מראדונה

 א.

בחלומי הלילה ואני צופה בטלוויזיה במשחק כדורגל. קבוצה אחת בחולצות אדומות, השנייה בחולצות בצבע תכלת. האדומים יושבים על השער של התכולים, והנה לפתע משום מקום התכולים מבקיעים שער וחוזרים להתגונן בבונקר. בשלב מסויים, אחד מחלוצי האדומים מוצא עצמו מול שער ריק, ובועט את הכדור גבוה מעל למשקוף. בחלומי הוא צועק מתסכול, מקלל את עצמו, רץ אחרי הכדור, עולה ליציע שכולו מלא אוהדים אדומים, והוא ממשיך לצעוק ולקלל את עצמו על ההחמצה הנוראית, נעמד ממש על הגדר המפרידה בין הקהל למגרש, ונושא נאום חוצב להבות המופנה אל האוהדים כשכל כולו הוא בקשה לעודד ולדחוף את האדומים קדימה. בחלומי, ממש באותם רגעים, כל שחקני הקבוצה התכולה עומדים בשורה זה לצד זה ורוקדים בהתלהבות אך באמנות ובכשרון עצום, מעין הורה בשורה ולא במעגל, הם מעודדים את עצמם להמשיך ולעמוד מול המתקפות האדומות. התעוררתי.

ב.

לחלוץ האדום שהחמיץ מול שער ריק והלך ליציעים וקילל את עצמו, היה שפם גדול. זה כל מה שאני יודע עליו. אחד מהשחקנים התכולים הזכיר בדמותו של סוארז, החלוץ האורוגוואז'ו של בארסה עד לא מזמן, עכשיו של אלטי (אתלטיקו מדריד בלשון המקומית). אבל כשהקצתי מן החלום היה לי ברור שהתכולים, ויסלח לי סוארז, ואוהבי החלומות יודעים שבחלומות הכל מותר, היו נבחרת ארגנטינה, והמשחק שבחלום היה ריפרור לשמינית הגמר ההוא, ב-1990, כשנבחרת ברזיל ישבה על השער של נבחרת ארגנטינה, וקלאודיו קאניג'ה, הכדורגלן הכי יפה ויסלחו לי מעריצי בקהאם, יפיוף אלוהי מכובד בפני עצמו, ויסלחו לי מעריצי הקוביות של רונלדו, גנב שער בנגיחה, שער משום מקום, בדקה ה-81, שער שנדמה לי שמי שבישל אותו היה מראדונה.

ג.

זר לא יבין זאת. משני הכיוונים. נתחיל בכיוון הראשון: זר לא יבין איך פרופסור להיסטוריה (כותב שורות אלו), מסוגל לשבת שעות על גבי שעות ולצפות בכדורגל. כשמתחיל המונדיאל, כל מונדיאל, האנושות נחלקת לשתי קבוצות. אלו שרוצים לדעת 'כמה-כמה', ואלו, כמוני, למרות שהם יודעים שכמעט כל משחקי הכדורגל בכלל ובמונדיאל בפרט, מתחילים לכל המוקדם בדקה ה-65, ישבו ויצפו בכל מהלך, בכל מסירה, גם אם לא יתלהבו, גם אם, לא עלינו, ינקרו מדי פעם, גם אם, שוד ושבר ואוי לאותה בושה, יפלרטטו עם הוואטסאפ ('אבל זה בנושא!!' כלומר 'שלחתי חוות דעת על הוולה האחרון לבן דוד שלי בארגנטינה', או תירוץ דומה אחר).

זר לא יבין זאת, מהכיוון השני: גם אני, אינטלקטואל המאוהב עד כלות במשחק הכדורגל, (משחק אותו סיכם בן הדוד הנזכר מהסוגריים האחרונים, במלים 'זה המשחק היחיד שלא דורש כלום כדי לשחק אותו, אפילו לא כדור', ושלב ההוכחות בהמשך) לעולם לא יבין את אותה ארגנטינית מבוגרת יחסית שנצפתה אמש באחד השידורים, כשהיא אוחזת בידה את הספר 'מראדונה של כולם', ובוכה בוכה בוכה. זר לא יבין את החלטת נשיא ארגנטינה להכריז על שלושה ימי אבל על מותו הצפוי כל כך של האיש שמ-1990 ואילך היה עסוק בלנסות ולהצליח להרוס כל חלקה טובה בה הוא דרך או עבר לידה.

ד.

את הספר 'מראדונה של כולם' ראיתי לא פעם ולא פעמיים בחנויות יד שנייה או בדוכנים האלה בתחנות הרכבת שבהם מוכרים 4 ספרים ב20 שקל. הואיל ובעניין מראדונה אני סוג של 'זר לא יבין זאת', לא העליתי בדעתי אפילו לעלעל בו, קל וחומר לרכוש ולקרוא בו. עד שלפני כמה שנים קיבלתי עותק במתנה מסטודנט שלי. אוהב כדורגל, אוהב מראדונה, אוהב אותי. לימים תסביר אחת, ידועה בציבור כלוחמת צדק ותיקון, שהארוע הזה - קבלת ספר במתנה מסטודנט - הוא עוד ביטוי לרשת שפרסתי סביב סובבי כדי לצוד בה א.נשים לצרכי וכן הלאה. ואיך זה קשור למראדונה? בדיוק. גם הוא היה ידוע בציבור כרודף צדק. גם אצלו הנוסחה היתה אותה הנוסחה שג'ורג' אורוול ניסח בדייקנות עילאית: 'שתי רגליים - רע, ארבע רגליים - טוב'. ובמאראדונאית: 'כל מה שקשור לארה"ב - רע, כל מה שקשור במי שמתנגד לארה"ב - טוב'. את הגרסאות האחרות תשלימו לבד. 

