דובי וייסגלס מסביר באנגלית לתורמים באמריקה מדוע ה-7 באוקטובר הוא קו פרשת מים שאחריו כל המושגים והתפיסות ישתנו, ואז חוזר אחת לאחת על הפרדיגמה שלו

א. אז מה אמר וייסגלס?

לפני כמה ימים הוזמן עו"ד וייסגלס, נזכיר למי ששכח, האדריכל של ההתנתקות ב-2005, לנתח את המצב  עבור קהילת ידידי אוניברסיטת חיפה בארה"ב, שהתגייסו כאיש אחד והרימו תרומות נאות לטובת האוניברסיטה

מה אמר וייסגלס? דבר והיפוכו, כפי שניתן ללמוד מהכותרת של הרשומה הזו: כי מצד אחד הוא אמר, ובצדק, שה-7 באוקטובר 2023 הוא קו פרשת מים. מצד שני, כשדיבר על פתרון למצב, הוא חזר על בדיוק אותו הדבר: חזרה להגיון אוסלו 1993.

ב.  אז מה היא פרדיגמת אוסלו שוייסגלס אומר לנו שחובתנו לשוב ולאמץ אותה? 

1. הרש"פ היא השותפה היחידה הריאלית לבטחון חיי יהודים בארץ ישראל.

2. הרש"פ, "שהכירה בישראל בגבולות 67", אמנם לא "שכן מופלא" כפי שלמשל שכנים כאלו "בלגיה והולנד" (דוגמאות של וייסגלס), אבל במזרח התיכון בוחרים בין אפשרויות גרועות, והרש"פ גרוע פחות מחמאס.

3. הואיל ולישראל - כפי שהסביר קיסינג'ר כבר לפני יותר מ-50 שנה - אין מדיניות חוץ אלא רק מדיניות פנים, כלומר הואיל ובישראל "הכל פוליטי" (וכל מקום אחר כמו בלגיה-הולנד בו יש מרכאות מדובר בציטוט של וייסגלס, ואני מתנצל מראש אם הציטוט לא לגמרי מדוייק. הוא בכל מקרה נאמן למקור), הרי שאת מדיניות החוץ של ישראל יש להפקיד בידי ארה"ב, שתפקידה הוא  "להציל את הישראלים מעצמם".

4. פתרון הסכסוך הפלסטיני - כלומר פינוי ההתנחלויות וחזרה לקוי 49' כפי שתובעת "היוזמה הסעודית של 2002 שאושרה שוב ושוב על ידי הליגה הערבית" - ממילא יוציא את העוקץ מאחורי המהלכים של איראן נגד ישראל. במלים אחרות, אם זה לא ברור, עבור וייסגלס איראן היא בעיה משנית, מדומיינת, שהעיסוק בה בא על חשבון הדבר האמיתי: פתרון הסכסוך.

ג. ההיסטוריה של עשרים השנים האחרונות על פי וייסגלס

1. כבר מ-1994 לא היתה נוכחות של צה"ל ברצועה, להוציא בהגנה על הישובים היהודיים ("ניתן רק לדמיין מה היה עולה בגורלם של 8000 המתיישבים אילו הם היו ממשיכים להתקיים בתוך אוקיינוס של 2.5 מליון ערבים"), ולכן ההתנתקות של 2005 - בניגוד לטענות הימין - לא כללה פינוי צבא אלא אזרחים בלבד. ההוכחה לכך היא פסיקת בג"צ מ-2003 , שדחה עתירה של גוף אזרחי כלשהוא, שטען כי מדיניות הסיכולים הממוקדים בעזה היא הוצאה להורג ללא משפט, על בסיס הטענה שהואיל ואין לצה"ל כוחות בשטח, הרי שרק באמצעות סיכול-ממוקד-מרחוק ניתן למנוע פיגוע. 

