה
עונג ללא מצפון
ידע ללא אופי
מסחר ללא מוסר
מדע ללא אנושיות
סגידה ללא הקרבה
פוליטיקה ללא עקרונות"

אני משוכנע שבאנגלית - קל וחומר עם הטינגה-טונגה של המבטא ההודי - זה נשמע עוד יותר טוב.

כך או אחרת, אלו ערכיו של קאקו (ואני מקבל אותם ללא עוררין אם כי צלופחי העופרת ידעו לספר לכם שלא תמיד אני מצליח לעמוד במבחנם) והוא בונה את התיזה שלו בהתאם, וטוען וחוזר וטוען שהמדע והטכנולוגיה - אם רק יכוונו למקום הנכון - יקדמו עולם נטול אלימות.

וכן, ולמען הסר ספק, קאקו מתייחס לא 'רק' לייצר האדם הקיים כפי שהוא טוען כבר כ-100,000 שנה, לטוב ולרע, ללא שינוי (הוא מכנה זאת 'מנטליות איש המערה', מנטליות שיש בה רע כי היא הבסיס לחשדנות ולגזענות, אבל היא מנטליות שיש בה בסיס לטוב - הרצון לקשר ולמגע, החברתיות האנושית, הסולידריות). קאקו מתייחס גם לרוע המוכר מהעבר הקרוב-רחוק (מלחמות העולם) ולזה המוכר מכותרות העיתונים (הפנדמנטליזם המוסלמי).

אז אחרי שהסרנו ספק, מלה על מה מבסס קאקו את הבטחון העצמי שלו. והרי יש לא מעט אנשים בימינו המדברים על מדע כאילו היתה עוד 'דת' (ליצנים מסוג זה זוכים למקום של כבוד באקדמיות בכל העולם, כולל בזו הישראלית), ובכלל - קאקו לא שמע על אינשטיין שאמר ש'הכל יחסי' כלומר 'הכל בראש' ו'הכל הולך' כי 'הכל נראטיבים'?

אז זהו. שלא. קאקו הוא מדען. פיזיקאי, לא סתם היסטוריון. בעולם בו הוא חי ופועל מתווכחים על תיאוריות מדעיות ועל הבנה של נתונים ולא על עצם קיומו של המדע. בעולם של קאקו לא קיימים אנשי מקצוע, פיזיקאים אחרים, שיגידו לו מן חוכמה גאונית כמו זו המופצת כמעט בכל חוג להיסטוריה ברחבי ארץ הקודש ובאזורים מיושבים אחרים על הפלנטה שלנו: 'אין פיזיקה. יש פיזיקאים'.

אז על מה מבסס קאקו את הבטחון העצמי שלו? על ארבעה חוקי פיזיקה, שכולנו שמענו עליהם בהזדמנות כזו או אחרת, ואולי לא כולנו הבנו ובכל אופן הנה הם:

א. חוק הכבידה ('ההמצאה' של ניוטון)
ב. חוקי האלקטרומגנטיות (רשימת 'הממציאים' ארוכה מדי)
ג. החוק הגרעיני החלש ('תורת הקוונטים' שעליו, נגיד, אחראים אנשים פלנק, בוהר, שרדינגר, הייזנברג)
ד. החוק הגרעיני החזק (שוב פעם אינשטיין עם האי שווה אמסי בריבוע)

אפשר לגגל כמובן אם רוצים להבין עוד וברור שגם אם ננסה כל החיים להבין עוד ונצליח להבין עוד אף פעם לא נצליח להבין הכל. ובכל זאת, הקשר בין חוקי הפיזיקה האלו לבין המציאות הוא בערך זה:

א. חוק הכבידה מסביר את היחסים בין הגופים (מבלוקים הבונים בית ועד כוכבים הנמשכים על ידי שמשות)
ב. האלקטרומגנטיות מאפשרת את מה שאני עושה כרגע (ואתם): כל מה שקשור בחשמל ואלקטרוניקה וכן הלאה
ג. תורת 'הקוונטים' (מלשון 'כמות קטנה') עוסקת בהתנהגות של חלקיקים זעירים מכדי שאפשר יהיה למדוד בו זמנית היכן הם נמצאים ולאן הם מתקדמים כי הם קטנים יותר ממכשיר המדידה שעצם השימוש בו משפיע על התוצאה שהוא אמור לתת.  אבל הפיזיקה הזו איפשרה גם את הופעת הטרנזיסטור שהדרך ממנו אל המעגל המודפס וממנו לקירות או עדשות מגע שהם למעשה מחשבה יחסית קצרה.
ד. היפוכו של דבר - החוק הגרעיני החזק מתייחס לגופים העצומים, מהשמש החביבה שלנו ועד לחור שחור שאי אפשר לראותו כלל.

רייב יוטויוב, תלמיד חכם מצטיין שלמד אצל רייב גוגל, מסוגל ללמד ולהדגים את כל הדברים הללו ולכן אין טעם שאנסה לעשות באמצעות הבנתי המוגבלת את מה שיודעים לעשות פי כמה טוב ממני עוזריו ומוריו של רייב יוטויוב זצוק"ל

קאקו, על הבסיס המוצק הזה, מסביר לנו פרק אחר פרק את ההשלכות במישור המעשי. ואלו רשימת הפרקים מהם מורכב הספר:

עתיד המחשב (בכמה מלים: עד 2100 הכל זה מחשב [חוץ ממה שלא])

עתיד הבינה המלאכותית (קאקו לא מוטרד ברצינות מתסריטי אימה לפיהם הרובוטים עומדים להכניס אותנו לגן חיות ואת השאר להפוך למזון אורגני)

עתיד הרפואה (כאמור, סרטן כמו הצטננות לא יעלם אבל 'בגדול' רק בריאות צופה לנו העתיד)

ננו-טכנולוגיה (קשור לרפואה ולעוד הרבה מאד תחומים מרתקים. 'בגדול' הפרק הזה מדבר על התפקיד הגדול ששמור לטכנולוגיה הקטנה)

עתיד האנרגיה (פרק מרתק. הכי נגיש לאדם הסביר - ויסלח לי צלופח העופרת שכרגע העמדתי עצמי במדרגת האדם הסביר. בכל אופן, נכון לעכשיו - הספר ראה אור ב-2011 ולכן נתוניו הם לכל המאוחר מ-2010 - האנרגיה של האנושות מתבססת על 33% נפט, 25% פחם, 20% גז, 7% כוח גרעיני, 15% ביומסה והידרואלקטריקה [אל תשאלו אותי מדוע הוא שם את שתי הקטגוריות הללו ביחד שהרי אין ביניהן שום קשר ודמיון], 0.5% סולרי ומתחדש. אבל על פי הפרק נעשים בכל רגע מעשים שלא יאומנו בכמה וכמה חזיתות, כולל היתוך חם שרייב גוגל יסביר לכם מה זה, אל תשכחו לחפש גם ITER, פרוייקט מטורף למדי)

עתיד המסע בחלל (תכל'ס? פרק מיותר. מזכיר את המערכון ב'לול' "חדשות המדע": 'אין חדשות במדע'>זו היתה תכניתנו 'חדשות במדע'. בסדר, מעט הגזמתי. קאקו בכל אופן היה נעלב אילו היה יודע עברית ובטעות היה קורא את הרשומה הזו. הרי לעדותו מה שחולל בו את הרצון להיות מדען פיזיקאי היה ילדותו המאושרת אי שם בקליפורניה מול הטלוויזיה ששידרה לו פנטזיות כמו פלאש גורדון, באק רוג'רס ו'מסע בין כוכבים' עם דוקטור ספוק ובים-מי-אפ סקוטי והרפליקייטור והטרייקורדר ומאוחר יותר דאטא האלוהי ו-Q העוד יותר אלוהי והבורג ועוזריהם ימח שמם ואת מי שכחתי. בכל אופן, עד 2100 המסעות בחלל אולי יזכו לכמה הישגים, אבל כפי ששרו יגאל בשן ואני לא זוכר מי אחרי שנכשלו בתחרות לאירו-ביזיון, גם ב-2100 רוב האנושות יתקיים בה הפסוק: 'אנחנו נשארים בארץ'. ולכן, תכל'ס? פרק מיותר או לפחות לא מאד חשוב).

עתיד העושר (פרק חשוב אבל בעייתי כי קאקו מנסה את כוחו כהיסטוריון כלכלי-פוליטי וההסברים שלו הם אמנם מעניינים מאד אבל לא היסטוריים ולא פוליטיים)

עתיד האנושות (ובמסגרתו עובר קאקו לדבר שפת עתידנים מהסוג שהאייזק אסימובים החלו לפתח לפני 60 שנה בערך. סוגי ציוויליזציות, מקומה של ציוויליזצייתנו החביבה, המשיחיות החייזרית לפיה ברגע שחייזרים יגידו 'היי חבר'ה, וואטסאפ?', הכל יבוא על מקומו בשלום בערך והחברים של בן לאדן וחאלד משעל ואטיפ ארדוגן יכו על חטא ויגידו 'געוואלד! איך יכולנו לעסוק בביצה שנולדה ביום טוב כשיכולנו ללמוד עוד פרק בהילכות קוונטען!, או משהו כזה. אבל פרק מעניין ומלא השראה למרות הכל)

וזהו. הפרק האחרון על הסכר במנהטן ועל קרן בת ה-62 ועל מוליכי העל וכן הלאה נקרא בפשטות: 'החיים בשנת 2100'.

מיד משחרר אתכם. רק עוד כמה התבוננויות ספציפיות וזהו.

מקרוב משפחה שלי שמעתי לראשונה - ממש לא מזמן - על 'הסינגולריות'. כן, כן, ויקי הרבנית ורייב גוגל ואנחנו מיושרים על אותה רמת ידע. 'בגדול' אם הבנתי נכון מדובר בתחזית פסימית ביותר במרכזה הטענה שהמחשבים יהיו כל כך חכמים תוך שבועיים-שלושה לא יותר משניים-שלושה עשורים שהם לא רק ישתלטו עלינו אלא על היקום כולו כי הנטייה של המחשבים תהיה לבנות מכונות ומחשבים יותר ויותר ויותר ויותר ויותר וכן הלאה ויותר ויותר חכמים ומכיוון שהם לא מבינים שום דבר אחר חוץ מיותר ויותר אז היותר והיותר הזה יביא לכך שהמחשבים יסנגלו את היקום וכך הוא יגיע לקיצו.

אני מניח שלא באמת הבנתי את הסינגולריות עד סופה, אבל דווקא בגלל זה 'מתחשק' לי לצטט ציטוט שמביא קאקו מפיו של אדם שאני רוצה להניח וקל לי להיות משוכנע ללא צל של ספק שהוא כן מבין מה זה סינגולריות והנה מה שהוא - שמו דאגלס הופשטטר (ההוא מ'גדל אשר באך' - כן קראתי, לא, לא הכל הבנתי, כן זה היה די מתיש אבל כן, אני עקשן) - אמר על הסינגולריות:

"זה כאילו שתיקחו הרבה אוכל טוב וקצת גללי כלבים ותערבבו אותם כך שלא היה אפשר לדעת מה טוב ומה רע. זו תערובת אחידה של זבל ורעיונות טובים, וקשה מאד להפריד בין השניים, משום שאלה אנשים חכמים; הם לא טיפשים" (הציטוט לקוח מה'אמריקן סיינטיסט' משנת 2007 ובספר זה מופיע בעמוד 110)

קאקו הרבה יותר עדין ומעודן מהופשטטר והביקורת שלו על הסינגולריות נשענת על גישה מאוזנת ובריאה מלכתחילה, הנכונה לכל תחום מדעי (או אחר): להזהר מתורות המעמידות הכל על עקרון אחד. לגופו של עניין, הואיל ומדובר בתיאוריה המתייחסת לשאלה הסבוכה של 'הבינה המלאכותית', והואיל ולקאקו יש דעות בנושא מהבית (עוד לפני שהוא עסוק בתיזות של קורצוויל או של מבקריו), הרי שהוא לא נופל מהרצפה לכסא כשהוא שומע 'סינגולריות' או 'בינה מלאכותית' וזה משתי סיבות לפחות (שתיים שנדמה לי שהבנתי אבל יש באמתחתו - כלומר בספר שלו - עוד כמה):

האחת - כל הקשור ל'חוק מור'. החוק הזה שניבא במשך עשרות שנים את הגידול בעוצמת החישוב ואת הקיטון בנפח שהעוצמה הזו דורשת (או במלים אחרות, אם פעם מחשב היה אולם של 500 מטר רבוע עם כוח חישוב של כמה עשרות אלפי פעולות לשנייה, הנה היום באייפון4 המיושן שלי יש הרבה יותר כוח חישוב מאשר במחשבים של אפולו 17. ובהתאם המחיר ובהתאם השכיחות החברתית ובהתאם ההשפעה היום-יומית), מתקרב לקיצו. קאקו משוכנע ותכף גם אתם תשתכנעו שהוא צודק, שבקרוב כבר אי אפשר יהיה להקטין את המחשבים כי אינטל (או כל חברה אחרת שמדפיסה מעגלים מסיליקון) מתקרבת לרמת האטום הבודד. וברגע שינסו להדפיס מעגל על אטומים בודדים תתרחש זליגת אלקטרונים כי בגודל הזעיר הזה האלקטרוניקה תפסיק להתנהג באופן חשמלי ותתחיל להתנהג כמו החתול של שרדינגר כלומר באופן נטול ודאות. וכן, קאקו יודע שתתכן טכנולוגיה אחרת להמשך הקטנת הנפח והגברת יכולת המיחשוב, אבל היא עדיין לא קיימת באופן מעשי מספיק. ודי אם נגיד שקורצוויל, הנביא הגדול של הסינגולריות, זה שכתב ספר שהסינגולריות כבר כאן, חזה שהיא תתרחש ב-2019 והנה אנחנו ב-2017 והאייפון4 שלי עדיין נתקע מדי פעם (טוב, זה לא קשור אבל הבנתם את הכוונה).

השנייה - כל הקשור בשילוב מושכל ובריא ומאוזן של הטכנולוגיה עם האדם. קאקו, במקום להבהל מהטכנולוגיה או להבהיל מפניה, מסביר שני דברים חשובים: 1. שגם אם לא קיימת הסכמה לגבי מה זו 'בינה', היא בכל אופן מחייבת שלוש תכונות מרכזיות - חישה והכרת הסביבה; מודעות עצמית, תכנון העתיד באמצעות הצבת מטרות. מחשב מסוגל לבצע טוב יותר מכל אדם את המשימה הראשונה אבל גם זה לא באופן מושלם. קאקו מסביר למשל שגם ב-2100 תהיה עבודה לעובדי אשפה כי ההחלטות הנדרשות למיון ולפינוי דורשות משהו שמחשבים לא יודעים לעשות: לזהות תבניות. אבל מודעות עצמית היא בוודאי לא משהו שאפשר לזהות כיום כיכולת מחשבית ועוד פחות מכך תכנון עתיד הדורש פשוט עולם ערכי וחשוב מכך: רגשי. 2. שבכל מקרה מדובר בתהליך הדרגתי שמאפשר לאנושות להתארגן כל הזמן ולהתאים עצמה להתפתחות המכונות ולוודא שהן לא משתלטות על סביבתן.

עד כאן בעניין הסינגולריות. תודה קאקו. תודה פעמיים. פעם אחת על שאני מבין טוב יותר מה זה. פעם שנייה כי אני מבין שאין לי שום סיבה ללכת ולהתאבד או משהו (ויסלח לי צלופח העופרת גם על כך).\

שני עניינים אחרונים באמת ואני הולך. עמוד 207 מצא חן בעיני מאד. כתובים בו דברים שאני יודע על עצמי ועל אנשים רבים אחרים (ההורים שלי למשל) כבר מזמן. ההקשר הוא אותה מכונה המופיעה במסע בין כוכבים. הרפליקייטור. מן מקירוגל כזה שאתה מדבר אליו והוא לוקח אטומים ומולקולות ומסדר אותם בצורה של תה או עוגת גבינה או צלופח עופרת. מה שבא לך. פטנט שלדעת קאקו לא רק אפשרי אלא ללא ספק יהיה חלק מהסביבה בשנת 2100 ואולי אף קודם. ומכאן לדילמה: "כיצד תתנהג החברה כשהמוצרים יסופקו כמעט חינם, כאשר החברה תהיה עשירה עד כדי כך שלא יהיה צורך בעבודה?". כאן מגיע חצי עמוד של דיון מעניין אבל אני מרשה לעצמי (אחרי 2300 מלים, אבל מי סופר חוץ מהמחשב?) לדלג ישר לפואנטה שעשתה לי את זה: "רובנו נמשיך לעבוד ולהביא תועלת פשוט משום שזה חלק מהמורשת הגנטית שלנו, מעקרון איש המערות הטבוע עמוק בתוכנו". בקיצור, נמשיך לעבוד (וואט עבער דאט מינז) כי זה פשוט מעניין.

עניין אחרון  - פה ושם מביא קאקו אנקדוטות היסטוריות על חיזויים נכונים ומוטעים. לא רק כי הוא מודע לעצמו והוא יודע שמה שהוא עושה זו מלאכה הכרוכה בהימור מסויים (אמנם מבוסס על אותם ארבעת חוקי הפיזיקה, ובכל זאת), אלא כי זה באמת מרתק. בצד של המצליחנים הוא שם את ליאונרדו ואת ז'ול ורן כמובן. על תחזיותיהם הוא יודע לומר שמה שעמד בין הנייר למימוש היה טכנולוגיה ומדע, והרי זו התיזה שלו לכל האורך. אבל היו עוד שניים שאני זוכר כרגע שקלעו למטרה באופן מעורר התפעלות, שניהם חיו בערך באותו הזמן, בגיאוגרפיות שונות אך בסביבות פוליטיות שעברו תהליך דומה של שינוי: בנג'מין פרנקלין בצפון אמריקה והמרקיז דה קונדורסה בצרפת, שניהם אנשי המאה ה-18 שחזו דברים באופן מדוייק למדי, כמו למשל:

"אי אפשר לדמיין את הגבהים שאליהם תגיע בעוד אלף שנים שליטתו של האדם בחומר. ייתכן שנלמד להוריד מעל מסות גדולות את כובדן, ולהעניק להן רחיפה מוחלטת, לטובת תחבורה קלה. החקלאות תקטין את כוח העבודה אך תגדיל את התוצרת. לכל המחלות יהיו אמצעי מנע או מרפא באמצעים בדוקים, מבלי להוציא מזה את גיל הזקנה, וחיינו יתאכו להנאתנו אף יותר מכפי שנהוג היה בימים שלפני המבול" (פרנקלין, 1780)

לעומת זאת, ממש בתחילת הספר, כותב קאקו את הדברים הבאים:

"ב-1893, כחלק מהתערוכה העולמית בשיקגו, נתבקשו 74 אישים ידועים לחזות כיצד יראו החיים במאה השנים הבאות. הבעיה העיקרית היתה שהם המעיטו כולם בהערכת קצב התקדמות המדע. לדוגמה, רבים מהם חזו נכונה שיום יבוא ויהיו לנו כלי טיס טרנס-אטלנטיים מסחריים, אך הם חשבו שאלה יהיו ספינות אוויר. הסנטור ג'ון ג'יי אינגולס אמר, 'כפי שהיום האזרח נועל מגפיים או קורא לכרכרה, בעתיד הוא יזמין כדור פורח'. ראש שירות הדואר ציין שהדואר ישולח במרכבות ועל גב סוסים גם מאה שנים לאחר מכן. מפקח משרד הפטנטים האמריקני אמר 'כל מה שאפשר להמציא כבר הומצא'. ב-1927 בתקופת הסרט האילן העיר הארי וורנר 'מי בכלל רוצה לשמוע שחקנים מדברים'. הניו יורק טיימס כתב ב-1903, שבוע לפני הטיסה של האחים רייט, שמכונות מעופפות הן בזבוז זמן וב-1920 מתח העיתון ביקורת על מדען הטילים גודארד והכריז שעבודתו חסרת ערך כי טילים לא יכולים לנוע בריק".

ועל מה מבסס קאקו את האפשרות שתחזיותיו יהיו קרובות יותר לאלו של ורן ופרנקלין? על חמישה מרכיבים:
א. על ראיונות עם 300 מדענים מובילים
ב. על כך שכל ההתפתחויות המדעיות המתוארות בספר מבוססות על חוקי הפיזיקה הנזכרים
ג. על כך שהפיזיקאים אינם מצפים לשינויים בחוקי הפיזיקה הללו
ד. על כך שאבות הטיפוס של הטכנולוגיות המוזכרות בספר כבר קיימות במציאות
ה. על כך שאת הספר כתב 'אדם מבפנים' כלומר איש מקצוע

בתור 'אדם מבחוץ' אני רוצה להודות על מאמציו של 'אדם מבפנים' להסביר באופן בהיר למדי את כל סודות העולם הפיזיקלי, התיאורטי והמעשי, שהוא החליט להציג בפני (ובפני עוד כמה מליוני קוראים מן הסתם).

ישראל 2050 והדמוקרטיה - סיפור של אתגרים (חלקם אמיתיים ומדאיגים, חלקם פחות, חלקם ממש לא)

זה יכול היה להיות מאמר מלומד
זה יכול היה להיות - ואולי יום אחד עוד יהיה - ממש ספר
אבל אתמול זו היתה הרצאה לסטודנטים המשתתפים בתכנית 'ישראל 2050'
מה שאמור היה להיות 75 דקות ברצף הפך להיות כמעט 120 עם הפסקה קטנה באמצע ובדיחה על סוס ירוק.
בכל אופן, אלו היו עיקרי הדברים, ונדמה לי שהם מחזיקים מים.
אז ככה.
'בגדול' בישראל יש דמוקרטיה יציבה למדי.
נכון, היא מלאה בעיות וכן הלאה.
נכון, לשרת המשפטים שלה יש עניין להחליש את בית המשפט.
נכון, לא מעט מחברי מפלגת השלטון המרכזית סבורים ש'הרוב תמיד קובע' כלומר הם לא מספיק רגישים לצורך לשמור על איזון בין זכויות הרוב לזכויות המיעוט וכמובן על איזון בין זכויות הפרט המרכיב את הרוב ואת המיעוט גם יחד.
הכל נכון.
ועדיין, להערכתי הסובייקטיבית למדי - שאמנם מתבססת על ידע היסטורי הולך ומתרחב המאפשר לי לעשות השוואות הן על ציר הזמן והן על ציר המרחב - המצב הרבה פחות גרוע מכפי שהוא נשמע.
ומדוע הוא נשמע גרוע? כולם כבר יודעים, כולל הגיבורים עצמם: ישראל נתונה בידיהם של יצרני שיח הקצוות. רוגל אלפר מכאן, בצלאל סמוטריץ מכאן, חוק הרדיקלים השלובים, הכל כבר נכתב, הכל ידוע, אין צורך להוסיף מלה.
מה כן אפשר לעשות בכל זאת? לא לשתף פעולה עם שיח הקצוות.
לי זה כמובן קל יותר מאז נטשתי בטריקת דלת את הפייסוש. עבור חלק ממכרי זהו ביטוי לגבורה אבל אני חושב שהם טועים וכי מדובר בצעד לא אחראי. אין מקום להפקרתן של זירות מהסוג הזה, למרות שיח הקצוות המנהל אותן.
אז למה אני לא חוזר? מסיבות השמורות במערכת. הן לא סופניות ואולי בקרוב בלי נדר וכן הלאה.

סיכום ביניים: בישראל יש דמוקרטיה. נקודה. עד כמה היא יציבה או עומדת על פי תהום וכן הלאה, אין נקודות, אלא רק פסיקים, מעט סימני קריאה והמון סימני שאלה.

הלאה. כי על מנת בכל זאת לקחת חלק פעיל בעיצובה של הדמוקרטיה (בין אם היא על פי תהום ובין אם היא יציבה), כדאי לסמן את האזורים טעוני הטיפוח. או במלה שהופיעה בהרצאה וגם בכותרת של הרשומה הזו: האתגרים.

את האתגרים אני מציע לחלק לשני סוגים: שקריים ואמיתיים.

האתגר השקרי הוא זה המניח שעצם הצירוף 'יהודי-דמוקרטי' הוא שורש חולשת הדמוקרטיה הישראלית (ונוסיף כבר כאן שיש כמה וכמה אזרחים שרואים בעצם קיומה של דמוקרטיה בישראל איום על היהדות>>אלו ואלו, גדעון לוי ונטורי קרתא, הם די זעלבע דרעק). זהו אתגר שקרי כי הוא לא אמיתי והוא לא אמיתי כי הצירוף 'יהודי-דמוקרטי' הוא הביטוי המקומי של עקרון בינלאומי ישן בן 100 שנים בערך על בסיסו מבקשים למשל הארמנים האירים ואפילו הפלסטינים זכות להגדרה עצמית. כתבתי על כך וכתבו אחרים ולא שזה משכנע את אלו שלא רוצים להשתכנע כי זה סוד הטיעון - הוא משכנע רק אם יש נכונות מראש להשתכנע כלומר לבדוק את העמדות שלך ואם אין נכונות כזו לא יעזור שום טיעון.

האתגרים האמיתיים למיטב הבנתי מתחלקים לשלושה סוגים. שניים גדולים. אחד מהם לעוס לעייפה, השני פחות מוכר אם כי הוא מתחיל לקבל תשומת לב ראוייה והשלישי הוא קטן, אבל ככל שהוא קטן יש בו פוטנציאל עצום כי הוא לא דורש שום הכנות, אפשר להתמודד עימו ממש בשנייה הזו. תכף תבינו.

האתגר האמיתי הראשון מוכר בשם 'הון-שלטון'. אכן כן, מדובר באתגר כבד מאד לדמוקרטיה הישראלית, לכל דמוקרטיה. גיא רולניק ואחרים כותבים בנושא ללא הרף, ודומה שאין מה להוסיף כי מובן מאליו שאם דמוקרטיה זה שלטון העם באמצעות נציגים, ואם ברור שלאנשי ההון יש השפעה גדולה יותר על הנציגים אז ברור שלאנשי ההון יש השפעה גדולה יותר מזו שיש לעם. הכל ברור.

אלא שבעתיד הנראה לעין לא הולכים להעלם אנשי ההון, ולכן יש כלומר אין ברירה או ליתר דיוק מומלץ ואף כדאי להבחין בין סוגים של הון, כפי שכולנו או רובנו בכל אופן די בקלות מבחינים בין סוגים של שלטון. כלומר, כולם יודעים שהשליט רבין הנהיג דרך אחרת מהשליט שמיר וכי השליט אולמרט הנהיג דרך אחרת מהשליט נתניהו. באופן דומה כדאי להבחין בין האינטרסים המהותיים של אנשי הון שהונם בא להם מתעשייה לבין אנשי הון שכספם הוא מניפולציה על כספם של אחרים.

הניגוד ביניהם אמור להיות ברור וצלול: התעשיין למשל ירצה שהשלטון יגן על תוצרתו באמצעות ויסות שערי המטבע ואילו 'חברו' הספקולנט רוצה ששערי המטבע יהיו נתונים למה שהוא מכנה 'כוחות השוק', דבר שלא קיים, לא יכול להיות קיים לא יתקיים ולא יכול להתקיים כי 'כוחות השוק' זה בדיוק החברים שלו שמסוגלים לקנות ולמכור מטבע חוץ או מניות או כל מוצר פיננסי אחר בלי קשר למה שהם מייצגים בכלכלה הריאלית, אלא אם מישהו מפקח עליהם.

אז בקיצור, בפעם הבאה שמספרים לכם או שאתם מספרים לאחרים על הבעיה המהותית לדמוקרטיה הישראלית (או ההולנדית או הארגנטינית וכן הלאה) הנוצרת מיחסי הון-שלטון, תעשו מאמץ קטן להבחין בין סוגי ההון וסוגי השלטון.

אני למשל הייתי רוצה שהתאחדות התעשיינים תלחש על אוזנו של שלטון שיפעל על פי הקווים המשמשים את ממשלות דרום-קוריאה או פינלנד. או מפאי בשלושת העשורים הראשונים למדינה. אבל זה אני. אם מישהו חושב הפוך גם לו כדאי לעשות הבחנת משנה בין סוגי הון כדי שנוכל לפחות לנהל בינינו את הויכוח באופן סביר. כי הפיטפוט על 'עשירים נמאסתם' או 'עיצרו את העולם אני רוצה לרדת' הם עוד וריאציות מביכות של השיר ההוא של ג'ון לנון, בחור חביב אבל מדען מדינה חלש.

עד כאן אתגר אמיתי מספר אחד.

אתגר אמיתי מספר שתיים לדמוקרטיה הישראלית הוא היותה במצב של כפיפות פיאודלית למדינת האוצר. אמנם היו שאמרו ויש הממשיכים לומר שבמציאות של הבלגן הישראלי טוב שיש מבוגר אחראי השומר על קופת המדינה מפני 'חקיקה פופוליסטית' שכל מטרתה להרשים את חברי המרכז לקראת הפריימריז הבאים. אחרים מציעים הסבר משכנע מעט יותר, לפיו קצב ההתנהלות המודרנית יוצר פער בלתי ניתן לסגירה בין האיטיות של הזרוע המחוקקת שהיא היא הריבון האמיתי על פי עקרונות הדמוקרטיה, לבין הרשות המבצעת שרוצה כבר לבצע ולא נותנים לה בגלל פרוצדורות דמוקרטיות. במציאות כזו - והיא אמנם מאפיינת שורה ארוכה של דמוקרטיות יציבות ומשגשגות - אין ברירה אלא לנקוט בפטנטים כמו 'חוק ההסדרים' המקצר את הפער האמור או ממש מבטל אותו.

אלא שהוא מבטל את הדמוקרטיה באופן מסויים, עניין עליו ידעו לעמוד יושבי ראש כנסת משני צידי המתרס הפוליטי. דליה איציק למשל ורובי ריבלין ורבים אחרים.  אבל זה לא 'רק' חוק ההסדרים אלא המציאות של יחסי אדון-עבד בין הרפרנאטים של משרד האוצר היושבים בכל משרד ממשלתי ודואגים לממש באופן שיטתי ומתמשך מדיניות של תת-ביצוע. למה? ככה. כי הם יכולים. ההשלכות של המדיניות הזו אדירות. ממותם של פועלים בתאונות עבודה (כי לפקידי האוצר לא מתחשק לשחרר תקציבי פיקוח), עבור במותם של אזרחים בתאונות דרכים (כי לפקידי האוצר לא מתחשק לשחרר תקנים לחיזוק משטרת התנועה) עבור ביחסים עכורים בין פציינטים לרופאים (כי לפקידי האוצר לא מתחשק לשחרר תקציבי בריאות) וכן הלאה וכן הלאה וכן הלאה.

איפה שלא זורקים אבן פוגעים בדוגמא כזו, והתוצאה היא לא 'רק' ערעור סדרי שלטון דמוקרטיים (שהרי חוק התקציב הוא חוק כמו כל חוק אחר ויש האומרים ובצדק שחשוב בהרבה מכל חוק אחר ואי מילויו הוא עברה על החוק מה שהופך את פקידי האוצר לעבריינים סדרתיים ואת המדינה למשל למעסיק הגרוע ביותר העובר על חוקי העבודה המתקדמים שהיא חוקקה ושהיא - המדינה - מקפידה לא למלא כי לפקידי האוצר לא מתחשק לשחרר תקציבים). התוצאה החשובה לא פחות היא בשדה החברתי: ערעור האמנה החברתית, החלשת הפריפריה, החלשת אנשים שיכולתם לגשת למוסדות המדינה קטנה יותר אם בשל היותם עולים חדשים, בני מיעוטים, מבוגרים וכן הלאה. לבסוף, הנזק הגדול מנקודת מבט דמוקרטית הוא ביחסי האזרח והמדינה. האמון - ככל שהוא קיים עדיין - מתערער, וכל זה בשביל מה? כדי שפקידי האוצר בדרכם לעבוד בשוק הפרטי תמורת שכר של שש ספרות לחודש, יוכלו לספר למעסיק העתידי שלהם שיש להם יכולת להתמודד עם לחצים מצידם של סקיתים הונים ברברים וטאטארים המוכרים יותר במונחי הדמוקרטיה במושג 'אזרחים'.

כן, בקיצור, האתגר המהותי ביותר לעניות דעתי הקובעת ברשומה זו לפחות, היא שמנקודת מבטה של מדינת האוצר שלקחה בשבי את מדינת ישראל, האזרחים של המדינה הזו הם מטרד.

אזרח אידיאלי מבחינת מדינת האוצר הוא החבר החביב הכותב שורות אלו: הוא (כלומר אני) משלם מסים, הוא (כלומר אני) בריא ולכן לא מעמיס על מערכת הבריאות, הוא (כלומר אני) מטפח בעצמו את אזרחי העתיד (הילדים שלו, חלקם כבר לגמרי אזרחים) והוא (כלומר אני) היה עושה זאת גם אם לא היה שקל אחד מוזרם למשרד החינוך (את הבריאות הוא (כלומר אני) לא היה מסוגל לספק בעצמו) וכן הלאה. מבחינת האוצר ברור שהמצב האידיאלי יהיה שהוא (כלומר אני) ימות בדיוק באותה שנייה בה הוא (כלומר אני) יצא לפנסיה. מי יודע, אולי זה יצליח להם. הסטטיסטיקה - באסה - מלמדת שככל הנראה זה לא יעבוד, כי רוב האזרחים - באסה בחזקת באסה - ממשיכים לחיות והם (קיבינימט הזקנים המחורבנים והמפונקים האלו [משהו כזה אמר לא מזמן רופא צעיר לאבא שלי, נשבע לכם] ) ממש צורכים שירותים: תחבורה, אמנות, בריאות, מים, גז, זקנים נמאסתם! אתם מפריעים למנוחת האוצר.

האתגר האמיתי השלישי הוא האתגר האזרחי, היומיומי, זה שאין לו קשר הכרחי (אם כי בהכרח יש לו קשר) לאתגרים הקודמים. ובכל זאת יש לו חיים משל עצמו. כי אף אחד לא מפריע לי להיות בסדר עם השכנים שלי. בבנק, ברחוב, באיצטדיון, בכביש, בשדה התעופה, בפארק, בחוף הים.

אף אחד למשל לא מפריע לבריון בעל הטרקטורון שחצה את הנתיב בו רצתי הבוקר לשמור את האשפה שלו עימו ולהשליך אותה במקום הנכון. הוא כמובן חושב שמכיוון שיש לו טרקטורון אז מותר לו להשליך את האשפה בדרך. לא משרד האוצר אשם במקרה הזה וגם לא הספקולנטים וגם לא וודרו וילסון שהציע שכל עם יוכל להגדיר עצמו באופן מדיני.

או הסטודנטים הטרמפיסטים ביציאה מאורנים למשל. כל אחד חי לבד בעולם כמובן. רק הוא צריך להגיע לנשר או למוצקין. ולכן רק הוא יעמוד בפינה ממש ויעצור כל רכב שיוצא ולא משנה שרכב שעומד תוקע מאחוריו עשרות כלי רכב שגם מי שיושב בהם חייב להגיע לנשר או למוצקין ולא משנה שעשרות הרכבים שלא יכולים לצאת תוקעים את הרכבים שרוצים להכנס שהם לכשעצמם משבשים את תנועת המכוניות היורדת מטבעון או עולה אליה. הכל כי מר סטודנט חי לבד בעולם ורק הוא צריך להגיע הביתה בארבע. רק הוא. או היא.

או קחו למשל את השכנים שלי , משפחה חביבה שמסיבות השמורות עימה החליטה להצטייד בכלב שחור שאורכו כ-64 סנטימטר ושיכולת הנביחה שלו היא אינסופית והוא אכן נובח כל היום כל יום כל יום כל היום כמעט ללא הפסקה. מה זה כמעט? בכל רגע שהוא בחצר וברוב הרגעים הוא בחצר. משפחת בן-צבי היקרה החליטה להצטייד בכל שחור ועושה רושם די מטומטם, שזה בדרך כלל הכלל בדרכם של כלבים, אבל לא זה העניין כרגע, ובזה מבחינתם נגמר העניין. הכלב מפריע לשכנים? רגע, למה אני מסתתר מאחורי 'השכנים'?? הנה זה שוב: הכלב מפריע לשכן (כלומר לי)? בעיה שלי. והיא באמת בעיה שלי. כי מה שלא עשיתי, לא עזר. המשטרה ידיה כבולות. וטרינר העיר עוסק בבריאותו של היצור השחור והמטומטם הזה. הוא בריא תודה לאלוהי הכלבים, לפחות אם לשפוט על פי קצב ועוצמת הנביחות (כמו תל אביב: ללא הפסקה, אבל עם רפרטואר תוכן ירוד בהרבה יש לומר). והבעלים? גם איתם 'שוחחתי' כלומר הסברתי את הבעיה וכמובן קיבלתי שטיפה בסגנון של 'מי אני' וכן הלאה. מוכר. מדי פעם אני מהגג באותו פתגם יהודי ישן מהעיירה על הפריץ והכלב וכל מילה נוספת מיותרת. גם כי ממילא זה לא ישנה שום דבר. יש אבנים עם לב של כלב,  וכן הלאה.

ובקיצור האתגר האמיתי מספר שלוש הוא כל מה שקשור לאופן בו אנו מתנהלים כאזרחים האחד כלפי השני. דוגמאות יש בלי סוף, וכולן אבל כולן, ללא יוצאת מהכלל, יכולות להפוך לזכרון עמום אם רק יחליט כל אזרח להיות קצת בן אדם כלומר בן אדם שהוא אזרח במדינה דמוקרטית.

אז מה עושים? עושים... כלומר קודם כל מדברים. כלומר מבינים באופן מדוייק יותר. כלומר קודם כל מפסיקים לשתף פעולה עם הפיטפוט אודות הבעיה (שלא קיימת כאמור) של 'יהודית-דמוקרטית. שנית, מתחילים להבחין בין סוגים של הון. שלישית, מבינים את הבעייתיות של היות הדמוקרטיה הישראלית בשבי החמאס. או שזה היה שליט בעצם, התבלבלתי לרגע. האוצר רציתי לכתוב. פשוט קפץ לי לראש כי אולי חשבתי שאם אזרחי ישראל היו מקדישים אחוז אחד מהאנרגיה שהשקיעו בשחרורו של חייל שבכל מקרה היה משוחרר ושהרעש לשחרורו רק העלה את התמורה שביקשו עבורו, למאמץ לשחרר את המדינה שלהם משבי האוצר, היתה פה דמוקרטיה מעט או הרבה בעצם חזקה ובעיקר נדיבה יותר. לאזרחיה כמובן. לא למעסיקיהם העתידיים של פקידי האוצר. שלישית, מתחילים (מי שצריך להתחיל) או ממשיכים (מי שכבר עושה את זה) להיות אזרחים במדינה יהודית-דמוקרטית (או בברלין אם החלטות החיים שלך, קורא יקר, נגזרות משאלות כבדות משקל שאפילו ניטשה לא חשב עליהן: כמה עולה המילקי).

ואחרי שמדברים, גם עושים. שירות ציבורי. חינוך. חינוך, שירות ציבורי. ומי שמסוגל (אני לא ממש בנוי לזה): פוליטיקה. כמו איציק שמולי. כמו סתיו שפיר. כמו מיכל בירן. כמו כל צעיר דומה אחר בכל מפלגה אחרת. הטובים לכנסת. והם - לפחות רובם (וגם אני שמעתי על אורן חזן, בסדר, תתנחמו שאצלנו הוא רק חבר כנסת, בחזקה שבדמוקרטיות הוא יושב בבית הלבן) - טובים.

אבל גם אם אתה ואת 'סתם' (כמוני) אזרחים, תשתיקו את הפאקינג כלב המחורבן שלכם לפחות לחלק מהזמן קיבינימט. כלומר 'לכל הרוחות' כי אזרח במדינה דמוקרטית לא מקלל.

קולות (שלי) מהעבר (הלא רחוק אך המתרחק)

לפני ארבע שנים בדיוק (ועוד חודש), ישבתי בחופשת סמסטר וכתבתי בשבועיים ספר שלם, אמנם קצר, אבל ספר בכל זאת, שאחרי שנה בערך ראה אור בהוצאת מופת תחת הכותרת 'השקפה אופטימית'.

את הגרסא הראשונה (חשבתי ש)איבדתי אבל בעצם לא. כי מה שלא שמור אצלי במערכת האלקטרונית אולי (ואמנם היה) שמור אצל חברים.

התגעגעתי לגרסא המקורית, זו ש'נפלטה' ממני תוך שבועיים (ברוטו כמובן, הרי גם ישנתי ועבדתי - טוב, לא ממש, בכל זאת מרצה בחופשת סמסטר - וכן הלאה). למה התגעגעתי? כי היתה הדבר הראשון, בלי עריכה, בלי צנזורה עצמית.

וברור, ולמזלי, חברים שביקשתי מהם להעיר הערות חשבו אחרת ודי הצילו אותי. אבל הגעגוע... כן, הגעגוע להצצה הזו לנפשי הסוערת נכון לפברואר 2013. אז הגרסא המקורית אצלי, ואשמח לשלוח אותה לכל דיכפין.

אבל כאן אני כבר שם את פרק הסיכום. פרק? 270 מלים בסך הכל. הנה:

היקום? נוצר. נוצר? בכל אופן קיים. החיים? נוצרו. נוצרו? בכל אופן קיימים. בני אדם? קיימים. נולדים, חיים, מתים. איך שהוא ומשום מה רובם אוהבים את החיים. רובם? אני בכל אופן אוהב את החיים. וכשאני מתקרב לחצי המיתולוגי שלהם (60) ובוודאי עברתי את החצי הריאלי שלהם (43), אני יכול להביט אחורה בסיפוק ולומר שכל האנשים שפגשתי בחיי, אהבו את החיים, כמוני.

כיצד אני אוהב את חיי? בכל מיני דרכים. רובן ככולן ניתנות להסבר ולשיתוף. מה שמוכיח שיש לי שפה משותפת עם הזולת. לשפה המשותפת הזו קוראים בין השאר 'תרבות'. התרבות שלי 'יהודית'. היהודים? נוצרו. נוצרו? בכל אופן הם כאן כבר פרק זמן לא קצר. התמזל מזלי וגו', אם כי יתכן וגם שבדי אומר את זה, או אפגני. העולם מגוון. וטוב שכך. טוב שכך? זה מה יש. ואם זה מה יש, למה לא, שיהיה. וטוב שכך.

והיהודים? יהודים. אפגני אחד שתי דעות. יהודי אחד שתי דעות. וגם בריטי. כי בני אדם דומים ב99% אבל ה-1% הבודד ההוא של הכבוד, של הזהות, של מפת המשמעות, מעט שונה. וטוב שכך. טוב שכך? זה מה יש.

ואני ביחס ליהודים האחרים? הסברתי. במילה אחת, מודרני. בעוד מילה אחת, ציוני. בעוד מלה אחת: סוציאליסט. אבל אני יהודי מודרני ציוני סוציאליסט בגבולות מוסר האחריות. וזו הישראליות שלי. לאומית-דמוקרטית, רצוי סוציאל-דמוקרטית, ורודפת שלום. אבל אמת ושלום ולא שלום-עכשיו ושקר כל הזמן לפני ואחר כך.

ולכן אני בעד חינוך פוליטי. בבתי הספר, באוניברסיטאות, ברחוב. חינוך פוליטי אחראי, רציני, מאוזן, מלומד. רווי היסטוריה. כי ככל שהדברים קשורים בבני אדם, אין להם כמעט כלום חוץ מהיסטוריה.

ואידך זיל גמור. גוגל איט. דמוקרטיה טובה לכולנו, שנת פלורליזם ועומק היסטורי שתהיה לך. גם לך. תודה. שמור על קשר. דבר אתי. יאללה ביי.

דמוקרטיה - גרסת העזים של לאוני סוואן

"אין לנו זמן" אמרה היידי בחדות [היידי היא כבשה], "אנחנו צריכים כסף, ואנחנו צריכים לגלות מי רצח את איב".
"את איב?" שאלה העז הראשונה. "את מי מעניין איב? זה חשוב?"
הכבשים עשו פרצופים חשובים.
"אבל זו בכלל לא בעיה", אמרה העז השלישית,. "אנחנו יכולות לגלות את זה בשבילכן! ממש מהר! [...]"
משלחת העזים חזרו לאחו שלהן בגעיות וכעבור זמן קצר שוב הקיפו כל העזים את השידה. הן עשו פרצופים אומרי סוד והנידו את ראשיהן מצד אל צד בכובד ראש. אחר כך היה דו-קרב: שחורת האוזן מול עז חומה. שחורת האוזן ניצחה.
הכבשים השתוממו.
כעבור שעה קלה השתחלה אמלה, העז האפורה הצעירה, דרך הכלונס הרופף ועברה לאחו הכבשים.
"מדאם פרונסאק [אחת מהצרפתיות המקומיות]!" בישרה.
הכבשים הביטו בה בהערכה.
"איך גיליתן מהר כל כך?" שאלה קורדליה [עוד כבשה].
"ערכנו הצבעה. שלוש הצביעו לפטרון, שתיים לרועה, בגלל שאתמול הוא לא נתן לנו מספיק לפת, אחת לאיב עצמו, אני הצבעתי לגנן, בגלל שתמיד מסריח לו מהפה, וקירקה הצביעה למסיה פרונסאק, כי חוץ מזה הוא אף פעם לא עושה כלום. ומגארה הצביעה למדאם פרונסאק. יותר חד משמעי מזה לא יכול להיות".
"אי אפשר סתם ככה להחליט..." מוד בחנה את אמלטה באי אמון. משהו פה לא הסתדר.
"למה לא?" אמרה אמלטה, "מישהו צריך לעשות את זה".
"מתוחכם" אמרה מוד.
"אבל זה לא עובד ככה", פעתה קורדליה, "העולם הרי קיים ו... הוא גדול.... ואי אפשר סתם להצביע".
"בטח שאפשר" אמרה אמלטה בשלווה, "איפה היה העולם בלי עזים?"
"ורק מגארה הצביעה למדאם פרונסאק?" שאלה מייפל, "ולמרות זה..."
"למגארה היו הכי הרבה קולות", הסבירה אמלטה. "כל אחת מחליטה בעצמה כמה קולות יש לה. ככה זה צודק. מי שיודעת את המספר הכי גבוה, היא הכי חכמה. היא הקובעת".
"ומה היה המספר הכי גבוה? שאלה היידי בסקרנות.
"ירוק" אמרה אמלטה.
"ירוק זה לא מספר" אמרה היידי.
"ירוק הוא מספר גבוה כל כך, שקודם אף אחד לא שמע עליו בכלל!"
"אז אולי כחול הוא מספר עוד יותר גבוה", אמרה היידי בעיניים בורקות.
"זה גם מה שפנלופה אמרה", הודתה אמלטה.
"אז מה קרה?"
"אז שתיהן הכריעו את העניין מתחת לעץ, עם הקרניים. ככה זה אצלנו תמיד. אנחנו קוראות לזה 'דמוקרטיה'. פשוט, לא?"

fake news - איך כולם הפכו ל'הארץ'

בעוד אחד ממאמריו החשובים מלין גיא רולניק (דה-מארקר) על כך שיובל שטייניץ המציא ידיעה חדשותית לפיה ישראל עומדת לספק 10% מתצרוכת הגז של אירופה.

רולניק מיטיב להראות כי הבלוף הזה - אין סיכוי בעולם שישראל תספק 10% מהגז לאירופה - הוא פייק ניוז שנועד להסיט את תשומת ליבו של הציבור מאי-קיום ההבטחה לפיה מתווה הגז יביא לישראל מאות מליארדים שיושקעו בחברה, חינוך ושאר ירקות שאינם בטחוניים. בפועל - כך כתב רולניק - בשנה החולפת תמלוגי הגז למדינה היו בסדר גודל של 800 מליון שקל וזה לא כולל כמובן את קיזוז העלות הבטחונית שהרי כידוע לנו כבר 300 שנה בערך, 'השוק החופשי' ו'התחרות' הם 'חופשיים' ו'תחרותיים' ובלבד שהציבור מספק להם תשתיות, לקוחות ובטחון.

במדור אחר בעיתון לאנשים חושבים מלין עוזי דן - כתב הספורט החכם ביותר בארץ (אם כי התחרות לא מאד קשה אבל לזכותו יש לומר שהוא חכם וידען באופן מוחלט ולא רק באופן יחסי - על כך שברחבי אירופה כדורגלנים משלמים מחיר כבד מ'עליהום' ציבורי שעושים כנגדם אוהדי הקבוצות או גורמי ציבור למיניהם, שמדביקים להם - ללא ביסוס - האשמות כבדות כאילו הם אנטישמים (אנלקה) או ניאו-נאצים (כדורגלן אוקראיני ששכחתי את שמו). לא עוזרות העובדות. הכדורגלן הקונקרטי הזה או האחר הוא סתם כדורגלן, אבל הציבור כבר קנה את ההאשמה חסרת השחר והתוצאה היא הוקעה על שער העיר (ופיטורין ואובדן פרנסה ובושה כמובן).

את מאמרו המרתק הכתיר עוזי דן במלים "כשהציבור מוציא לשחקן כרטיס אדום על עברה של ביצע". במונחים של רולניק (ואחרים) מדובר בעוד ביטוי של 'פייק ניוז'.

שלישי ואחרון להבוקר הוא אור קשתי הישן והטוב. שוחחתי עימו פעם בטלפון. האיש עושה רושם חביב ופיקח ובעל כוונות טובות. אבל מה לעשות שהוא מתפרנס בעיתון לאנשים חושבים, ואין לדעת מה היה קורה לי אם בכל בוקר הייתי פוגש בפינת הקפה אנשים כמו משגב, אלפר, בראל, לוי, הס וכו'.

הרי את המושג 'פייק ניוז' המציאו לאחרונה, אבל התופעה ישנה כמו עיתונות ההמונים המודרנית ואוקיינוסים של דיו ועשרות אלפי מאמרים  ומחקרים (כולל הדוקטורט שלי) נכתבו על התופעה. פיהוק אחד ארוך. וואלה. לעיתונות יש אג'נדה ולכן היא לא תמיד אומרת את כל האמת. לא צריך להיות דער שטירמער לשם כך. אפילו הניו יורק טיימז חטא לא פעם בחטא הפוליטיקה.

אלא שכאן מדובר בעיתון אחר. עיתון לאנשים חושבים. העיתון היחיד שלדעת כותביו ראוי לשם עיתון. ולכן מבחן האמינות קריטי במקרה שלו ולחלוטין לא קריטי במקרה של ישראל היום או ידיעות אחרונות.

מה עשה אור קשתי אתם שואלים. נכון. אור קשתי מרח עמוד שלם (לא כולל כותרת בעמוד הראשון) על מאבק האיתנים על הקרקעות המתקיים בין יקנעם הצפופה והאומללה לבין הטייקונים של ההתיישבות החקלאית המקיפים אותה, למרבה הצער חלקם מושבים של מה שמכונה 'עדות המזרח'.

 (כמה חבל שמערכת הארץ הידועה ביכולתה לייצר פייק ניוז כבר עשרות שנים לא מסוגלת לעשות קסם ולהעתיק על פרותיה מכוניותיה תושביה ודשאיה את שפיים וגעש ולשתול את שני הקיבוצים המגונים הללו ממש בכניסה ליקנעם. באסה. כל מה שיש ליקנעם זה את הכורדים של עין העמק והתימנים של אליקים אבל לא רחוק יש גם אשכנזים קיבוצניקים ברמת השופט כך שהנראטיב מסודר ויהודה שנהב וכנופיית הקשת יכולים להתחיל להשחיז מקלדות ולכתוב מכתבים למערכת).

הגדיל לעשות קשתי צחור הנפש כשכתב את המשפט הבא (ציטוט מהזכרון, סליחה): 'תושבי יקנעם מצטופפים בעירם בזמן שישובי האזור פרוסים על 170 אלף דונם).

פייק ניוז כבר אמרנו?

אז בפעם הבא שרולניק מתחרפן מהשקרים של שטייניץ, שיזכור מי המציא את הסקסטוש (קטע משיר פארודי של אריק אינשטיין על להקת כוורת, סליחה). במלים אחרות, מי המציא את הטכניקה הזו.

איך כתב עוזי דן? "כשהציבור מוציא לשחקן כרטיס אדום על עברה של ביצע". ובפרפארזה א-לה-שוקן: "כשהעיתון לאנשים חושבים מוציא לישראל ליהודים לציונים ולכל מי שלא חושב כמותם כרטיס אדום על עברה של ביצע"

באשר ליקנעם - לא לפני גילוי נאות: אני עצמי תושב יקנעם אבל במונחי קשתי את שנהב אשכנזי (ועוד גילוי נאות: ציוני מהזן השמאלי, תקלות בלי סוף אני סוחב אתי, אבל אני בריא בגוף אז זה פיצוי מסויים) - היא אכן זקוקה לשטחים נוספים לצורך ריבוי תושבים ואפשרויות.

אבל הדרך לשינוי השטח המוניציפאלי של יקנעם אמורה לעבור - כמו במקרה של הגז, של יחסי אוהדים-שחקנים וכל עניין ציבורי אחר - בנתיב האמת שהיא תנאי לניסוח מחודש את אמנה חברתית כוללת בישראל, ולא בדרך השקרים וה'פיי'ק ניוז', לא כשהם יוצאים מפיהם של אוהדי כדורגל בורים ועמי ארצות, לא כשהם יוצאים מפיו של שר בכיר בממשלת ישראל ולא כשהם נפלטים מקולמוסיהם של עיתונאים נשגבים מרחוב שוקן באבו-כביר.