ה.

הרוח המארדונאית הזו עולה בספר שלו. כן, אחרי שקיבלתי, ועוד מסטודנט אהוב, קראתי. ובשקיקה קראתי. למרות התרגום המחפיר, המביך, המקומם, שרק הוצאת ספרים שמסתכלת על ספרות דרך החור של השקל מסוגלת להרשות לעצמה להוציא. מראדונה מצוטט שם למשל כאומר '...ואז פרצתי לשטח...', שזה תרגום של הביטוי entre al area שזה בעברית כדורגלנית 'חדרתי\נכנסתי לרחבה', כשב'רחבה' הכוונה היא ל'רחבת ה-16' (שהיא למעשה רחבת ה18 יארד, כפי שבעיטת העונשין איננה בעיטת 11 מטר אלא 12 יארד, כפי שבזמן בעיטה חופשית, אלא אם קוראים לך יוסף אבוקסיס, על שחקני הקבוצה היריבה לעמוד 10 יארד מהכדור ולא 9 מטר, כפי שרוחבו של שער תקני איננו 7.32 מטר אלא 8 יארד).

אבל אצל הגאון שתרגם את ספרו של מארדונה לעברית, ההקפדה על תרגום טוב של כל אותו ז'ארגון ייחודי לכדורגל בכלל ולזה הארגנטיני בפרט - ז'ארגון הכולל גם מלים תקניות כמו area  וגם מלות סלנג כמו 'צינור' או 'סומבררו' שהם בלשון השכונות אצלנו 'קירקוסים שעושה חלוץ על מגן ['צינור': מעביר כדור בין רגליו; 'סומבררו': מעביר כדור בקשת מעליו] - היא עניין מיותר, כי למה להתאמץ אם אפשר גם לא.

ואחרי ששמנו את העניין הזה מאחורינו, תודה למארדונה על ספר מרתק. סיפור חייו ושורשי מרירותו כנגד 'הפריבילגים' למיניהם, מתבהרים יפה מאד דרך עשרות אנקדוטות שראשיתן בתחילת הקריירה שלו אי אז לפני כמעט חמישים שנה, עבור במשחקו הראשון בבוגרים, דרך הלעג לקומתו הנמוכה, ומשם לנבחרת הלאומית, לאירופה וגם לספרד, ונאפולי כנגד כולם, והמאפיה והסמים וכל השאר.

מראדונה שלי הוא מראדונה של המונדיאל ב-1990. מעט אנשים יודעים לומר תודה לאותם אלמונים ששינו את חוקת המשחק אחרי הכתישה השיטתית שעבר האיש שנשא על גבו את הנבחרת כולה, הוא וקאניג'ה וגויקוצ'יאה השוער המופלא. לא היה מגן קשר ואפילו חלוץ של אף קבוצה נגדה שיחקה ארגנטינה, שלא חיפש באופן שיטתי את עצם השוק, כף הרגל, והכי טוב - הקרסול - של מראדונה.

ו.

'זה המשחק היחיד שלא דורש כלום כדי לשחק אותו, אפילו לא כדור'. כך הסביר לי בן הדוד שלי מארגנטינה. 'אפילו לא כדור'. כי מגרש יכול להיות מגרש חניה כלשהוא. קבוצות? אם פגשת חבר, מה טוב. הוא הונגריה, אתה בולגריה. אתה אנגליה, הוא אירלנד. אתה אוסטרליה, הוא מקסיקו. טורניר שלם אפשר להעביר ככה. אבל אם לא פגשת חבר, אז מה הבעיה להיות פעם הונגריה ופעם בולגריה פעם אוסטרליה ופעם מקסיקו? שום בעיה. כדור? אם יש כדור, יופי. אם יש קיר, מצוין. בועטים לקיר ואז אפשר להיות גם החלוץ וגם השוער כי הקיר נהיה חלוץ כשהכדור פוגע בו. ואם אין כדור? מה הבעיה. מה רע בפחית שימורים, תפוז, אצטרובל, נעל ישנה אפילו.

ועל כל אלו קל וחומר בן בנו של קל וחומר. אם כדורגל אפשר לשחק לבד ובאיצטרובל, קל וחומר שאם משחקים אותו 11 מול 11, בבונבונרה, קבוצה אחת עם פס צהוב עמוק לרוחב על רקע כחול עמוק עוד יותר, החזות מנופחים, שפת הגוף אומרת שירה, כי מולם 11 זהים, עם פס אדום כהה באלכסון על רקע לבן בוהק, החזות מנופחים, שפת גופם אומרת שירה, וביציעים כמה עשרות אלפי אוהדים שרים וצועקים 'דאלה בו דאלה בו דאלה בו', עוד יותר טוב. תודה מראדונה על שנים יפות וזכרונות ללא תחליף. בכלל ובפרט שסידרת לי יופי של יארצייט. בול בפוני פגעת שוב.