י

י

יום רביעי, 1 בינואר 2014

משמר העמק לא תיפול - אבל רק אם נלמד את ההיסטוריה (ולא את הנראטיבים) של 1948

"משמר העמק לא תיפול!" – כותרתו הרועמת של ספרו החדש של חברנו עמירם אזוב, מרצה בכיר בחוג להיסטוריה במכללה וחוקר ותיק בענף היסטוריה של צה"ל, מעוררת סקרנות בלשון המעטה. בכלל – כי מי ומה היא אותה 'משמר העמק' ומי בכלל רצה בנפילתה – ובפרט כשבכריכה האחורית אנו למדים על המחבר כי הוא "חבר קיבוץ משמר העמק", ומכאן, לפחות על פי התורה הקדושה של 'אין היסטוריה יש היסטוריונים', הספר החדש הזה מקומו על מדף "הנרטיבים". במלים אחרות, על פי החוכמה המקובלת במחוזותינו, הרוצה ללמוד פרק על "נקודת המפנה בתש"ח (1948)" כפי שמבטיחה כותרת המשנה של הספר, ראוי שירחיק עצמו ממנו.
אלא שלפחות עמירם אזוב כמו גם כותב שורות אלו ממאנים להשתכנע שאין דבר כזה היסטוריה אלא רק היסטוריונים. אדרבא, הם סבורים את ההפך הגמור: לא רק שסובייקטיביות איננה שוללת בהכרח אובייקטיביות, אלא שלא פעם – והמקרה הנדון הוא ביטוי מובהק לכך – הסובייקטיביות היא יתרון דווקא, באשר היא מאפשרת לבעל הדברים להבחין בדקויות שזר לא יבינן.


לא זה המקום להכנס לנבכי התיאוריה המדעית-ההיסטורית (כן, יש דבר כזה) המתחייבת על מנת להסביר כיצד תתכן סובייקטיביות-אובייקטיבית. בקצרה בכל אופן יש לומר, כי האובייקטיביות תתכן על יסוד הצבת שאלות קונקרטיות עליהן ניתן לתת תשובות קונקרטיות, הנחוצות לצורך בנייתה של תמונת עבר מסויימת. שאלה לא קונקרטית למשל היא 'מי פחד יותר? יהודים או פלסטינים?', שהרי אין דרך למדוד פחד. לעומת זאת, שאלה כמו 'מי ירה את הירייה הראשונה על משמר העמק ב-4 באפריל 1948 וכיצד הוא הסביר את היריה הזו לעצמו ולעולם?' היא בהחלט שאלה שניתן להשיב עליה תשובה ברורה ובדוקה, כלומר אובייקטיבית.

את המאמץ הזה עשה עבורנו ד"ר עמירם אזוב, והתוצאה היא עוד ספר משובח, שהוא מופת לכתיבה היסטורית, לאמינות, לדיוק, לרצינות ולאיזון רגיש המתבקש מהנושא הטעון הזה, המצטרף לרב המכר 'צליחה', שעסק באחד הקרבות החשובים ביותר במלחמת יום הכיפורים. שם כמו כאן יישם אזוב את המתודה הנובעת מהאקסיומה לפיה יש היסטוריה ושתפקידם של היסטוריונים הוא לפענח אותה באמינות ובאחריות. אקסיומה זו לא רק דורשת מההיסטוריון לחקור, אלא גם להמנע מלמכור לתלמידיו את הבלי הנראטיביזם שהם לא יותר מחותמת כשרות לבטלנות עיונית (שהרי מה זה משנה אם קוראים או לא קוראים או את מי ואת מה קוראים! שהרי הכל זה 'נראטיב' כלומר 'תעמולה'!).

הספר 'משמר העמק לא תיפול' מביא את סיפור הקרב על משמר העמק, שהחל בהפגזה חסרת הבחנה של תותחי 'צבא ההצלה' בפיקודו קאוקג'י על בתי הקיבוץ, הפגזה שאין דרך אחרת להגדירה חוץ מאשר במלים 'פשע מלחמה'. "נקודת הטיווח המרכזית לתותחי 'צבא ההצלה' " כתב אזוב (עמ' 90), "היה 'הבית הגדול והלבן של המוסד החינוכי, מקום משכנם של 110 בני הנעורים מגיל 12 עד 17...". כך התכוון צבאו של קאוקג'י "להציל" את הפלסטינים מידי הציונים. התוצאה היתה הטרגדיה הפלסטינית שאין להבינה אלא בהקשר ההיסטורי מהסוג שמציג בפנינו באמינות עמירם אזוב, המתאר אותה בצבעים עזים ואמפטיים מאוד, למשל בקטע הזה (עמ' 260): "ערביי הכפרים התפזרו לכל עבר...הרוב הגיע למחנה הפליטים בג'נין...החברה האזרחית הפלסטינית היתה חלשה ובעלת תשתיות רעועות. היא התפוררה בשל חולשה מנהיגותית, ארגונית וכלכלית...".

'הנראטיביזם' המשחרר כביכול לא הומצא בימינו כמובן. קאוקג'י דאג לפרסם בעיתונות הערבית כי "דגלים ערביים מתנפנפים מעל משמר העמק" (עמ' 123). ב-14 באפריל, לאחר תבוסתו של קאוקג'י, פרסם העיתון 'פלשתין' כי "הפעולות הצבאיות של כוחות השחרור במשמר העמק ובג'וערה הושלמו לאחר ששני הישובים [ג'וערה, כלומר עין השופט] נהרסו כליל והיהודים ספגו אבידות קשות מאוד, המגיעות ל-250 הרוגים..." (עמ' 242). בשלב המסקנות הוטלה האשמה על הבריטים, על הלוגיסטיקה וכן הלאה. כל דבר חוץ מחשבון נפש נוקב על הכוונה, השיטה והתוצאות (עמ' 255). אסטרטגיית הרצח והשקר לא נולדה כמובן ב-1948 אלא לפחות 20 שנה קודם לכן, והיא חיה וקיימת בצורות שונות עד עצם היום הזה, ובכל הזדמנות יש להצביע עליה ועל השלכותיה.

"דגלים ערבים מתנופפים במשמר העמק"? לא בדיוק. התמונה היתה הפוכה מראשיתה. אנשי משמר העמק הצליחו להחזיק מעמד, תוך שהם מתמודדים עם החלטות לא פשוטות כמו זו שהתקבלה בבוקרו של היום השלישי לקרב, להוליך את 160 הילדים והנערים אל 'מערת הפלמ"ח' המפורסמת, שהיתה אמורה לספק לנערים ביטחון אישי גדול יותר. בזמן שילדי הקיבוץ פילסו דרכם במעלה הגבעה, ראו לנכון ערביי אבו-שושא לירות בהם, זאת למרות שעד 1947 התקיימו יחסים תקינים בין הכפר לבין משמר העמק (עמ' 128). למחרת, ב-7 באפריל, פונו רוב הילדים מהקיבוץ. במקביל החלו להצטרף למגיני הקיבוץ כוחות פלמ"ח שפעולותיהם הצבאיות מחוץ לגדר, לראשונה ברמה של גדוד, הכריעו את המערכה.

ספרו של אזוב מביא למעשה את סיפורה של 1948 כולה: ההיבטים החברתיים של המלחמה; היבטיה המדיניים; תפקידם ותיפקודם מלא הסתירות של הבריטים; סבך הפוליטיקה הפנים-פלסטינית והכלל-ערבית; משמעותה של 'תכנית ד' המפורסמת שלאחרונה נעשה בה שימוש ציני ומעוות על ידי תועמלנים מדופלמים, ושבניגוד לאגדות 'ההיסטוריונים החדשים' מעולם לא הוסתרה: נתנאל לורך דן בה בסיפרו שראה אור ב-1966, והיא מוזכרת "אפילו" בפרסום הסברה רשמי של מדינת ישראל משנת 1973; נושאים נוסים הם 'השמיכה הצבאית הקצרה' של 'ההגנה' השופכת עוד אור על הביטוי הידוע 'מעטים מול רבים'; הדילמות המוסריות והפוליטיות של ההנהגה הציונית ברמה הלאומית והמקומית; מקום הציונות בעולם היהודי הרחב; ועוד ועוד. כל אלו נושאים הראויים לעיון ביקורתי נוסף (ובלבד שהוא מדוד, מאוזן, מבוסס ורציני).


עמירם אזוב מלמד במכללת אורנים. על השאלה האם במכללת אורנים לומדים את עמירם אזוב, קשה לענות באופן חד משמעי. מי שסבור שמדובר בעניינם של תלמידי החוג להיסטוריה, טועה טעות מרה. שאלת 1948 על היבטיה השונים, היוותה, מהווה ותמשיך להוות נקודת משען לזהותה של החברה בישראל, ומכאן שעיון רציני בארועי 1948 חיוני לכל פרח הוראה, בין אם בכוונתו ללמד ביולוגיה, מתמטיקה או חינוך מיוחד. ספרו של עמירם מספק לנו משענת רצינית לקיים עיון רציני מהסוג הנחוץ כל כך. האם יעשה בו שימוש, או שמא כמו עוד כמה וכמה ספרים חשובים מסוגו הוא יעלה אבק על המדפים? זוהי שאלה שלמרבה המזל התשובה עליה איננה תלויה בגורל או בגיאופוליטיקה העולמית, אלא בהחלטה של כל אחד מאיתנו. כפי שלימדונו חברי משמר העמק ומגיניה: 'הגבול הוא בלב כל חייל'.

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה