ג'ון גרישם ידוע כסופר מוכשר של פרשיות מתח, רובן ככולן מתחום הפיקשן, חלק מהן הפכו לסרטים מוצלחים מאד, כמו למשל 'הפירמה'.
הסתבר לי שלשום שב-2006 הוא פרסם ספר שמבוסס על ספור אמיתי (בעברית ראה אור ב-2007). אחרי קריאה רצופה של 330 עמודיו ביומיים, לא רק שהחלטתי לשמור אותו לעד, אלא להמליץ עליו לכל מי שרוצה להבין טוב יותר באיזה עולם אנו חיים.
כן, העולם בו אנו חיים מלא בדברים ובאנשים וברעיונות ובמעשים טובים. ברור. לרגע אחד אינני שוכח זאת, ורשימת האנשים שיש לי רק מלה אחת לומר להם - תודה - לא קצרה, והיא כוללת כמובן את הורי, את משפחתי הרחבה והגרעינית, כמה וכמה תלמידים לשעבר ובהווה, וגם כמה חברים שראויים לשמם, וכמובן אנשים מזדמנים, כאלו שאפגוש רק פעם אחת בחיים, במדרכה, בפארק, בחוף הים, בכביש.
אבל הטינופת בעולמנו רבה מאד, ואין הכוונה כמובן 'רק' לערמות האשפה שכולנו רואים בכל מקום ציבורי. ולמה ציבורי? כי אני משוכנע באלפיים אחוז (ואני יודע שאין דבר כזה אלפיים אחוז, כי המקסימום על פי שיטת הספירה הזו היא מאה) שכל אלו שמשליכים אשפה ברבים, ביתם מבריק ומצוחצח הרבה יותר מהבית שלי, ומילא אפשר לאכול מהרצפה שלהם, אפשר לבצע ניתוח לב פתוח באסלה שלהם, ולצרוב מעגלים מודפסים בכיור.
אז כוונתי בטינופת הפעם איננה לטינופת הרגילה שכולנו רואים בציבור כאמור, אלא לטינופת האנושית, שהגדרתה פשוטה בתכלית, ושלולא קיומה גרישם לא היה נזקק ל-18 חודשי מחקר, כמה מאות אלפי מסמכים, מאות אלפי קילומטרים של נסיעה, שיחות עם מאות אנשים, כל מה שנדרש לו על מנת לכתוב את ספרו 'חף מפשע', המביא את סיפורו האומלל של רון ויליאמסון, שהואשם ברצח ובאונס ונידון למוות, ושרק בזכות יושר ומקצועיות של שניים וחצי אנשים, הצליח להשאר בחיים, ולצאת לחופשי אחרי בערך 15 שנים של עינוי דין במערכת אכיפת החוק של ארה"ב, השם ישמור אותנו מהדבר האיום הזה.
מי היא הטינופת האנושית המככבת בספרו של גרישם? שוטרים, תובעים כלליים, מושבעים (אלוהים ישמור אותנו מהשיטה הזו, ומכיוון שמילא אין אלוהים ואם יש הוא לא עסוק בסוגיות הללו, כל שנותר לנו הוא להקפיד ולא ליישם את הטירוף החולני הזה במערכת שלנו, ויסלחו לי כל פטפטני חוכמת ההמונים והבלים דומים אחרים, וכן, אני בעד דמוקרטיה אבל רק בבחירת נציגים לבית הנבחרים וגם זה יותר מדי בשלב בו נמצאת האנושות, אבל אי אפשר לוותר על הכלי הזה, אז נסתפק בו, אבל בלי אשליות). ועיתונות כמובן. לב ליבה או צומת הצמתים של הטינופת האנושית.
אין אחד שלא שמע על פרשת דרייפוס כמובן, אבל מעטים האנשים שיודעים לומר עליה את המינימום, ואין כוונתי לשטות הנלמדת בבתי ספר ובמוזיאון על שם הרצל וגם בכמה חוגים להיסטוריה לא עלינו, לפיה דרייפוס הביא את הרצל לציונות. לא מיניה ולא מקצתיה ובכל מקרה הדבר החשוב בפרשת דרייפוס הוא הפרשה ולא דרייפוס ובוודאי לא הרצל.
הנה תמצית הפרשה: על השקר הראשון שבנה אותה נזקקו השקרנים, הטינופת אם זה לא ברור, לברוא עוד שקר שיחפה על הראשון ואז את השלישי שיחפה על השני שחיפה על הראשון ואז את הרביעי שיחפה על השלישי ואז את החמישי שיחפה על השני ועל השלישי וכן הלאה. כך כעבור שנים ספורות הפך תיק דרייפוס וטפח והגיע ל'תיק' ובו כאלף מסמכים.
מה חושב האזרח הפשוט? נו, אם יש אלף מסמכים אז בוודאי שיש משהו. אם על התיק המכיל אלף מסמכים כתוב דרייפוס, אז ברור שדרייפוס עשה משהו.
כך בדיוק קרה עם רון ויליאמסון ועל כך מספר גרישם בספרו הראשון, יצירת מופת. חדשות טובות: כדי ללמוד ברצינות על פרשת דרייפוס יש להתמודד עם כ690 עמודים עליהם חתום ז'אן דני ברדן. גרישם הסתפק ב-325 כאמור, הגם שהוא כתב בסוף הדבר שהוא יכול היה לכתוב כמה אלפים.
כך או אחרת, 690 או 325, רוב האנשים לא קוראים לא 69 ולא 32, וחמור מכך: רוב האנשים הטובים תמיד יתהו מה תוקע לידם שה69 או ה325 הם אמת. אין תשובה פשוטה על השאלה הזו. ולכן אין ברירה אלא לקרוא ספרים מהסוג הזה, או מחקרים אודות ""מחקרים"" כפי שעושה כבר כמה שנים ידידי אבשלום בן צבי כנגד התועבה המוכרת בכותרת שאני נוהג להרחיב כי צחוק הוא סוג של הגנה נפשית: 'פרשת ילדי תימן בלקן פקיסטן אפגניסטן תורכמניסטן קזחסטן אקאטמפוקואסטאן'.
זו אולי הזדמנות טובה להסביר סוף סוף מה זה או איפה זה אקאטמפוקואסטאן. ובכן זה שום דבר ובשום מקום אלא כתיבה באותיות בעברית את המלים בספרדית aca tampoco estan, שזה פשוט 'גם כאן הם לא נמצאים', והזכויות שמורות לקריקטוריסט ארגנטיני ששכחתי (האמת שמעולם לא ידעתי) את שמו, שאחרי תחילת המצוד אחרי בין לאדן, פרסם איור ובו חייל אמריקני עומד נבוך מול מפת מזרח אסיה שבה כידוע יש הרבה ארצות המסתיימות ב'סטאן' ואומר לעצמו aca no estan, ושוב aca no estan ושוב aca no estan ושוב aca no estan ושוב, עד שמופיע הפאנצ': אקאטמפוקואסטאן.
בדיוק כמו 'ילדי תימן החטופים' שנבראו במוחם הקודח של אנשים בעלי כוונות טובות, לפחות אחד מהם, על פי מקורות אמינים, אבל שלמרות - או אולי בשל - הכוונות הטובות יצרו את הטינופת הזו.
כמו זו שנוצרה סביב דרייפוס, כמו זו שנוצרה סביב רון ויליאמסון, כמו זו שמיוצרת על ידי טינופות למיניהן בכל רגע ורגע, כאן שם ובכל מקום.
הטכניקה תמיד אותה הטכניקה: שמועה בריבוע בחזקת צדקנות זחוחה כפול דעות קדומות כפול חצאי אמיתות הגרועות כידוע משקרים כפול מערכת כללים תומכת-שקרים ועיוותים, והתוצאה היא דרייפוס, ויליאמסון, מפא"י, וכן הלאה.
מלה אחרונה על הספר של גרישם. בתחילת הדברים הוא מספר פרט היסטורי חשוב ומרתק הקשור למקום בו מתרחשים הדברים: מדינת אוקלהומה. מסתבר שבימים שקדמו להיותה מדינה מסודרת, נהגו בה חוקי המערב הפרוע, המוכרים בארמית במלים 'כל דאלים גבר' ושתוארו היטב על ידי הובס. אקדחים, אקדוחנים, דו קרב בצהרי היום, וכן הלאה. עד שבשנת 1909, נמאס הדבר לחבורת בונים חופשיים שחיו בעיירה, הם קמו כאיש אחד, פרצו לבית המעצר בו ישבו כמה חשודים באלימות כזו או אחרת, ותלו אותם.
מעשה הלינץ' הזה, של לבנים כנגד לבנים אם זה לא ברור, פתח דף חדש בתולדות החוק והסדר או לפחות הסדר על חשבון החוק בתולדות המקום. חלפו שנים, ואת הצדקנות של הבונים החופשיים תפסה שיטת המושבעים. כולם צ'רץ' גוארז, מעריצי ישו, יודעים את הביבליה בעל פה, שרים גוספל יותר טוב מארתה פרנקלין, כל החבילה.
תן לאנשים האלו פשע מחריד או כזה שאפשר לתאר אותו כמחריד - הספר של גרישם מתחיל מתאור הרצח והאונס של אשה צעירה - והם כבר ימצאו תוך עשר דקות את האשם תמיד: פרחח מקומי, רצוי שיהיה שיכור או לפחות כזה שמתנהג באופן קלוקל. את הממצא הזה הם ידאגו לשדר בשיחות סלון וברכילות בכל מקום למשטרה ולעיתונות ולתביעה הכללית וכמובן לשופט המקומי שגם הוא - סורפרייז סורפרייז - נבחר על ידי העם כי אחרת אין כאן דמוקרטיה, והתוצאה היא רון דרייפוס, או רס"ן ויליאמסון.
השם ישמור. והואיל כאמור השם עסוק בענייניו, נותרנו אנו לבד לשמור על האמת על ההגינות על הצדק על האנושיות. קשה, קשה מאד. בכלל ובימינו, ימים טובים מאד ליצרני הטינופת מכל הסוגים, בפרט.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה