יש הטוענים כי כולנו חיים בכפייה ובכל מקום אין חופש ביטוי. על פי ההגיון הזה כל דיון איננו אלא דיקלומים מתוכנתים ונשלטים פטרנליסטית לכיוון כזה או אחר, וזה חל גם על הטיעון לפיו כולנו מתוכנתים פטרנליסטית.
כשהכל אותו הדבר אז שום דבר הוא כל דבר ואז כל דבר הוא שום דבר. ביקורת היא עניין חשוב אבל הרבה פחות משכל ישר. לומר שהליברליזם הקפיטליסטי למשל הוא פטרנליסטי לא פחות משלטון האייטאלות או השלטון בצפון קוריאה זה אולי נחמד בכנס של ''''פרוגרסיבים'''' באיזה קמפוס מהולל בארה"ב או בפריז, כלומר זה ביטוי 'אמיץ' לביקורת, אבל זה לא מסתדר עם השכל הישר וההגינות.
הנה מבחן פשוט: כמה דרום קוריאנים מוכנים להסכים שהמשטר הפטרנליסטי שלהם שווה בערכו למשטר הפטרנליסטי של אחיהם בצפון, ולא רק להסכים עקרונית אלא לארוז את הפקלאות ולעבור צפונה.
את המבחן הזה אפשר לעשות גם בישראל. התומכים ברלטיביזם פטרנליסטי מוזמנים לשאול את עצמם בהגינות, עד כמה הפטרנליזם הישראלי שווה בערכו לפטרנליזם בלבנון, שמנסיון אישי היא ארץ יפה להפליא, עם אזורים צוננים בהרבה מעמק יזרעאל, עם אוכל מעולה וחופים מדהימים.
הויכוח חייב להיות לגופו של עניין, תוך הקפדה על יחס נכון בין ביקורת לשכל ישר. תפקידה של הדת למשל, כל דת, במדינה, כל מדינה, שהוא עניין מורכב.
הפלות למשל זה נושא אחד, די קל, הנחתך בשאלה למי יש זכות על הגוף שלו, לאשה או לחברה. התשובה שלי חד משמעית: לאשה זכות עליונה על גופה , תמיד ובכל מצב, זכות העומדת מעל לכל ערך אחר, כנסייתי, כלכלי, חברתי וכן הלאה. מי שחושב הפוך ממני נמצא אתי ועם האוחזים בעמדתי בסוג של מלחמה. היא יכולה להיות פוליטית והיא עלולה להיות אלימה. אבל אין פשרה בין שתי העמדות האלו.
לעומת זאת, עצם תפקידה של הדת כגורם התורם לסולידריות, וגם על כך לא אמור להיות ויכוח בין אנשים ענייניים, מחייב התייחסות אחרת למוסדות הדת.
בגרמניה למשל הנוסחה ליחסים בין דת למדינה מעוררת השראה. למיטב ידיעתי מה שקורה שם זה שאנשים בוחרים באיזו כנסיה לקחת חלק, והמדינה מממנת הוצאות של הכנסיות למיניהן, כולל כמובן מסגדים ובתי כנסת, מתוך הכרה בערך החברתי של הדת.
ועוד טעות העולה מהרלטיביזם הפטרנליסטי, כשהוא נשען על הדמיון שבין המדינה כארגון שכופה את עצמו לבין הפטרנליזם. מדובר הרי בשני עניינים נפרדים. היסוד הכופה נובע מהיותה של כל מדינה מערכת הפועלת על בסיס חוקים, מערכת הנשענת על ההנחה שהיא עובדה, שלפחות חלק מהאנשים צריכים מוטיבציה של מקל (חוק ומשטרה ובתי משפט) כדי לשלם מסים, לעמוד ברמזור אדום, ולא לזהם את הסביבה.
פטרנליזם לעומת זאת היא עמדה המניחה שיש אנשים היודעים טוב יותר מה נכון לאחרים. שוב, הגישה הביקורתית הטהורה לכאורה פוסלת פטרנליזם באשר הוא, ולעומת זאת, השכל הישר מגיע למסקנה מעט רצינית יותר. כי מה לעשות, ולא פעם הפטרנליזם הוא הדרך הנכונה.
אין הרי הורות ללא פטרנליזם (ומטרנליזם אם כבר). אוי ואבוי לכל ילדי העולם אילו הוריהם היו נמנעים מלקבל עבורם החלטות כדי לא לחטוא בפטרנליזם. הורה אכן יודע טוב יותר מהילד שלו בשורה ארוכה של נושאים. לא להכניס מסמר לחור של החשמל, לא לרוץ לכביש, לקבל חיסון, לאכול מגוון, בעיקר ירקות, בעיקר עגבניות ובוודאי לא רק שניצלים, לא לשבת כל היום מול המסכים, לעשות שיעורי בית, ללמוד לחרבן בסיר.
במלים אחרות, גם הפטרנליזם סובל מיחסי ציבור גרועים פרי הרוח הביקורתית-הריקה המאפיינת את האקדמיה בימינו.
השאלה היא לא האם מישהו יודע יותר טוב מאחרים (כל פעם שאני נכנס למטוס נוסעים אני שמח שיש לפחות מישהו אחד - הטייס - שיודע טוב ממני מה עושים והוא ולא אני ולא פילוסוף מהסורבון או איזה גאון מ'הארץ' מקבל את ההחלטות), אלא באיזה נושאים, באיזה אופן, ומה ההשלכות.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה