יום שלישי, 24 בנובמבר 2020

דברים שכמעט אף פעם לא תשמעו ממורי דרך

 

שלום וברכה. אזהרת מסע, זה הולך להיות מעט ארוך. מי שלא מתעניין מוזמן להפסיק מיד... אני לוקח לעצמי את הרשות, הזכות וכן הלאה, לכתוב כמה דברים על אחד מגיבורי הסיור אתמול, משה מונטיפיורי, המצטרף לשורה של אישים דומים שהוזכרו בסיור כזה או אחר, כמו רוטשילד, הברון הירש ואחרים שפעלו במסגרות כמו יק"א, כי"ח ועוד. לא, אין בכוונתי 'לשבור מיתוס' או משהו בסגנון, אלא להציע משהו מהדברים שלמדתי בנושא בשלושים השנים האחרונות, ושכפי שתוכלו לראות, עולים בקנה אחד עם השכל הישר, אבל לא הטבעי, האוטומטי, אלא השכל הישר שאתגרו אותו בכמה פיסות ידע נוספות מהסוג שכמעט לא מושמעות בסיורים שלנו, מסיבות כאלו ואחרות (ולמען הסר ספק, לדעתי הסיור אתמול היה טוב מאד, למרות לא מעט שגיאות עובדתיות נסלחות לחלוטין, ותקלות השירותים שאולי פחות).

ובכן, מונטיפיורי, רוטשילד, הירש ושורה ארוכה של אישים ברמתם גם אם היו מפורסמים פחות (כמו הברון גינזבורג ברוסיה או בלייכריידר בגרמניה, וגם מונטגיו באנגליה או ג'ייקוב שיף בארה"ב), הם כולם שותפים במה שכונה כבר במאה ה19, המאה שלהם, בשם 'יהודי האמנסיפציה'.

מה פירוש המושג הזה ומה משמעותו? מדובר ביהודים שהשתלבו בחברה שלהם באופן מלא, מבלי שהם הכחישו את יהודיותם, וחלקם, כמו מונטיפיורי, הקפידו שכולם ידעו שהם מקפידים על תרי"ג (ולא שיש דבר כזה אבל על כך בהזדמנות אחרת).

מצד שני, עצם היותם יהודים מוצהרים ומוכרים, יצר בעיה שסתרה את עקרון העל של האמנסיפציה, עקרון שכולנו מכירים ומוקירים, וכולנו מנסים ליישם במהלך הקורס כשאנחנו נפגשים אחד עם השני: העקרון לפיו כולנו 'בני אדם'. במלים אחרות, רוטשילד (זה לא אחד אלא חבורה שלמה של קרובים למיניהם אבל זה לא משנה כרגע), היה אזרח נאמן למדינתו (אוסטריה, צרפת, גרמניה, אנגליה וכן הלאה) אבל גם יהודי מוצהר. ככזה, הוא לא היה יכול שלא לסמל בעצם קיומו של היהודים כולם.

הדבר הוביל במקרה של רוטשילד הצרפתי למשל לשתי תופעות הפוכות לכאורה שהן למעשה שני הצדדים של אותו המטבע: מצד אחד העריצו אותו (יהודים ולא יהודים) כ"מלך היהודים", ומצד שני שנאו אותו על היותו "מלך היהודים". כלומר הפילושמיות והאנטישמיות הלכו יד ביד כששתיהן מתבססות על אותו מיתוס ציבורי, 'רוטשילד מלך היהודים' (או שיף או מונטיפיורי או כל אחד אחר).

חכו, זו רק ההתחלה של המורכבות. כי על הדבר החשוב השני ביותר לא אמרתי מלה. הרי כל האנשים הללו, מונטי ורוטשי והירש וכן הלאה, היו מפורסמים כי הם היו יהודים עשירים מאד, כלומר אם הם לא היו עשירים הם לא היו מפורסמים. יהודי לא עשיר מאד שנהיה מפורסם היה כמובן הרצל, והיו אחרים, שזכו לפרסום בזכות תרומתם לספרות (זנגביל ונורדאו למשל) או למדע (פרויד ואינשטיין למשל).

אבל במאה ה19, הצלחת האמנסיפציה היהודית נמדדה במונחי 'יהודי האמנסיפציה' הנזכרים, שהיו גם מכובדים (גם כי היה להם הרבה כסף ותיכף נסביר מה זה אומר מבחינה חברתית) וגם יהודים כשרים (מונטיפיורי ותריג מצוות כנזכר).

סיכום ביניים: מונטיפיורי ושות' היו חשובים כי הם השתלבו חברתית (במעמד הגבוה כמובן) וכי הם היו יהודים כשרים שהוכיחו בעצם קיומם שאפשר להיות גם יהודי כשר וגם להשתלב בחברה. לכן הכינוי 'יהודי האמנסיפציה' כי הם היו למעשה המודל בעקבותיו אמורים היו לצעוד כל היהודים (שמה לעשות ורובם הגדול, 95% לפחות, לא היו מאד עשירים בלשון המעטה).

מכאן למימד השלישי הקשור בכסף: 'נובלס אובליג' נהוג לומר, ובעברית 'האצילות מחייבת' ובמונחי המאה ה19 מדובר על פילנטרופיה. בעברית פשוטה: אם יש לך הרבה כסף וכולם יודעים שיש לך הרבה כסף, ובין אם הוא מרכבות וממיכרות ובין אם הוא מעיסקות בורסאיות ספקולטיביות וכדומה, אם יש לך הרבה כסף אתה חייב להיות נדיב. לתרום לכנסייה, לבית הספר, לבית חולים, לבית קברות, לבית תמחוי וכן הלאה. לא רק לתרום אלא לוודא שכולם יודעים שאתה תורם. זה חלק מתפקידך וממעמדך החברתי.

עכשיו למימד הרביעי: אם אתה מליאן צרפתי 'רגיל', הכל בסדר. אתה תורם ושלום על צרפת. אבל אם אתה יהודי אתה בבעיה. כי אם תתרום רק ליהודים יגידו שאתה תורם רק ליהודים ולכן מבטא חוסר השתלבות. ואם תתרום רק לכלל ולא ליהודים יגידו עליך שאתה סנוב מתנשא שמתעלם מאחיו היהודים. ואם תתרום רק לאחיך היהודים בצרפת או באנגליה יגידו עליך שאתה מתעלם מהבעיה הגדולה, יהודי הארצות הטרום-אמנסיפציוניות, בין אם זו רוסיה ובין אם זו תוניסיה. ואם תתרום רק להם, יגידו שאתה מתעלם מהיהודים המקומיים.

אני מעריך שבשלב זה המורכבות כבר מתחילה להתבהר. הואיל ולעשירים יש נטייה להמשיך להיות עשירים, אפשר להבין אותם, ברור לחלוטין שהמונטיפיורים לא נבהלו מהאתגר המחומש הזה,  אלא פשוט 'זרמו' איתו. אבל כאן אנחנו מגיעים לערך המוסף עבורנו כחובבי עבר וכחקרני משמעויות מורכבות. האופן בו הם 'זרמו' היה מעט שונה ממקרה למקרה. כלומר כל אחד מהם ניסה לרבע את המעגל הזה תוך שימת דגש על דבר כזה ולא על דבר אחר.

למשל רוטשילד של הסיור בזכרון לקח על עצמו את המושבות. לא מדובר היה בציונות מהסוג עליה דיבר הרצל ומהסוג שהוגשם על ידי ויצמן בן-גוריון וכן הלאה, וההורים שלנו ואנחנו, אלא בסוג של פילנטרופיה שמטרתה היתה בעיקר להתמודד עם כל האתגר המחומש הזה.

מונטיפיורי שפעל לפניו, עשה זאת באמצעות כל מה שלמדנו עליו אתמול, שמסתכם במלה אחת: פרודוקטיביזציה, או ליתר דיוק המאמץ לדחוף את יהודי ירושלים לאמץ את הגישה הזו (שכידוע עד היום רבים מהם דוחים על הסף בשם 'מוות באוהלה של תורה' או רעיונות כמו 'בזמן שישראל עושים רצונו של מקום [אלוהים] מלאכתם נעשית בידי אחרים [אזרחי ישראל האחרים אם זה לא ברור]'. הירש פעל ליישוב יהודים בקנה מידה משמעותי בארגנטינה, והברון גינזבורג פעל לטובת קידום היהודים ברוסיה, וג'ייקוב שיף תרם לכל מיני מוסדות שעבדו עם מהגרים יהודים שהגיעו בהמוניהם לאמריקה. וכן הלאה.

מי שישנה את הפרדיגמה הזו הם אנשים כמו הרצל, על ידי כך שהם פשוט הוסיפו למלה 'אמנסיפציה' את המלה 'אוטו', ומכאן למסקנתם הכפולה: א. לא פילנטרופיה תושיע את העם היהודי אלא עבודה עצמית שלו על עצמו ובכל התחומים, לא 'רק' בתים נקיים או בתי חולים, לא רק באמצעות איזה מפעל קטן למשי, אלא ביצירת תשתית חיים כוללת כל: מים ביוב בטחון פנסיה משטרה צבא כנסת עיתונות וכן הלאה. ב. אין טעם להשען על הנהגה הכלואה בסתירות פנימיות כל כך גדולות כמו ההנהגה מהסוג של רוטשילד, מונטיפיורי, מונטגיו וכדומה.

במלים אחרות, יהודי האוטו-אמנסיפציה (ציונים בעיקר אבל לא רק ציונים) רצו לעשות בגדול ובאופן מוצהר ועצמאי, את מה שיהודי האמנסיפציה ניסו לעשות באופן מגומגם ומוגבל בגלל מעמדם במדינותיהם (ועוד לא אמרנו מאומה על סתירות פנימיות שהיו ביניהם כאזרחים נאמנים של אנגליה שהיתה במאבק כוחות נגד צרפת למשל וגם את זה למדנו).

למה כל זה חשוב? כי כל הסתירות הפנימיות הללו ורבות אחרות, הקשורות לא 'רק' ליהודים אלא גם לנוצרים, מוסלמים וכן הלאה, נבעו מאותו השורש: התמורה ההיסטורית האדירה המוכרת במלה אחת - מודרניזציה. כל עוד אנשים לא מבינים את משמעותה של זו ואת השלכותיה, הם יאלצו להסתפק בסיפורים טובים על אנשים מעניינים שעשו דברים לא תמיד ברורים.

עד כאן. ואולי עוד שורה אחת ממנה היה ראוי להתחיל: המוטיבציה לכתוב את כל המגילה הזו נולדה ישירות משאלה שלא קיבלה תשובה: מדוע מונטיפיורי בכלל הרשה לעצמו לחשוב מה נכון וטוב ליהודי ירושלים. מקווה שעכשיו הדברים ברורים יותר.  לא היתה לו ברירה. וזה לא סותר את העובדה לכאורה שהוא היה איש מקסים.

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה