חרדים, ערבים, היסטוריה וישראליזציה

 

 

 

כמו באזורים אחרים בעולם, הוויכוח בישראל על אופן ההתמודדות עם המגפה חושף ומחדד את הבעיות שהיו עוד לפני שהמגפה הזו שיבשה את החיים ברחבי העולם.

בישראל, כמו באזורים אחרים בעולם, ישנם פערים חברתיים בין עשירים לעניים, בין הפריפריה למרכז, בין גישות פוליטיות שונות, בין תפישות תרבותיות מנוגדות וכו '.

המגיפה הוכיחה שוב, למשל, שעדיף להיות עשיר ובריא מאשר עני וחולה, וכי עדיף להיות צעיר במרכז הארץ מאשר זקן בפריפריה.

אבל ישראל היא מדינה מיוחדת שכן כל המדינות מיוחדות. אין פרדוקס או סתירה פנימית באמירה זו, משום שכולנו יודעים שמצד אחד אין שום דבר חדש מתחת לשמש, ומצד שני, איש מאיתנו לא נכנס לאותו נהר פעמיים.

אולי ישראל מיוחדת יותר ממדינות רבות אחרות, ולא במקרה היא מושכת תשומת לב תקשורתית באופן לא פרופורציונלי ביחס לשטחה או ביחס למספר תושביה.

על השאלה מדוע זה כך, ננסה לענות עליה במועד אחר.

הפעם נתייחס לייחודיות החברתית הישראלית, שהיא אכן יוצאת דופן יחסית לרוב מדינות העולם. ישראל הוקמה על בסיס אידיאולוגי חזק מאוד: ציונות. הציונות לבדה מסבירה את העובדה שב -140 שנה גדל מספר היהודים בארץ ישראל מ -24,000 לכמעט שבעה מיליון. רק הציונות מסבירה כיצד המדינה הזו הפכה לאחת המדינות העניות והעניות בעולם, מדינה משגשגת כלכלית, היסוד של מדינה מודרנית הנהנית מטכנולוגיה מתקדמת ומהישגים מרשימים בתחומים רבים: רפואה, חקלאות, מים, מיחשוב וביטחון כמובן.

אך חלק גדול מהחברה הישראלית כלל לא שותף לאידיאולוגיה הציונית. נהפוך הוא, הוא מנוגד באופן עקרוני.

מדובר ביהדות החרדית מצד אחד ובחברה הערבית מצד שני. אין נרטיב חברתי, פוליטי, כלכלי או תרבותי המתייחס לישראל שלא תמיד מזכיר את שני המגזרים הללו כחריגים. עד כדי כך שרבים בישראל מכנים את המגזר הערבי במילה מגזר. לכולם ברור שמדובר במגזר נפרד. כך גם לגבי החרדים, מושג שכולם מבינים ללא הסבר נוסף.

 

אמנם יש בסיס להסתכלות הזו על שני הסקטורים הללו. אין שום סיבה להניח שערבים יזדהו עם הציונות, שהיא התנועה לאומית של העם היהודי ולא של העם הערבי. חשובה עוד יותר תפיסתם של הערבים לפיה הצלחת הציונות ב-1948 היא האסון של הערבים, אסון המוכר במלה נכבה.

באשר לחרדים: הם אמנם יהודים ובניגוד ליהדות הרפורמית של המאה ה19 החרדים מסכימים שהיהודים הם עם הרואה את ארץ ישראל כארצו. למרות ההסכמות החשובות האלו עם התפיסה הציונית, החרדים התנגדו לציונות כי מדובר היה בתנועה לאומית פוליטית מודרנית. הציונות רצתה להפוך את השפה העברית לשפה יום-יומית, לשנות את מבנה הכלכלה היהודית, להחליף את המערכת הקהילתית במערכת פוליטית דמוקרטית, וחשוב מכל: לבסס את כל השינוי המהפכני הזה על חינוך חילוני חינם לכל אזרח.

עם הערכים האלו החרדים לא יכלו להסכים, ולכן הם התנגדו לציונות באופן מוחלט.

ובכן, מנקודת מבט היסטורית ברור מדוע חרדים וערבים נתפסים בישראל כמו סקטורים נפרדים. במציאות של הפנדמיה, השוני בינם לבין כל שאר הישראלים רק מתחדד, כי כמו בכל מקום אחר בעולם גם בישראל אנשים עניים יותר סובלים יותר מהמחלה, ושני הסקטורים האלו מתאפיינים ברמת הכנסה נמוכה מאד.

 

אבל מי שמתבסס על ההיסטוריה מבלי להבין את מהותה של ההיסטוריה, הופך את ההיסטוריה לאידיאולוגיה.

כי הכלל החשוב ביותר בהיסטוריה הוא השינוי. כשאומרים אין חדש תחת השמש הכוונה היא שלחברה האנושית תמיד היו ותמיד יהיו בעיות. אבל כשאומרים שאף אחד לא נכנס לאותו נהר פעמיים, הכוונה היא למציאות הקבועה של שינוי.

לפני 140 שנה אף ערבי לא התייחס בכלל לתנועה הציונית. חרדים התחילו להתייחס לתנועה הציונית רק אחרי הופעתו של הרצל, לפני כ-120 שנה. ההתנגדות העקרונית של ערבים וחרדים לציונות, לא היתה מספיק חזקה כך מסתבר, כי הציונות הצליחה והמדינה שהיא הקימה היא ביתם של כל אזרחיה, כולל ערבים וחרדים.

בשבעים ושתיים השנים שעברו מאז הוקמה המדינה, יותר ויותר ערבים וחרדים קיבלו את קיומה כעובדה. מדובר בתהליך היסטורי המוכר במלה אחת: ישראליזציה. ערבים וחרדים רבים עוברים ישראליזציה דה-פקטו, גם אם המנהיגים שלהם ממשיכים לדקלם את אותן סיסמאות נבובות ששימשו אותם לפני 120 שנה. המציאות חזקה יותר מסיסמאות, וגם את העובדה הזו מכירים אנשים בעולם כולו. מהבחינה הזו אין חדש תחת השמש. תמיד יהיו מנהיגים שיהיה להם נוח יותר להפריח סיסמאות ריקות מאשר להתמודד עם התכתיבים של המציאות.

ערבים בישראל אולי לא יהפכו לציונים, אבל בכל יום שעובר יש עוד ועוד ערבים ישראלים המזדהים עם המדינה, מתנהגים כאזרחים לכל דבר ועניין, ואחת ההוכחות היא ההצלחות הרבות של ישובים ערביים רבים בישראל בהתמודדות עם הפנדמיה.

לגבי החרדים המצב אולי פחות מזהיר, אבל מי שמדבר על החרדים בהכללה נוקשה, חוטא לא רק לציבור של מאות אלפי אזרחים, לא רק להבנה הנכונה של התהליך ההיסטורי, אלא הוא פוגע בסיכוי להתמודד גם עם הפנדמיה וגם עם הרצון של כמעט כל אזרחי ישראל, לתקן את הפגמים במדינה שלהם. גם מבחינה זו אין הבדל בין ישראל לבין כל מדינה אחרת בעולם. כולם, יפנים, ברזילאים, קנדים, ארגנטינאים והונגרים, רוצים לחיות במדינות מתוקנות. התבוננות אמינה במציאות היא תנאי לתיקונה.