2. בניגוד לטענות הימין, שיתוף הפעולה הבטחוני עם הרש"פ, ולא 'חומת מגן', היא שהביאה לחיסול טרור המתאבדים (שכל כולו  פרי הצלחת משלחי המתאבדים למצוא "נכים, חולי נפש, נערות שסבלו מאהבה נכזבת" וכיו"ב אנשים ש"חייהם לא היו שווים כלום" ולכן הסכימו "למות תמורת 15 אלף דולר"). המספרים מוכיחים זאת: מתוך 1187 הישראלים שנרצחו באותם פיגועים, "מחציתם לפני ומחציתם אחרי 2002". ההצלחה הזו נבעה מהחלטת האמריקנים לבודד את ערפאת, להביא את אבו-מאזן ואת סאלם פייאד ולאמן 8000 שוטרים פלסטינים באמצעות הקצין דייטון, ובכך להפוך את זרועות הבטחון הפלסטיניות לאמינות.

3. ב-2009 החליט אבו-מאזן לייבש את חמאס בעזה, וכשאחרי "שלושה שבועות זחלו מנהיגי חמאס למצרים, הושגה הסכמה שהרש"פ תשוב לעזה, אלא שאז התנדבה קטאר להזרים 30-50 מליון דולר במזומן לרצועה, בהסכמת נתניהו שניצח בבחירות באותה השנה, ועל השאלה מדוע הסכים לעשות זאת הוא יצטרך לתת תשובות לועדת החקירה".

ד. הבעיות הקשות בתיזה של וייסגלס

1. הקיבעון של "פתרון שתי המדינות", כשברור לכל בר דעת שהוא חלף מן העולם, אלא אם הכוונה - וזו תוספת שלי ושלי בלבד - לחזרה לתפיסה שהציג רבין בהמשך למפה הציונית של 1919: "בין המדבר (העיראקי) לים יש מקום לשתי מדינות בלבד", כלומר אין מקום למדינה שלישית, פלסטינית, וזה הרי המשמעות המעשית של "פתרון שתי המדינות".

2. הקלת הראש הבלתי נתפסת (בכלל ובפרט על רקע קביעתו הנכונה - היחידה כך מסתבר - שמה שהיה אחרי 'השבת השחורה' כבר לא יהיה) כלפי תפקידה של איראן בנעשה במזרח התיכון. קשה להאמין שוייסגלס איננו מכיר את הרצאתו של רבין בפני קציני צה"ל הבכירים בקיץ 1993, בו הוא מסביר את התפקיד הזה באמצעות השוואה לתפקידה של ברה"מ - גם כן בשם רטוריקה 'מהפכנית' ואנטי-מערבית - בהפצת חוסר יציבות ואלימות-גרילה ברחבי העולם כולו. 1993. רבין, ולא נתניהו. שאלה - נדמה לי רטורית - לעו"ד וייסגלס: והיה ומחר ישראל נסוגה לקו הקדוש (קוי 49), ונחתם הסכם שלום 'של אמיצים' עם הרש"פ (אכן, יש שיטות אחרות לגרות את הדמיון, אבל לצורך העניין נפנטז): האם במציאות כזו איראן מפסיקה את פרוייקט הגרעין, הפצת רעל ואלימות ברחבי העולם וחתירה למעמד הגמוני במזרח התיכון תוך כדי הצבעה על ישראל כעל גורם שיש להשמיד? בדיוק. אכן התשובה מתבקשת מאליה (היא אחותה התאומה של השאלה הבאה: האם אחרי 'התכנסות' א-לה-אולמרט, נגמר מבחינת הפלסינים הסכסוך? מש"ל).

3. החזרה הנון-שלנטית על הקושיה (במקרה הטוב) ועל השקר (במקרה הסביר) לפיו "הרשות הפלסטינית הכירה במדינת ישראל". לא היא, לא חמאס, לא המופתי, לא כמאל חסן עלי שר ההגנה המצרי, לא אף חבר כנסת ערבי (כולל לא מנסור עבאס כפי שניתן ללמוד מתגובתו לטבח 'השבת השחורה'), וגם לא אף אחד ממסמכי החזון. 

4. מי שממשיך לטעון - ולזכותו של וייסגלס הוא לא אמר זאת במפורש אבל הדברים עולים מאופן התייחסותו למציאות - שאין שום חשיבות לתביעה מהפלסטינים (ומכל גורם אחר בזירה הקרובה והרחוקה, כולל ממה שמכונה בלשון אורווליאנית "שמאל-פרוגרסיבי") להכרה עקרונית לא סתם ב"מדינת ישראל", אלא קודם כל בעם ישראל ואחר כך בכל אחד ממרכיביה החוקתיים של מדינת ישראל (היותה מדינת לאום של עם יהודי ששורש השורשים התודעתיים שלו הוא ארץ ישראל כולה), לא רק שאיננו יודע מה הוא סח (בענייני מדיניות ומדינאות), אלא הוא תורם בכך לחיזוק מבצעי הטבח בשבת השחורה (כי זו בדיוק ההצדקה שלהם לטבח ולזוועות: אין עם יהודי, אין לו קשר לארץ ישראל, הציונות היא שלוחה של האימפריאליזם המחלל את האדמה הערבית הקדושה).

5. מעניין לעניין באותו עניין: אוניברסיטת חיפה כמופת ל"אינקלוז'ן, דייוורסיטי, קו-אקזיטנס" וכל שאר המלים החביבות כל כך על נאורינו במערב, המלים המחממות את הלב ופותחות את הכיס (וכאמור, אם זה היעד והיעד הוא כסף ותמיכה אז יאללה, אפשר לשקר ולקוות שאף אחד לא ישמע. אבל מה לעשות ובימינו הכל חשוף). ובכן, לי אין צל של ספק שוייסגלס יודע את האמת על הנעשה במסדרונות האוניברסיטה הזו, בקמפוס כולו ובתפוקות המחקר. אנטי-ציונות במקרה הטוב, תמיכה בחמאס במקרה הלא-מאד-לא-שכיח. כמובן, יש לומר שלא כולם וכן הלאה, ברור, אלפי סטודנטים באוניברסיטה משרתים בצה"ל, לא מעט מאנשי הסגל לגמרי מזדהים עם המדינה, אמנם חלקם - אחד ממש בכיר - על תנאי, אבל יש עניינים שבהם מדידה סטטיסטית לא שווה הרבה. 

כי גם אם 99% מבאי אוניברסיטת חיפה מכירים במדינת ישראל על פי מה שהוגדר בסעיף 4 (והמספר רחוק, רחוק מאד, מאד מאד מאד מ-99%, וזאת בלשון המעטה), עדיין התשתית הרעיונית המאפשרת את קיומו של "הקומץ", היא בדיוק, אבל בדיוק אותה תשתית רעיונית שעומדת בבסיס הטירלול הנוכחי באינספור קמפוסים בארה"ב, בהם סטודנטים ואנשי סגל מתייצבים מאחורי חמאס, ומגנים את ישראל על עצם קיומה, בשלל שקרים, עיוותי מציאות, קפנדריות מוסריות וכל הארסנל התודעתי שהומצא מאז פרוץ הפוסט-מודרניזם, 'הצוללת הצהובה', 'השמאל החדש', אנטי-וייטנאם כאנטי-ארה"ב, וכל זה עם תבלין אנטישמי, ומוצלח ממנו אוטו-אנטישמי. 

ומה היא הפרקטיקה של אותה תשתית רעיונית? "אינקלוז'ן, דייוורסיטי, קו-אקזיטנס".

6. הדרך מסיסמאות נעימות לאוזן העוברות מהלב לכיס, מדלגת בימינו על השכל-הישר. אולי המשאב יקר הערך ביותר בימינו. כי אם איש חכם אומר באותה נשימה כי מה שהיה לפני השבת השחורה לא יהיה אחרי השבת השחורה, ממשיך להסביר ולעודד את אותן תופעות שתרמו לשבת השחורה, מה יגידו אזובי הקיר, לא משנה מה תוארם האקדמי.

ה. ותוספת קטנה - קטע ממאמר של גיבורו של וייסגלס - סלאם פייאד - שראה אור בפוריין אפיירס, 27-10-2023, תחת הכותרת "תכנית לשלום בעזה". תנאי לתכנית של פייאד היא הכללת חמאס בתוך אש"ף כתנאי לקידום פתרון שתי המדינות... ג'ורג' אורוול מעולם לא היה בחיים יותר מאשר בימינו... בכל אופן מורשתו.

Both the PLO and the PA should have been reformed and reconfigured long ago, and the urgency of that task has never been greater than it is today. The first step must be the immediate and unconditional expansion of the PLO to include all major factions and political forces, including Hamas and Palestinian Islamic Jihad. Hamas won an outright majority in the last parliamentary elections held in the Palestinian territories, in 2006, and although no such elections have been held since then, polls show that Hamas has continued to enjoy considerable public support. Moreover, it is impossible to see how the PLO can credibly make any commitment to nonviolence as part of any attempt to restart the peace process if Hamas and factions of a similar orientation are not represented. 

 

The PLO could be expanded without it having to abandon the requirements of the peace process. But that process would have to be fundamentally altered in ways that address the root causes of its failure to deliver over the past three decades. First and foremost, Israel would need to formally recognize the Palestinians’ right to a sovereign state on the territory that Israel has occupied since 1967. By doing so, Israel would be merely reciprocating the essence of the PLO’s recognition of Israel’s “right to exist in peace and security,” which was enshrined in the Oslo accords’ declaration of mutual recognition in 1993. Until such recognition is secured, the expanded PLO could adopt a platform a platform that reflects the full spectrum of Palestinian views on what constitutes an acceptable settlement while still preserving a pathway to a negotiated two-state solution.

ובעברית:

"גם אש"ף וגם הרש"פ היו צריכים לעבור רפורמה ולהגדיר מחדש לפני זמן רב, והדחיפות של משימה זו מעולם לא הייתה גדולה מזו שהיא היום. הצעד הראשון חייב להיות הרחבה מיידית ובלתי מותנית של אש"ף כך שיכלול את כל הפלגים והכוחות הפוליטיים הגדולים, כולל חמאס והג'יהאד האסלאמי הפלסטיני. חמאס זכה ברוב מוחלט בבחירות האחרונות לפרלמנט שנערכו בשטחים הפלסטיניים, ב-2006, ולמרות שלא נערכו בחירות כאלה מאז, הסקרים מראים שחמאס המשיך ליהנות מתמיכה ציבורית ניכרת. יתרה מכך, לא ניתן לראות כיצד אש"ף יכול להתחייב בצורה אמינה כלשהי לאי אלימות כחלק מכל ניסיון להתחיל מחדש את תהליך השלום אם חמאס ופלגים בעלי אוריינטציה דומה אינם מיוצגים.

ניתן להרחיב את אש"ף מבלי שהוא יצטרך לנטוש את דרישות תהליך השלום. אבל תהליך זה יצטרך להשתנות באופן יסודי בדרכים שיתייחסו לגורמים השורשיים לכישלון שלו במהלך שלושת העשורים האחרונים. בראש ובראשונה, ישראל תצטרך להכיר רשמית בזכותם של הפלסטינים למדינה ריבונית בשטח שישראל כבשה מאז 1967. בכך, ישראל רק תבטיח הדדיות להכרה של אש"ף ב"זכות הקיום של ישראל בשלום וביטחון", שעוגן בהכרזת ההכרה ההדדית של הסכמי אוסלו בשנת 1993. עד שתובטח הכרה כזו, אש"ף המורחב יוכל לאמץ מצע פלטפורמה המשקפת את כל קשת הדעות הפלסטיניות לגבי מהי הסדר מקובל עדיין משמר נתיב לפתרון שתי מדינות במשא ומתן".