כיצד יוסף קסטיין מסכם ב-1930 את האופן בו בראו בנות ובני שבט יהודה את מושגי האלוהים, האמונה והנבואה בתקופה שאחרי פירוד הממלכות

אמת הדבר: הם עבדו לאלהים, שהכירוהו וקיבלוהו עליהם לשעבר. הבעל נסתלק, אבל צורותיו היו קיימות עדיין והאלהים שהעריצוהו על ידי הצורות הללו, עדיין היה אלהי השבט, שעבד אותו. ואולם המחשבה הריליגיוזית שלהם אי אפשר לה למצוא סיפוק לאורך ימים באלהות מובדלת כזאת. אם יש כח שמחוץ לאדמה, מחוץ להישג השפעתו של האדם, מן ההכרח שיהיה עצם, כל יכול, עצם עליון; והואיל וכך אי אפשר שיהא סתם כח, סתם אלהים, אלא הכח, האלהים. ואולם דרך־מחשבה כזאת צריכה היתה בהכרח להביא אותם לידי ההכרה, שאלהיהם אינו אלהי השבט, או אלהי העם, אלא אלהי הקוסמוס. ואם יש אשר ניסו לצייר אותו, אם לא בתמונה, הרי על כל פנים בסמל, התחילו להבין מעט מעט, שהעצם כליל־השלימות וכליל־הכח, מה שהוא בלתי־ארצי בתכלית, אי אפשר לתארו במלאכת ידו של אדם יליד־אדמה, ואינו אלא עניין של האמונה, של המחשבה וההרגשה. וכך הלכו והתקרבו אל המושג של אלהים בתור אחדות, בתור כללוּת ובתור עצם שלמעלה מן ההשגה, שאין לציירו בתמונה.

התפּתחות זו של הרעיונות לא היתה מפשטה כל עיקר, אלא נתגשמה גם בדברים שבכתב וגם בחיי המעשה.

הדברים שבכתב נכללו בספר החמישי של חמשת חומשי התורה, בספר "דברים", או "משנה תורה". יצירתו של ספר זה חלה בתקופת הפירוד שבין שתי הממלכות, אלא שבצורתו הגמורה נתפרסם רק לאחר זמן. כל מה שסכנת ההתבוללות בקרב השכנים אשר מסביב הלכה וגדלה ביותר, כן רבתה ועצמה התפּתחותה של הספרות העברית מתוך כונה לחנך את העם ולהגביר בקרבו את הרעיון הדתי. החלקים הקדמונים של המקרא נתחברו כבר בימי דוד ושלמה. בתקופת הפירוד נאספו בהשפּעת הנביאים סיפורי־השבטים הקדמונים; אלא שהרחיבום, יצקו לתוכם חיים חדשים ושינו את משמעם ולא מתוך שרירות רצון ולשם גיבוב חומר בלבד, אלא כדי לכוללם יחד ולעשותם כלי־ביטוי של הרעיון. כיון שהדבר נעשה בשתי הממלכות כאחת, נוצרו נוסחאות שונות, אף על פי שהרעיון המרכזי נשתמר בכולן בעינו. וכך אירע, למשל, שבשעה שהנוסחאות השונות נסדרו לאחר זמן יחד, נקבעו זה אצל זה שני סיפורי־יצירה שונים, אחד קוסמוגוני, שעל פיהו עלתה הבריאה כולה, האדמה, ממלכת הצומח, בעלי־החיים והאדם, עליה אורגנית מתוך התהו והבהו, ואחד גיאו־צנטרי, שעל פיהו נברא האדם מעפר האדמה ואחריו נוצרו בעלי־החיים והצמחים. ההבדל שבין מקומות מוצאם של הכתבים וההבדל שבין המגמות, שהעורכים נתכוונו להן משום טעמים חינוכיים, גרמו בכלל לשינויים בהרצאה של מאורעות ובביאור מצוות וחוקים. גילוי השינויים הללו הביא את בעלי־הביקורת לידי מסקנות משונות, שאין זה מעניננו לטפל בהן כאן. אין ברצוננו אלא להטעים כאן, שהכתבים הללו אוצרים פרשיות של התפּתחות היסטורית, שאינן מתפּרשות אלא מתוך תשומת לב לתקופת יצירתן ולסיבות, שגרמו ליצירתן, ואינן סובלות כל הערכה שיש בה משל פולמוס טנדנציוזי.

ההערכה המעשית של הכתבים הללו והלימוד, שהיו מלמדים אותם להמוני העם, היו נוקבים ויורדים עמוק עמוק לתוך חייהם של הבריות. המידות והמנהגים שהיו מצויים אצלם, המצוות והחוקים שהיו מקיימים, לא היו דברים, שאדם מחזיק בהם מתוך הרגל, אלא הוטלו עליהם על ידי מוריהם כצורה הכרחית של ארח־חיים ושל קיום מוסרי ורוחני. המנהגים והמידות, נימוסי־הדת, השירות, האגדות, הזכרונות והחגים נצטרפו ודובקו יחד, ותחת היותם עירבוביה, נהיו להשקפת־עולם. עד עכשיו היו בני־ישראל חיים מיום ליום. עכשיו הכירו לדעת: שום דבר אינו מתארע בעולם שלא בקשר עם רעיון מוסרי נעלה. המאורעות שבחיי היחיד והמאורעות שבחיי הצבור אינם דברים שבמקרה. על ידם מתגלה רעיון מוסרי, אלהים או חוק קוסמי או קראו לזה בשם שתקראו. הם התחילו להבין את הרעיון האצור בהשתלשלות המאורעות. בשעה שממלכת הצפון, שלא רצתה בתמורה פנימית זו ושלא היתה מוכשרה לה, נמחתה מעל פני האדמה, בשעה שהחוק השולט בהיסטוריה הישראלית גזר שוב על העם את גזירת הבירור של המסוגל ביותר, הכירו השרידים, הכירה שארית ישראל דבר מופלא: לא אמת הדבר, שאלהים עומד לימין הלגיונות החזקים ביותר. אבל יש שהוא משתמש בלגיונות החזקים ביותר, כדי שהבריות לא יסיחו את דעתם מן העיון הפּנימי.

וכך אתה מוצא, שהמאורעות שהתרגשו בממלכת יהודה עד לחורבנה של ממלכת שומרון, לא היו בעצם אלא מאורעות פנימיים, רוחניים. המאורעות החיצוניים לא העמידו שום דבר קיים לדורות הנוגע נגיעה כלשהי לאדם של עכשיו, וכנגד זה נוצרו שם רעיונות. ששינו את פני האדמה. הרעיונות הללו היו אדירים כל כך, שהקימו להם באי כחם של עצמם: הלא הם הנביאים, הסגולה הרוחנית המיוחדת של הגזע הישראלי.

נבואה הריהי הרגשה, הכרה וחזון של החובה המוסרית המוטלת על האדם כל ימי קיומו על פני האדמה כלפי העולם הזה והעולם הבא, כלפי אלהים וכלפי היצורים שבעולם. מַתָּת זו של צְפִיה היא מתת חלקו של אדם היודע ידיעה ריליגיוזית בהירה מהו הדבר המנשא את חיי האדם למעלה מן המדריגה של אי־הדעת ושל חיי־הצמח ועושה אותם לקיום מלא תבונה ודעת. הדחיפה לראיה עמוקה כזאת ולהסתכלות כזאת באה מתוך כשרונו שלא להכנע מפני החיים ולא להניחם לבלוע אותו, אלא לעמוד בפניהם כל הימים בכח הנפש. דחיפה זו הלכה והתרגשה על נביאי ישראל שנות מאות וחידשה בלי־חשׂך את כחה ומשום כך נעשו יחידי סגולה.

נמצא, שהנבואה חזיון כפול היא: יש בה גורם דתי וגורם ארצי. אין דת בלי ארץ. אין בספירת הדת דבר שאינו מצוי בספירה שמחוץ לדת. אלמלא כן היתה הדת בדות ודבר שאין בו ממש. כשאנו מדברים על הדת, צריכים אנו לכלול לתוכה את כל החיים כולם. כל שאינו בכלל זה אינו אלא עמדה של פחד, של חוסר כשרון לבוא לידי רחשוש־הלב ושל אי־אמת. אפשר הדבר, שיעוד החיים וגורל האדם יתמלא אך בשמים. אבל הארץ היא מקומו של האדם החי. אין מועיל בשמים בלעדי הארץ.

חוקים כאלה משמשים התגשמות הצו המוסרי של עשרת הדברות. זהו הבסיס של חיים שלא מתוך רדיפה אחר טובת עצמם אלא על פי הרגש שבלב. כאן נבנה העולם מחדש וכיפת־שמים חדשה נמתחה למעלה ממנו. כאן לא הוקמו שמים, שהארץ משמשת להם יסוד רעוע. דת צומחת ועולה כאן מתוך עלילוּת ממשית. כאן אתה מוצא חיוב נלהב של החיים, הנובע מתוך המעמקים של התמכרות דתית. מלכות שמים היא מן העולם הזה, וגם מלכות האדם, שהכיר את אלהיו, הריהי מן העולם הזה.

וכנגד החובה המוטלת על העם אתה מוצא את ההבטחה. וכאן אנו נוגעים בענין, שהיה משמש תמיד עילה לווכוחים ולהתקפות של צוררים, הלא הוא הענין של עם סגולה. קודם כל עלינו לעקור מן השורש את הסילוף, שנסתלף המושג הזה, היינו את הרעיון שנתייחדה תעודה לישראל. היהדות אין לה מלאכות ומעולם לא שלחה שליחים להרביץ אותה בעולם. ואולם היא משמשת דוגמה חיה לגופי העיקרים של חיי החברה האנושית, הלא הם: ההודאה, שיש סדר מוסרי בעולם, שהרוח חיה לעולם וכח הזרוע אינו קיים אלא קיום עראי, שהמשפט והצדק הנם דברים שבהכרח, והאמונה במצב של שלום בין הבריות. וזוהי גם משמעותה של "הנִבְחָרוּת": העם צריך להיות מופת לגויים ולהוכיח זאת למעשה. נבחרוּת זו יש בה משום חובה ולא משום זכות. אין כאן משום "אנו רשאים", אלא משום "אנו חייבים".

מתוך מְלָאי פנימי זה של חובה רוחנית, שנתנסחה תחילה על ידי הנביאים בצורה של צו, חיו היהודים בכל דרכי־הנדודים שלהם ובכל הפורעניות שהתרגשו עליהם עד היום הזה. וכי עדיין מקוֹרָאִים הם כיום הזה? אפשר. הרי זה עם שנתמנתה לו אריכות־ימים. עדיין מוטל עליו להוכיח את ערכו. עדיין יכול הוא לשמש דוגמה. אפשר שנגזר עליו לסוף באחד הימים. אבל עדיין כחותיו חיים בקרבו, וכיון שהם חיים, משמע שיש להם ערך ואינו רשאי להמיתם.