אלוהים (כך אומרים) נמצא בפרטים - חקירה נמצאת בשאלות: מחשבות וכיוונים על עתידה של ועדת החקירה

א. תקציר לממהרים

מה בכלל הבעיה? חוסר האמון הכללי שעלול לגרום לכך שועדת חקירה לענייני ה-7 באוקטובר (שם זמני), תתקל בחוסר אמון כבד, מה שיגרום לכך שחוסר האמון הקיים כבר מלכתחילה, יעמיק.

מכאן למסקנה: הדרך לחקירה אמיתית שיש סיכוי שתזכה לאמון ציבורי רחב מספיק (67%) עוברת בניסוח מדוייק ומפורט עד כמה שניתן של השאלות שלדעת הציבור (כל מי שרוצה לקחת חלק בתהליך) חייבים לענות עליהן.

כי חקירה תלויה בשאלות ושאלות בנויות על פרטים ופרטים ניתן לבדוק ומדובר בתהליך שניתן לממשו 'תוך כדי תנועה'.

ועל דרך השלילה: כפי שתאר זאת היטב ד"ר יועז הנדל והשר לשעבר (ואני אישית מקווה שגם בעתיד) בראיון לתמיר דורטל (בין הדקות 30 ו-46) - כל מי שעסוק בלדון בשמה של הועדה (ממלכתית או פרלמנטרית), בהמצאת מנגונים טכניים כאלו (משאל עם) ואחרים (מינוי שופט מחוזי ולא עליון), או בהסבר מדוע יש לדחות אותה, אולי לא רוצה חקירה, ובכל אופן לא תורם לקידומה.

ב. תקציר תולדות חוסר האמון בועדות החקירה

אין בכוונתי לסקור את תולדות ועדות החקירה בישראל. אינני מומחה לעניין, אבל אני משוכנע שכמעט כל ישראלי מכיר לפחות שני נושאים שעמדו תחת חקירה, שבמקרה אחד האמון סביב התוצאות היה נרחב, ואילו במקרה השני, הנמענים הישירים (או לפחות אלו שמציגים עצמם ככאלו) העמיקו את חוסר האמון בחקירת עניינם.

האחד - ועדת אגרנט. לכאורה ועדה שפעלה ללא מתום, ואין ספק שמבחינת עבודתה 'נטו', היא אכן פעלה ללא מתום. איפה היתה הבעיה? במיסגור צר מדי של תחום החקירה, כך שהועדה לא תפנה את מבטה אל מדיניותו של שר הבטחון משה דיין. די לקרוא בעניין זה את ביקורתו של יצחק רבין בספרו 'פנקס שירות' בנושא. אז מדוע היא זוכה עד היום למעמד נישא? כי רוב הציבור בישראל לא מבין פוליטיקה ולא רוצה להבין פוליטיקה. מסוגל? כן, בוודאי. רוצה? לא ממש. והגורמים שתפקידם לעניין את הציבור במימוש 'זכותו לדעת' (התקשורת והאקדמיה שמזינה את התקשורת), חפים מכל רצון (ובמקרים רבים מכל כשרון, בוודאי מכל נטייה) לעשות זאת.

השני - פרשת ילדי תימן. כאן הסיפור הפוך. ארבע ועדות חקרו שאלה שאין לה שום אחיזה במציאות. ומכאן ברור מדוע רוב הציבור אדיש לנושא, ומדוע הנמענים - אלו שהכריזו על עצמם כעל בעלי העניין - מתנהלים כמו באותו מערכון מפורסם של הגשש המתאר היטב את גישתם 'הספורטיבית' של אוהדי בית"ר, לאמור: הם יקבעו את המגרש, את החוקים, את השופט ואת התוצאה. ובמלים אחרות, עסקני פרשת ילדי תימן (שלא היתה ולא נבראה) יהיו מרוצים רק כאשר ועדת החקירה תדקלם בדיוק את התוצאות שהם קבעו מראש כאמיתיות.

אז מה המשותף לשני המקרים הללו? כאמור: השאלות. במקרה הראשון צימצמו את היקפן, במקרה השני כיוונו אותן למקום שלא קיים. איך אמר המשורר הלאומי הידוע: "ככה לא בונים חומה".

ג. פרשת אלטלנה כמשל

על פרשת אלטלנה פורסמו באותה השנה (1978) שני ספרים תחת אותו שם מקורי: 'אלטלנה'. מה לאלטלנה ולענייננו? הכל. כי ההבדל בין מחקרו של אורי ברנר (שהיה סגן מפקד הפלמ"ח ב-1948) לבין מחקרו של שלמה נקדימון (עיתונאי חרוץ ונמרץ) הוא בדיוק במוקדו של מאמר זה: בשאלות.

הרי שני המחברים חשודים בהטיה. ברנר הוא לא סתם סמולני אלא ממש פלמחניק ועוד מהקיבוץ המאוחד. ואילו נקדימון ידוע בזהותו הפוליטית הרוויזיוניסטית.

ובכן, אם צודקים הליצנים הטוענים שאת ההיסטוריה כותבים המנצחים, והליצנים לא צודקים כי תפקידם לבדר את הציבור ולכן מלאכתם לא נמדדת במונחים של צדק ושל שקר ושל אמת, אבל אם כך מקובל בציבור, ש'כל אחד עם הנראטיב שלו', 'כל אחד עם האמת שלו' ושאר קלישאות מסוג זה, איך אפשר לדעת מה באמת קרה באותם ימים לוהטים בחודש יוני 1948?

אם צודקים הליצנים וצודקים מקלישי הקלישאות אי אפשר לדעת את האמת.

אבל אם רוצים לברר מה התרחש בדיוק בכל רגע בין ה-15 ל-23 ביוני 1948 (מסגרת הזמן המינימלית להבנת הפרשה), וכיצד להבין את ההקשר (לשם כך יש לנדוד כמה שנים לאחור, לפחות לשנת 1935, ואולי אפילו 1931), אז הדרך הנכונה היא לעשות את מה שעשה אורי ברנר: פירוק התהליכים לפרטי פרטים ולמרכיבי מרכיבים שלגבי כל אחד מהם יש לשאול שאלות המחפשות תשובות המבוססות על מידע שמקורותיו טובים יותר (מסמכים) או פחות (זכרונות).

מה עשה נקדימון לעומת זאת? הניח מראש שבכירי מפ"ם, גלילי בראשם, חתרנים בולשביקים ידועים, הטעו את ראש הממשלה וכך יצרו את אי ההבנה שהביאה לטרגדיה.

במלים אחרות, ברנר, שרצה להבין מה בדיוק קרה, כלומר לשחזר את כל האירועים עד כמה שניתן ורק אחר כך להסיק מסקנות, הפך רצון זה לרשימה ארוכה של שאלות מדוייקות שדרשו תשובה שניתן היה להשיגה ברמת וודאות כזו או אחרת, כי ככה זה בחיים, לא תמיד יודעים הכל, אבל לפחות כששואלים אפשר לדעת מה יודעים ומה פחות.

נקדימון ציטט פרוטוקולים של ישיבות של מפ"ם או מפא"י כי זה מה שעניין אותו.

המשותף לשני המחקרים: הכותרת (כלומר הנושא); השקידה והמאמץ; השימוש במסמכים; הרהיטות; העניין.

אבל המפריד ביניהם חשוב פי כמה מהמשותף, וכך הופך המחקר של ברנר ליסוד אמין להבנת הפרשה, ואילו מחקרו של נקדימון לעוד פמפלט פוליטי.

ולמי שיש 54 דקות מיותרות, הנה נסיון שלי להסביר את העניין בהרצאה מלווה במצגת.

ד. אז מה אני מציע

אז מה אני מציע. ממש בקיצור כי הנקודה המרכזית אמורה להיות ברורה - הדרך לחקירה ראויה לשמה עוברת בהסכמה כמה שיותר רחבה על השאלות שיש לשאול. 

למשל מה קרה באוגדת עזה באותו בוקר ארור? או להבדיל: מה היתה הקונספציה ששירתה את ממשלות ישראל? או להבדיל: עד כמה הויכוח על הרפורמה המשפטית תרם להחלטת סינוואר וחבר השרצים שלו לפתוח באורגיית האלימות הפלסטינית הטיפוסית? או להבדיל: מה מערכת הכללים שעמדה בבסיס פעולתם של חיילי וקציני הפצ"ר לפני ה-7 באוקטובר, ב-7 באוקטובר ואחרי ה-7 באוקטובר?

ברור לחלוטין כי כל שאלה כזו, בוודאי הראשונה, מתפצלת לעשרות שאלות משנה. כך נראית כל חקירה, כך נראה המחקר של ברנר על אלטלנה, כל התנהלה ועדת אגרנט אבל רק לגבי השאלות שהירשו לה לשאול כך שאף אחד לא ישים לב לעניינים פעוטים כמו אי הפעלת האמצעים המיוחדים בשבוע שקדם למלחמה, ומה הקשר בין צעד-מודע-לחלוטין-זה (ולא "מחדל" ולא "דיסוננס קוגניטיבי" מצידו של אלי זעירא שגם טרח להסביר שנים רבות אחרי מה היתה תפיסת עולמו המדינית ומדוע הוא משוכנע כי תפיסתו שלו לא רק נכונה יותר מזו של הפוליטיקאים הכסילים אלא עליונה עליהם).

איך זה אמור להתנהל? בשיא הפשטות. כל גורם ציבורי  (כלומר כל חמישה אזרחים החתומים על אתר אינטרנט, או כל אזרח המחזיק בבלוג בפודקאסט או בערוץ יוטיוב), יכול ומוזמן להתחיל להכין רשימה כזו.

הרשימות הללו אולי יצליחו להצטרף יחדיו לרשימה אחת גדולה, שאין שום סיבה שתסבול מתאריך פג תוקף. כלומר נכון יהיה להמשיך ולהוסיף שאלות על גבי שאלות, מתוך ידיעה שלא כל השאלות חשובות באותה המידה, וכי לא כל השאלות יקבלו תשובה.

אבל בדיוק כמו ברפואה - משל הסרטן מקובל ונפוץ ונכון - איסוף השאלות חיוני תמיד, כי אולי יום אחד יווצרו התנאים למתן תשובה, אבל אם לא תהיה שאלה, או אם יחסמו את חלקן א-לה-אגרנט, או לחלופין, אם ימציאו שאלות על דברים שלא היו ולא נבראו א-לה-'פרשת' ילדי תימן, אי אפשר יהיה להתקרב לאמת, וזו הרי המטרה.

ומי יאסוף את השאלות? הייתי עושה זאת בשמחה לו עמדו לרשותי האמצעים הנחוצים: משרד, צוות עובדים בשכר, מחשבים, ארוניות, טלפונים ושאר ירקות.

אבל כולנו מכירים אנשים שמכירים אנשים שלרשותם בהחלט עומדים האמצעים הנחוצים.

ויפה שעה אחת קודם.